שמעו דבר ה' אשר אני עושה וגו' -
(ברמז קפ"ג).

נפלה לא תוסיף (לנפול) [קום] וגו' -
(בסוף תהלים). הקורא למי הים וישפכם.
בנוהג שבעולם העושה סייג לגנתו, הסייג גבוה מן הגנה, אבל כאן החול הוא נמוך ואוקינוס הוא גבוה.

דרש רבי אבהו:
אוקינוס גבוה מכל העולם.
אמר ליה רבי מנחם:
והלא מקרא מלא הוא: הקורא למי הים וישפכם - כזה שהוא שופך מלמעלן למטן.

שתי פעמים כתיב: הקורא למי הים וישפכם - כנגד שני פעמים שהציף הים את העולם:
בדור אנוש
ובדור הפלגה,
ועד היכן עלה בראשונה והיכן בשניה?
ר' יודן ור' אבהו ור' אליעזר בש"ר חנינא:
בראשונה עלה עד עכו ועד יפו, הה"ד: ואמר עד פה תבא ולא תוסיף ופא אשית וגו' ביפו אשית גאון גליך.

דבר אחר:
למה שני פעמים?
עד שלא היה נח היו המים עולים ומציפין אותם בתוך קבריהם, שני פעמים, אחד בשחרית ואחד בערבית, הה"ד: כמו חללים שוכבי קבר - שוכבים שלהם חללים היו, כיון שעמד נח נחו. נאמר כאן: ניחא.
ונאמר להלן: יבא שלום ינוחו על משכבותם.
מה להלן נייחא בקבר, אף כאן נייחא בקבר.

אמר ר' יוסי בן זמרא:
מתחלת ברייתו של עולם, אמר הקב"ה: יקוו המים ותראה היבשה.
מפני מה כתיב: הקורא למי הים וישפכם?
בשביל האלהים עשה שייראו מלפניו,
משל למה הדבר דומה?
למדינה שמרדה במלך, מה עשה?
הביא לגיון אחד קשה והקיפה כדי שיראו בני המדינה ויתיראו מפניו.

המבליג שור על עז -
שנו רבותינו:
ה' אימות הן:
אימת חלש על גבור,
אימת מפגיע על ארי,
אימת יתוש על הפיל,
אימת שממית על על עקרב,
אימת סנונית על נשר,
אימת כלבית על לויתן.

א"ר יהודה:
מאי קראה?
המבליג שור על עז.

שנאו בשער מוכיח וגו' -
זה נח, דהוה אמר להון: רקים, אתם מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש! ולפי שהיו שטופים (בזמה) [בגזל] נמוחו מן העולם, שנאמר: ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני.

שנאו רע ואהבו טוב וגו' אולי יחנן וגו' -
רב אשי כי הוה מטי להאי קרא בכי: כולי האי ואולי.

אמר רב יצחק:
לפי שהדברים אמורים ברחל: אעבדך שבע שנים ברחל בתך, לפיכך נקראו ישראל על שמה, רחל מבכה על בניה, ולא סוף דבר לשמה, אלא לשם בנה, שנאמר: אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף, ולא לשם בנה, אלא אפילו לשם בן בנה, שנאמר: הבן יקיר לי אפרים.

הוי המתאוים את יום ה' וגו' -
משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאורה.
אמר התרנגול לעטלף: האורה שלי הוא, אתה למה לך אורה?!

כאשר ינוס איש מפני הארי -
זה לבן שרדף אחר יעקב כארי לטרוף נפשו.

ופגעו הדוב -
זה עשו עמד על הדרך כדוב שכול להמית אם על בנים.

ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש -
כשבא יעקב אל ארץ כנען לביתו, בא עליו שכם בן חמור, שנאמר: וישכב אותה ויענה.

סימן תקמה

דבר אחר:
מפני הארי -
זה בבל.

ופגעו הדוב =
זה מדי.

ובא הבית -
זה יון, שהיה הבית קיים בימיהם.

ונשכו הנחש -
זה אדום שקולו כנחש ילך.
וכן הוא אומר: פתחי לי אחותי בבבל.
רעייתי במדי,
יונתי ביון,
תמתי באדום.
ולמה קורא יונתי ביון?
שהיו מקריבים בימיה תורים ובני יונה ע"ג המזבח.
תמתי באדום, שהיו ישראל מותאמין עמו ומשלימין נפשותיהם על קדושת ה', לפי שכמה גזרות נגזר עליהם בימיהם.
וכן הוא אומר: אפפוני חבלי מות (ברמז קנ"ח).

כאשר ינוס איש מפני הארי -
זה בבל קדמיתא כאריה.

ופגעו הדוב -
זה מדי, תנינא דמיה לדוב.

ובא הבית -
שבאו לבנות בית המקדש בימיהם ועמד עליהם המן הרשע, הוא [ובנו] שמשי ספרא, ומשם (ז) ירד פרזבוטי (וירד) מרדכי שיבנה בית המקדש.
אמרו ישראל: מרדכי מן שבט בנימין, וכתיב בו: ובין כתפיו שכן, לפיכך (אמרו ישראל) ירד פרוזבוטי כנגדן, מרדכי לבנות בית המקדש, והמן ירד כדי לבטל, שכך כתיב: ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתוב שטנה. לפיכך צווחו הכל: ויהי בימי אחשורוש (ברמז ש"י):