וה' נתן קולו לפני חילו -
בראש השנה.

כי רב מאד מחנהו -
אלו ישראל.

כי עצום עושה דברו -
כי הוא מעצים כחם של צדיקים שעשו רצונו.

כי גדול יום ה' -
זה יום הכיפורים.

ומי יכילנו -
שלשה כפרים נפתחים.

דבר אחר:
ללמדך, שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו, שנאמר: וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו - אלו המלאכים, שנאמר: מחנה אלהים זה.

ומי קשה מהם הצדיקים?
שנאמר: כי עצום עושה דברו - זה צדיק שעשה דברו.
ואי זה?
זה משה, שנאמר לו: עשה לי משכן! ונזדרז ועשה, הוי קשה כחן של צדיקים, שיכולים לשמוע קולו.
ושמא תאמר בקול נמוך היה מדבר?
תלמוד לומר: אם יוספים אנחנו לשמוע.
וכן הוא אומר: נפשי יצאה בדברו.
וכתיב: קול ה' בכח וגו' קול ה' שובר ארזים.

ומנין שבאותו קול דבר עם משה?
שנאמר: וישמע את הקול - קול של מתן תורה.

וקרעו לבבכם ואל בגדיכם -
אר' יהושע בן לוי:
אם קרעתם לבבכם בתשובה, אי אתם קורעים בגדיכם על בניכם ועל בנותיכם.
למה?
כי חנון ורחום הוא - ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים - מאריך רוחו עם הצדיקים ועם הרשעים. מאריך רוחו עם הצדיקים וגובה מהם מעט מעט מעשים רעים שעושים בעולם הזה, בשביל ליתן שכרן לעתיד, ומשפיע שלוה לרשעים בעולם הזה, בשביל ליפרע מהם חוב משלם לעתיד לבא.

ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן:
מאריך רוחו עד שלא נגבה, בא לגבות גובה.

א"ר חנינא:
מאן דאמר רחמנא ותרן הוא, יותרו בני מעוי, אלא מאריך רוחו וגבי דידיה.

א"ר לוי:
מהו ארך אפים?
רחק רגז.
משל למלך שלגיונו קשים. אמר המלך: אם דרים הם במדינה עמי, עכשו בני המדינה מכעיסין אותי והם עומדים עליהם ומכלים אותם, אלא הריני משלחם בדרך רחוקה, אם מכעיסין אותי בני המדינה, עד שאני משלחם הם באים ומפייסין אותי ואני מקבל פיוסן, הדא הוא דכתיב: באים מארץ מרחק מקצה הארץ ה' וכלי זעמו.

א"ר יצחק:
ולא עוד, אלא שנועל בפניהם, שנאמר: פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו - עד דהוא פתח והוא טריק רחמוי קריבין.

יצא חתן מחדרו -
זה הארון.

וכלה מחופתה -
זה ספר תורה.

דבר אחר:
יצא חתן -
זה נשיא.

וכלה מחופתה -
זה אב בית דין.

ואת הצפוני ארחיק -
זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם.

והדחתיו אל ארץ ציה -
למקום שאין בני אדם מצויים להתגרות בהם.

פניו אל הים הקדמוני -
שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו.

וסופו אל הים האחרון -
שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו.

ועלה באשו ותעל צחנתו -
שמניח אומות העולם ומתגרה בהם בישראל.

כי הגדיל לעשות -
אמר אביי:
ובתלמידי חכמים יותר מכלם.
כי ההוא מעשה דאביי שמע לההוא גברא, דקאמר לההיא אתתא נקדם וניזיל באורחא.
אמר: איזיל ואפרשינהו מאיסורא.
אזל בתריינו תלתא פרסי באגמא, כי הוו פרשי מהדדי שמע דקאמרי: אורחא רחיקא וצוותא בסימא.
אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומי נפשיה, תלא נפשיה בעבורא דקרשא וקא מצטער.

תאנא ליה ההוא סבא:

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.

ובני ציון גילו ושמחו וגו' -
שנו רבותינו:
יורה - שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס פרותיהן ולעשות כל צרכיהם.

דבר אחר:
שיורד בנחת ואינו יורד בזעף.

דבר אחר:
שמשקה את הארץ ומורה ויורד עד התהום, שנאמר: תלמיה רוה נחת גדודיה וגו'.

אמר מר:
שיורד בנחת.
או אינו אלא שמשיר הפירות ומשטף הזרעים ומשבר הגרנות?
תלמוד לומר: ומלקוש.
מה מלקוש לברכה, אף יורה לברכה.

ומלקוש גופיה מנא לן דלברכה היא?
אלא יורה גופיה ברכה היא, דכתיב: ובני ציון גילו ושמחו.
יורה במרחשון ומלקוש בניסן.
או אינו אלא בכסליו?
תלמוד לומר:
בעתו.

מאי מלקוש?
א"ר נהילאי בר אידי, אמר שמואל:
שמל קשיותיהן של ישראל.

דבי ר' ישמעאל תני:
שממלא התבואה בקשין שלה.

במתניתא תנא:
שיורד על המליות ועל הקשים.

ואכלתם אכול ושבוע -
א"ר לוי:
אין הקב"ה מקלל הרשעים אלא בבושה.
ולא עוד, אלא שכופל אותה להם בקללתם, שנאמר: יבושו ויבהלו מאד וגו' ישובו יבושו רגע. וכשהוא מברך את הצדיקים כופל ברכתם, שנאמר: ואכלתם אכול וגו' ולא יבושו עמי וגו'.