[ב, א]
כה אמר ה', על שרפו עצמות מלך אדום לשיד -
הוא מה שנאמר בספר מלכים: ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל. והקצף היה ממלך אדום על ישראל מהיום ההוא והלאה, מפני שמלך מואב שרף את בן מלך אדום במלחמה שהוא היה שם עמהם כמו שפירשנו שם, לפיכך הענישו האל יתברך על זה.

ופירוש לשיד –
שריפה גמורה עד שהיו אפילו העצמות אפר כמו השיד.
וכן: היו עמים משרפות שיד.

ויונתן תירגם:

על דאוקיד גרמי מלכא דאדום וסדינון כגירא בביתא,

פירוש שסד ביתו באותו אפר דרך נקמה ובזיון.

[ב, ב]
ושלחתי, הקריות -
שם עיר בערי מואב.

[ב, ג]
והכרתי, מקרבה -
מקרב הקריות כי היתה עיר המלוכה שלו.

עמו -
ר"ל עם מלך מואב.

[ב, ד]
כה אמר ה' -
עתה התנבא על יהודה וישראל שהרעו מעלליהם והקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט, ובימי מלכי יהודה הרעים היו חוטאים והקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט לא להחריב ירושלם, אבל אחר חזקיהו שהיה טוב אמר האל יתברך: וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני.
ואחריו מנשה שעשה הרע בעיני ה' מכל אשר היה לפניו והנה נשא האל ולא רצה להחריב ירושלם.
וכן אמון הרבה אשמה ונשא האל יתברך.
יהואחז ויהויכין כי לא מלכו אלא ג' חדשים, והנה יהויכין היה השלישי ונשא האל, והנה הם ג' ונשא האל יתברך.
צדקיהו עשה הרע בעיני ה' ועליו נאמר: ועל ארבעה לא אשיבנו. ולא אבה עוד לסלוח, וחרב הבית בימיו ועליו אמר: כי על אף ה' היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותה מעל פניו.

על מאסם את תורת ה' -
לא אמר כי זה העון הוא הרביעי אלא אמר כי ברביעי הענישם הש"י על מה שעשו הם ואבותיהם, שמאסו את תורת ה'.

וכתב הגאון רב סעדיה ז"ל:

את תורת השם - המצות השמעיות, וחקיו - המצות השכליות.

ויתעום כזביהם -
הם דברי נביאי השקר.

מאסם -
האל"ף נקרא בקמץ חטף, ואמר ביהודה על מאסם תורת השם, וישראל גם כן מאסו את תורת ה' בכל הרע אשר עשו, אלא אמר ביהודה כן, לפי שעמהם היתה כתובה בבית המקדש ומאסו אותה ולא פנו אליה עד אשר נשכחה מפיהם, כי חדוש היתה אצלם כשמצאוהו בימי חלקיה הכהן.

[ב, ה]
ושלחתי אש -
הוא נבוכדנצר.

[ב, ו]
כה אמר ה', על מכרם בכסף צדיק -
אמר: אעפ"י שעברו על שלשה עבירות חמורות והם עכו"ם גלוי עריות ושפיכות דמים, לא נתחתם גזר דינם לפני להחריב ארצם ולהגלותם ע"י מלך אשור אלא על החמס והוא הרביעי ועליו הענישם על כל מה שעשו.
וכן בדור המבול אעפ"י שהיו בידם כמה עבירות לא הענישם אלא על החמס, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכל שכן כשהחמס בא ע"י השופטים שהיה להם להעמיד הצדק והם ע"י השוחד מטים הדין, וזהו שאמר: על מכרם בכסף צדיק.
ופירוש צדיק - שהוא צדיק בדינו, וכן: ויסלף דברי צדיקים, וגם הם צדיקים בדברי אחרים, כי ברוב טועני האמת הם צדיקים ברוב דבריהם, וכן העניים ברוב לא יטענו אלא האמת.

בעבור נעלים -
אפילו בעבור נעלים שיתנו לשופט יטה דין האביון שהיה זכאי בדינו ונותן השוחד הוא זכאי במשפטיהם,

ויונתן תרגם:

בדיל דיחסנון,

ולא הבנתי דעתו.

ורש"י ז"ל פירש דעתו כן:

מטים משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיין וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לנעול ולגדור כל שדותיו ולא יפסיק זה ביניהם, זהו בעבור נעלים לשון נעילה.

דבר אחר:

מחייבין את הזכאי כדי שיצטרך העני למכור שדהו בקנין גמור שהוא בנעל, שנאמר: שלף איש נעלו.

[ב, ז]
השואפים על עפר ארץ בראש דלים -
השופטים הם השואפים ומביטים ומכוונים שיהיה עפר ארץ בראש דלים שמשימים שוטרים תחתיהם אם לא יתנו העניים על פיהם יקחום בשער ראשם ויפילום בארץ וירמסום, והנה עפר הארץ בראש הדלים.
וענין זה הפסוק כענין מה שאמר מיכה ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה.
וענין השואפים - כמו השואפים אביון.

ויונתן תירגם:

דשייטין בעפרא וגו'.

ודרך ענוים יטו -
שיטו דינם במשפטיהם בשוחד שנותנים בעלי דינם העשירים,
ודרך פירושו משפט ועסק האדם, כמו את הדרך אשר ילכו בה, ויאחז צדיק דרכו והדומים להם,

וכן תירגם יונתן:

ודין חשכיא מסטן.

ואיש ואביו ילכו אל הנערה -
ולא יבוש הבן מאביו לבעול בעולת אביו וזהו חלול שם קדשי שאמרתי להם קדושים תהיו כי קדוש אני השם מקדישכם וכיון שאתם מחללים קדושתכם הרי אתם מחללים את שם קדשי שקדשתי אתכם ואתם נקראים בשמי, כי עם קדוש אתם לה' אלהיך.

[ב, ח]
ועל בגדים חבלים יטו -
שהם חובלים הבגדים מאשר לא יתנו על פיהם ויאכלו וישתו עליהם בבתי עכו"ם.

ופירש יטו –
יטו עצמם להסב אצל כל מזבח ועל המאכל ועל המשתה וההסיבה נקראת הטייה לפי שמטה אדם עצמו כשוכב וכן במשנה: יטו ויקראו, והטיתי לקרות:

ענושים -
שהם עונשים אותם כסף וזהב וישתו בו בית אלהיהם.

[ב, ט]
ואנכי השמדתי את האמרי -
מפני חקותם הרעים שהיו להם השמדתי אותם מפניכם ואתם עזבתם את חקותי הטובים ולקחתם חקות האמורי, וכבר הזהרתי אתכם בתורה: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
וזכר האמרי כי הוא החזק שבשבע האומות כמו שאמר אשר כגובה ארזים גבהו, ואעפ"י כן השמדתי אותו מפניכם ולא בחרבכם ולא בקשתכם אלא אני השמדתיו משרשו.

וחסון -
תקיף, כמו: והיה החסון לנעורת:.

ואלונים -
כתרגומו:

בלוטין קשטניי"ר בלע"ז:

[ב, י]
ואנכי העליתי -
וקודם שאביא אתכם אל הארץ הוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לא חסרתם דבר והרגלתי אתכם בחקותי שלא תלמדו חקות ארץ האמרי כשתבאו לרשת אותה.
או טעם לרשת דבק עם העלתי אתכם מארץ מצרים.

[ב, יא]
ואקים -
עוד עשיתי עמכם טובה גדולה שלא עשיתי עם כל עם כדי שתהיו נבדלים מכל עם ותהיו דבקים בי שהשריתי רוח נבואה בכם, ועל זה אמר משה: ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.

וטעם מבניכם –
אפילו הנערים כשמואל וירמיה, כ"ש הזקנים שיש בהם חכמה.

ומבחוריכם לנזירים -
אפילו הבחורים שדרכם ללכת אחר תאות הבשר והיין נתתי בהם רוח טהרה שינזרו מן היין ויהיו קדושים לי, כי היין הוא המביא האדם לרדוף אחר תאות הבשר ובכל זה הפרשתי אתכם מכל עם כדי שתהיו קדושים ולא תטמאו בטומאת עמי הארץ.

האף אין זאת בני ישראל נאם ה' -
כי כל זה שאמרתי לכם התוכלו לכחש שאינו כן?!

[ב, יב]
ותשקו -
לא די שאתם לא נזהרתם במה שהזהרתי אתכם ולא פקחתם עיניכם למה שעשיתי עמכם אלא שהנביאים והנזירים שהיו לכם לאות לקדושתכם בטלתם אותם ומנעתם אותם מקדושתם שהיה לכם ללמד מהם.

ותשקו את הנזירים יין -
כלומר פתיתם אותם בדברים עד ששמעו לכם לשתות יין ולבטל קדושתם, וכן: על הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו.

וטעם צויתם - רוצה לומר בהכרח מנעתם אותם מלהינבא לכם ומלהזהירכם בשמי.

[ב, יג]
הנה אנכי מעיק תחתיכם -
במקומכם אעיק לכם שלא תוכלו לברוח ולהנצל..
מעיק - ענין צוקה וצרה וכן מפני עקת רשע.

ותרגום:

צרה עקתא,

ואמר: כאשר תעיק העגלה –
על דרך משל, כי העגלה אינה בעלת חיים שתעיק ותציר.

ואמר עמיר –
ולא אמר משא אחר, כי מפני הנפח הוא מיצר יותר נושא העמיר מנושא משא אחר.
ואמר עמיר שם כלל עמרים רבים.

[ב, יד]
ואבד מנוס, לא יאמץ כחו -
לא יהיה בו יכולת להאמץ כחו במחשבתו, כי יפחד ויבהל ויאבד כחו.

[ב, טו]
ותפש הקשת לא יעמוד -
לא יעמוד כנגד האויב, כי לא יהיה בו כח לדרוך קשתו.

וקל ברגליו לא ימלט -
פירוש לא ימלט נפשו כמו שאמר ואבד מנוס מקל כי לא יוכל לברוח, ושנה הענין במ"ש לחזק, גם רוכב הסוס לא ימלט נפשו עם הסוס שהוא קל לרוץ, כי שקר הסוס לתשועה, כשלא ירצה האל.

[ב, טז]
ואמיץ לבו בגבורים -
כי הגבורה בלב ואף הוא ירך לבבו ולא יעמוד כנגד האויב אלא ינוס ערום.
וטעם ערום שיפשוט בגדיו שלא יכבדו עליו וינוס קל מהרה.