[א, א]
דברי עמוס אשר היה בנוקדים -
הר' יצחק אברבנל השיג בכאן על המורה (פל"ב ח"ב)

שהניח יסוד מוסד שא"א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהר' יצחק אברבנל שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו ייחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה ייחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, רצה לומר משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכל מקום התנבא.

ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במקום אחר, ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמו שאמר אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנסתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלושה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו.

ומה שטען הר' יצחק אברבנל על שלא תמצא הנבואה באומות העולם ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא"א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שא"א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחויבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים.

והנה מה שאמר אשר חזה על ישראל הקשה מהר' יצחק אברבנל והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות?
ולמה זכר מן הרעש?
ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה' מציון ישאג ואח"כ אמר: כה אמר ה' ואין זה מסגנון המליצה?.

ולדעתי מה שאמר ויאמר ה' מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס, שרצה לומר הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה' מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ"ז נתחזק לנביא אמת ע"י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה' מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמו שאמר ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, על ידי כך ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה', (ומה שאמר שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע"ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי"ש).

[א, ב]
ויאמר -
כבר פירשתי ששיעור הכתוב אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש, אז נבא על הרעש, שה' ישאג מציון, כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה, ומירושלים העיר יתן קולו שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א"י ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה.

נבואה ב' הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי יאבלו נאות הרועים כי לא יהיה מרעה לבהמות, ויבש ראש הכרמל ששם מלא תבואה לחה תמיד. כ"ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן.

[א, ג]
כה אמר ה' -
אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר, וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א"י אשר הרעו לישראל, והודיע כי יענישם ה' בעבור זה, שהגם שישראל לקו בעונם בכ"ז לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמו שאמר: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והנה ארם היה שכן לא"י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום ויודיע ענשם זה אחרי זה, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בס' מלכים, ואמר: על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה הכי לא אשיבנו את גמולו?!
אחר שחטאו שלושה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם, אולם מה הן השלשה פשעים פירש הרד"ק שלוש פעמים שהרעו לישראל תחלה, והר' יצחק אברבנל פירש שרצה לומר שלושה פשעים הידועים שהם עבודה זרה וגילו עריות ושפיכות דמים שהיה ביניהם, ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו?!
והפשע הרביעי הוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד, שהיו מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף.

[א, ד]
ושלחתי אש -
שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב ואח"כ יכבוש שער העיר ואחרי זה יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך, תחלה אשלח אש בבית חזאל שהוא בית המלכות, ואחר כך אכלה ארמנות בן הדד בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח"כ -

[א, ה]
ושברתי בריח דמשק -
בריח של מבצר העיר, ואח"כ והכרתי יושב מבקעת און שהיו סביב דמשק, ותומך שבט מבית עדן שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפני עצמו תחת מלכות ארם וגם הם יגלו עם ארם קירה הגם שהיה שבט בפני עצמו, באופן שידמו כחולי מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה.

[א, ו]
כה אמר ה' -
עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א"י במערב, על שלושה פשעי עזה שהם עבודה זרה וגילו עריות ושפיכות דמים שהיה בידם ועל ארבעה שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול?!
על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמו שאמר בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים, והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש.

[א, ז]
ושלחתי אש בחומת עזה -
עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש.

[א, ח]
והכרתי יושב מאשדוד -
שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה ב' פעמים לכן אמר והשיבותי ידי, וגת לא חשב כי הייתה ליהודה.

[א, ט]
כה אמר ה' -
ינבא על צור, על הסגירם גלות שלמה לאדום שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו, וחטאם גדול על שלא זכרו ברית אחים שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי.

[א, י]
ושלחתי אש -
כי נחרבה ע"י נ"נ ואח"כ ע"י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל.

[א, יא]
כה אמר ה' על שלושה פשעי אדום -
עבודת אלילים וגילו עריות ושפיכות דמים, ועל ארבעה וכו' על רדפו בחרב אחיו בעת חורבן בית ראשון, ויטרוף לעד אפו, ע"י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהר' יצחק אברבנל בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה:
שעברה - הוא שע"י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום יש לומר עברה כללית על כלל ישראל ע"י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי"ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור.

[א, יב]
ושלחתי אש בתימן -
שהוא מאדום, ואכלה ארמנות בצרה הוא מטרפולין של אדום, שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' כמו שפירשתי שם.

[א, יג]
על שלושה פשעי בני עמון -
עבודה זרה וגילו עריות ושפיכות דמים כנ"ל ועל ארבעה וכו' על בקעם חרות הגלעד,
פירש מהר' יצחק אברבנל:

מענין הר, שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים למען הרחיב את גבולם.

ורש"י ז"ל פירש:

הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם,

ולשני הפירושים יובן מה שאמר ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמה שאמר למען הרחיב את גבולם.

[א, יד]
והצתי -
יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב, כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה, וזה יהיה בתרועה ביום מלחמה, וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי -

[א, טו]
מלכם ילך בגולה -
וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועל זה אמר: הוא ושריו.