[א, א]
דבר ה' -
כשני סימנים הראשונים ינבא על הארבה שבא בימים ההם והחריב את הארץ.

[א, ב]
שמעו זאת הזקנים -
מדבר:
א) אל הזקנים שיזכרו אם נעשה כזה בדורות הקודמים.
ב) האזינו כל יושבי הארץ שהם יספרו הפלא הזה לבניהם אחריהם, ומפרש נגד שמעו זאת הזקנים ההיתה זאת בימיכם הגם שכבר חיו ימים רבים, ונגד האזינו כל יושבי הארץ אומר –

[א, ג]
עליה לבניכם ספרו -
שכל יושבי הארץ יספרו וימסרו המעשה הזאת בקבלה לדורות אחרונים, והוא כי –

[א, ד]
יתר הגזם אכל הארבה -
שהגם שבמצרים היה ג"כ ארבה כבד ושם נאמר: שאחריו לא יהיה כן, שם היה רק מין הארבה, וכאן היו ד' מינין, וכ"א השחית מה שהותיר הקודם לו וזה לא היה עדיין כמו שפרשו חז"ל.

[א, ה]
הקיצו -
(כל מאמר זה נמשך על פסוק ח' שימליץ שזה יקונן עץ הגפן כמו שיבואר שם, וכאילו הגפן ייליל וישא קינה ויאמר) אתם השכורים שהם משוקעים תמיד בתרדמת השכרות עתה הקיצו מתרדמת היין ובכו כי אין משתה שכרון, וגם הילילו כל שותי יין, אף שאינם שכורים רק רגילים ביין דרך שתיה גם אתם הילילו על עסיס כי נכרת מפיכם ואין לכם המשקה הטובה לחככם.

[א, ו]
כי גוי עלה על ארצי -
מצייר את הארבה כגוי מצד התחברותם יחד כגוי מיוחד, והוא עצום מצד איכות כחו ואין מספר מצד רבויים שיניו האריה כחו בשיניו והביא כחו במתלעותיו, והוא יש לומר שני אריה ומתלעות לביא להשחית את הכל.

[א, ז]
שם גפני לשמה -
שהשחית את הגפן ואת התאנה על ידי שחשף חשפה את הקליפה מן העץ. והשליך את קליפת העצים, עד ששריגיה הלבינו ועי"כ נשחתו העצים.

[א, ח]
אלי כבתולה -
המליץ במליצתו מצייר כאילו הגפן והתאנה הם המיללים את הדברים הנאמרים (בפסוק ה' ו' ז') שהגפן יאמר להשכורים שיבכו כי גוי עלה על ארצו של הגפן, ושם את גפנו לשמה כ"ז ידבר עץ הגפן והתאנה שנשחתו, ומצייר אותם כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא דימוי מלציי נפלא מאד, שהארבה אכל והשחית את הענפים של הגפן והתאנה ולא נשאר מהם רק הגזע, והמנהג לחבוש שק על הגזע שהוסר הקליפה ממנו, כדי לחתלו ולחממו, כדי שיצמח בדים ופאורות אחרים וזה הוא הציור של חגורת שק, ובפי החכמים יקרא האילן שלא נקצץ מימיו בשם בתולה, כמו שאמר (בפ"ק דנדה) ג' בתולות הן, בתולת שקמה כ"ז שלא נקצצה מימיה, ועפ"ז יצייר הגפן שלא נקצץ מימיו עד עתה בשם בתולה, כי עד עתה הייתה בתולה, ויקרא הענפים שקצצו ממנה בשם בעל, כי הם למעלה ממנה, והבתולה הזאת עתה חגורת שק על הבעל שנקצץ והלך ממנה. ומצוה לה שתיליל היללה הנאמר למעלה כי גוי עלה על ארצי, רצה לומר על הארץ שהיא גדלה עליה, והשחית את גפנה ותאנתה.

[א, ט]
הכרת -
עתה יזכיר מה שיאבלו הכהנים משרתי ה', שהם יקוננו על שהכרת מנחה ונסך מבית ה', שאין קמח למנחות ויין ושמן לנסכים.

[א, י]
שדד -
מפרש נגד הכרת מנחה כי שדד שדה שהם שדי תבואה ששם גדל חטים למנחות. ונגד הכרת נסך מפרש כי אבלה אדמה שעליה היה גדל הגפן לנסכים. ומפרש נגד שודד שדה, כי שודד דגן שהוא גדל בשדה, ונגד אבלה אדמה מפרש כי הוביש תירוש אומלל יצהר שהוא היין והשמן לנסכים. וחוזר ומפרש נגד שודד דגן הובישו אכרים שהם העוברים בשדה תבואה ונגד הוביש תירוש מפרש הילילו כורמים שהם העובדים בכרם יין וכרם זית, וחוזר ומפרש נגד הובישו אכרים על חיטה ועל שערה וכן כי אבד קציר שדה יתר מיני תבואה וקטניות שגדלים בשדה שהיא עבודת האכרים, ונגד הילילו כורמים מפרש -

[א, יב]
הגפן הובישה, והתאנה אמללה -
העובדים בנטיעת כרמים הם יטעו כל מיני עצי פירות וכולם נשחתו, והנה חשב בכאן הז' מינים שנשתבחה בהם א"י. חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ותמר (וזית נכלל בכרם כנ"ל) והוסיף במיני פרי האדמה כי אבד קציר שדה לכלול כל המינים, במיני האילנות הוסיף תפוח שהוא החשוב ביתר מיני אילנות, וכלל כולם במה שאמר כל עצי השדה יבשו והיו רגילים לשמוח בעת שמחה בפרי עץ, ועל זה אמר: כי הביש ששון מן בני אדם.

[א יג]
חגרו -
מצוה אל הכהנים שיחגרו שק לתפילה, ושיספדו על הצרה, וזה אומר דרך כלל הכהנים, ועתה מפרש שהוא מדבר אל שתי כתות מן הכהנים:
שכת א' יחגרו שק ויתפללו,
וכת אחרת ילילו ויספדו כמתיאש באין תקוה,
כי היו כת כוהנים צדיקים שהיו משרתי ה' ועובדים ה' בכונתם, והיו כת כוהנים שהיו רק משרתי מזבח לעשות קרבנותיו לא משרתי ה' כפי הכונה הרצויה, ועל זה אמר: הילילו משרתי מזבח שאלה שהם רק משרתי מזבח ילילו כמתיאש כי תפלתם אינה רצויה, באו לינו בשקים משרתי אלהי אבל הצדיקים שהם משרתי ה' בצדקתם, הם ילינו בשקים להתפלל ולעשות תשובה להשיב את הגזירה, ומפרש מדוע יתעוררו הכהנים ע"ז יותר מכל העם, כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך, שע"י הארבה נתקלקלו והתליעו החטים והושחתו היינות שהיו מביאים מהם מנחות ונסכים.

[א, יד]
קדשו צום -
מצוה עוד אל הכהנים שהם יקדשו צום ויקראו עצרה שיתאספו העם אל בית ה', ושהם יאספו זקנים ואת כל יושבי הארץ לבית ה' ויזעקו אל ה', כי בעת התעניות על הצרות היו מאספים את העם ומורידים את הזקן לפני התיבה והזקן דורש לפניהם דברי כבושין כמבואר במס' תענית.

[א, טו]
אהה -
שיזעקו ויאמרו אהה ליום מפני שני טעמים:
א) מצד שקרוב היום במהרה תבא הגזירה,
ב) מפני כי כשד משדי יבא שאין עצה להמלט ממנו כאילו בא השוד ע"י ה' ובהשגחתו, אף שאין הטבע מחייבת את השוד בא מצד שדי ששודד את הטבע, ולפני זעם ה' מי יעמוד?!

[א, טז]
הלוא נגד עינינו -
הנביא מוסיף שהגם שעדיין לא בא הדבר בפועל, בכ"ז אנו כבר רואים אותו בעינינו בעין המחזה הצופה את העתיד כאילו הוה, וכבר הדבר עומד נגד עינינו שהאוכל נכרת, ושנכרת כבר מבית אלהינו שמחה וגיל, כי בעת הנסכים היו אומרים שירה בבהמ"ק, כמבואר ברמב"ם הלכות כלי המקדש.

[א, יז]
עבשו -
גם נתקלקלו ונתעפשו צבורי דגן שהיו טמוני' בשדה באדמה מפורדים צבורים צבורים, נתעפשו תחת מגרפות האדמה הגם שאין הארבה בא לשם. ומוסיף שגם נשמו אוצרות שהיו אוצרים שם תבואה וגם נהרסו ממגורות שהם קטנים מן האוצרות ע"י שהוביש דגן.

[א, יח]
מה נאנחה בהמה -
הנביא שואל כמתמיה:
אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ומה היה הדבר שנאנחה בהמה?
מה חטאה היא?
ולמה נבוכו עדרי בקר על כי אין מרעה להם, הכי גם עדרי הצאן נאשמו?
הכי חטאו גם המה ויאשמו אשום?
ולמה ענש ה' את הבהמה?!

[א, יט]
אליך -
מוסיף לאמר, שאם תשיב שעקר העונש בא על האדם וע"י שבהמות הישוב הם ברשותו של אדם והם קנינו לכן ספו גם המה עם האדם. כי נגזר עליו אבדת בהמותיו וקניניו, משיב עדיין אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר, ששם אין ישוב בני אדם, ולהבה להטה כל עצי השדה הגם שהם רחוקים מישוב בני אדם, ועי"ז -

[א, כ]
גם בהמות שדה תערוג אליך -
שע"ז תצעק גם הבהמות המדבריות שאינם ברשות האדם והיא תצעק חמס על כי יבשו אפיקי מים ואיו לה מים לשתות. ואש אכלה נאות המדבר ואין לה מרעה, וא"כ ע"ז אליך ה' אקרא, מה חטאו בהמות המדבריות ומדוע תענש בעון האדם?!