פסוק א
תקעו שופר. להזהיר את העם על התשובה
בהר קדשי. זה ציון וכפל הדבר במ"ש
ירגזו. מחרדת קול שופר יחרדו
יום ה'. הפורענות מה'
כי בא. כאלו כבר בא:

פסוק ב
כשחר. כמו אור השחר הפרוש על ההרים כן יהיה הארבה מכסה את ההרים
עם רב ועצום. על הארבה יאמר בדרך שאלה
לא נהיה. כי בימי משה היה מין אחד וזהו מהרבה מינים
לא יוסיף. להיות כמוהו
עד שני דור ודור. עד שיכלו שני הדורות ר"ל עד עולם:

פסוק ג
לפניו וגו'. רצה לומר ההשחתה תהיה עצומה כ"כ כאלו האש אכלה יבול הארץ לפני בואו וכאלו הלהב שרפה היבול אחרי הלכו כי מדרך הנהוג כמעט א"א שיעשה הארבה לבד השחתה גדולה כ"כ כ"א בצרוף השחתת אש לפניו ולאחריו
לפניו. לפני בואו היתה הארץ כגן עדן מלאה מיבול ואחרי הלכו נעשה מדבר שממה
וגם פליטה. לא השאיר שום פליטה כי את הכל אכל :

פסוק ד
כמראה סוסים. במרוצתו דומה הוא למראה סוסים:

פסוק ה
על ראשי ההרים ירקדון. אשר מרקדין במרוצתם על ראשי ההרים שהקול נשמע למרחוק
אכלה קש. שאז משמעת הקול כן נשמע הרעשת קול הארבה
כעם עצום. הוא כעם חזק הערוך ומסודר למלחמה:

פסוק ו
יחילו עמים. כולם יחרדו מפניו ועל שהמשילם לעם הערוך למלחמה אמר בו לשון הנופל בעם והוא מדרך גוזמא והפלגה כדרך המליצה
כל פנים. כל פני הבריות קבצו שחרות כקדרה:

פסוק ז
ואיש. כל אחד ילך בדרכו המיוחד לו ולא ילכו באורח מעוקם ומותעה:

פסוק ח
לא ידחקון. זה לזה כי כל אחד ילך במסילתו המיוחד לו
ובעד השלח יפלו. ישכבו על החרבות לא יהיו נחתכים עליו לחתיכות:

פסוק ט
בעיר ישקו. בתוך העיר ישמיעו קול וירוצו על החומות ויעלו בבתים ויבואו בהם דרך החלונות כמו הגנב ולפי שהמשילו לעם אמר לשון הנופל באנשי מלחמה אבירי לבב הלוחמים בחזקה והיא ענין מליצה:

פסוק י
לפניו רגזה ארץ וגו'. ר"ל צער גדול יהיה בעולם בעת יבוא כאלו תרגז הארץ וירעשו השמים ושמש וירח נשחרו והכוכבים הכניסו זהרם ולא יאירו על פני תבל:

פסוק יא
נתן קולו. אל עמו השמיע קולו ע"י הנביאים לפני בוא חילו הוא הארבה
כי רב. ר"ל שאמר אשר מחנהו רב מאד
עושה דברו. המשחית בשליחות המקום ב"ה
יום ה'. יום הפורעניות הבא מה'
ומי יכילנו. מי יכול לסבול היום ההוא:

פסוק יב
וגם עתה. אחר שנגזרה הגזרה:

פסוק יג
וקרעו לבבכם. ר"ל עשו הכנעה בלב ולא במעשה קריעת הבגדים לבד
ושובו. בהכנעה כזאת שובו אל ה'
כי חנון וגו'. וירחם עליכם
ונחם. מתחרט על הרעה שחשב לעשות:

פסוק יד
מי יודע. מי שיודע עון בעצמו ישוב ויתחרט
והשאיר. ר"ל אף כשיבוא הארבה הנה בלכתו ישאר אחריו ברכה ולא ישחית הכל
מנחה ונסך. ר"ל יהיה ממה להביא מנחה ונסכים:

פסוק טו
תקעו שופר. להזהיר על התשובה
קדשו צום. הזמינו יום צום
קראו עצרה. הכריזו להתאסף לבית ה':

פסוק טז
קדשו קהל. הזמינו את כל הקהל להתענות לפני ה'
אספו עוללים. שגם הם יתענו עמכם
יצא חתן מחדרו. להתקבץ עם כל העם ולא ישמח אז עם כלתו
מחפתה. הוא מקום הסתרת הכלה עם החתן והוא החדר שזכר :

פסוק יז
לחרפה. כי בעבור הרעב בע"כ ילכו אל ארצות הבבליים ויהיו לחרפה ביניהם וימשלו בם כדרך התושבים על הגרים
איה אלהיהם. ר"ל מדוע עזב עמו שיהיו חסירי לחם:

פסוק יח
ויקנא. ר"ל כאשר כן תעשו אז בעבור ארצו יתקנא המקום בהשפעת ארץ הכשדים:

פסוק יט
ויען. על שאלת בקשת עמו
הנני שולח לכם. ר"ל מעתה תהיה הברכה בתבואת השדה
ושבעתם אותו. ר"ל תשבעו ממנו
חרפה בגוים. ר"ל להיות גרים ביניהם מעקת רעבון ולסבול חרפתם :

פסוק כ
ואת הצפוני. הארבה הבא מפאת צפון ארחיק מעליכם ולא ישוב לבוא
והדחתיו וגו'. למות שמה
את פניו. התחלת קבוצת הארבה אדיחנו אל הים הקדמוני הוא ים המלח שהוא במזרחו של א"י
וסופו. סוף קבוצת הארבה ההולך באחרונה אדיחנו אל הים האחרון הוא ים המערבי
ועלה באשו. אחר המיתה יעלה ריחם הרע באפי העוברים
ותעל צחנתו. כפל הדבר במ"ש
כי הגדיל לעשות. כי הארבה הגדיל לעשות רעה מרובה בא"י ולכן ימות ולא ישוב עוד:

פסוק כא
אל תראי אדמה. שלא ישוב הארבה שוב אלא גילי ושמחי כי מעתה הגדיל ה' לעשות טובה הרבה:

פסוק כב
אל תראו בהמות שדי. לדאוג על חסרון המרעה כי מעתה תגדל דשא במקום אהלי המדבר מושב הרועים
כי עץ נשא פריו. ר"ל כי אפילו העץ יגדל פרי וכל שכן שתצמיח דשא כי יותר יש צורך מטר השמים אל האילנות מלדשא הארץ:

פסוק כג
את המורה לצדקה. את המטר יתן בצדקה ולא לפי הגמול
בראשון. ר"ל כמו בזמן הראשון קודם עצירת הגשמים שהיה כל אחד בזמנו:

פסוק כד
והשיקו. כשהיין והשמן יורדים אל היקב משמיעים הרעשת קול ור"ל שיתרבו היין והשמן:

פסוק כה
ושלמתי לכם. מה שנחסר בשנים הקודמים ע"י הארבה אשלים אותה למלאות הכל כי תהיה הברכה מרובה:

פסוק כו
ואכלתם. אז תאכלו אכילה ושביעה ר"ל לא יחסר הלחם ותאכלו עד כדי שביעה לא כדרך שאוכלים בימי הרעב רק להחיות את הנפש
והללתם. אז תהללו את ה' אשר עשה עמכם דבר שיש להפליא בו כי תהיה הברכה בתכלית
ולא יבשו עמי לעולם. ר"ל עוד לא ילכו לגור בארצות הכשדים מחסרון הלחם ולא יסבלו אח"כ חרפת הכשדים ובשתם:

פסוק כז
וידעתם. אז תראו אשר אני בקרב ישראל להשגיח בהם
ואין עוד. ר"ל אין עוד אלהים לעכב על ידי מלתת לכם ברכה מרובה כזאת
ולא יבשו וגו'. ולכן לא יבשו עד עולם כי מי יעמוד למולי להביאם לידי בושה: