[ד, א]
וירע -
שרשו ירע, וכן וירע בעיני ה', תרע עינו וכן כל אשר במשקלם ולא כדברי רבי יהודה ואיך ידע יונה ועדיין לא הגיע מ' יום אמר לו האל יתברך ברוח נבואה, כי שב ממה שגזר עליהם כיון ששבו מדרכם הרעה.

ויחר לו -
כמו שפירשנו בעבור ישראל שלא שבו מדרכם הרעה.

[ד, ב]
ויתפלל -
יונה התפלל קח נא את נפשי ואמר בתחלת תפילתו אנא ה'.

הלא זה דברי -
מה שהייתי חושב ומדבר עם לבי, כי הייתי מפחד שישובו ותנחם על הרעה ותהיה תשובתם גורמת רעה לישראל.

אנה -
כתיב בה"א.

עד היותי -
בעוד היותי וכן עוד זה מדבר.

קדמתי לברוח -
קודם שתבא אלי נבואתך בזה פעם שנית.

ונחם -
קמץ, כי הוא בינוני מבנין נפעל.

[ד, ג]
ועתה, קח נא את נפשי -
שלא אראה ברעת ישראל, כמו שאמר משה רבינו ע"ה מחני נא מספרך.
וכן אמר: הרגני נא הרוג.

[ד, ד]
ויאמר ה' ההיטב חרה לך -
אם חרה לך מאד ולא אמר לו עוד אלא רוצה לומר עוד אראך אות שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים.
והיטב ענינו חוזק הענין וכן ואכות אותו טחון היטב שברו היטב.

ויש מפרשים:
אם הטוב שאני עושה להם חרה לך?!

ויונתן תרגם:

כמו מאד הלחדא.

[ד, ה]
ויצא, מקדם לעיר -
ישב לו במקום שהוא מזרח לעיר עד אשר יראה, אולי לא יעמדו בתשובתם ותשוב הגזרה עליהם.

[ד, ו]
וימן -
הצמיחו לפי שעה ואעפ"י שעשה לו סוכה לצל אולי יבשו עצי הסוכה כי ישב שם עד מלאות לו ארבעים יום, ועשה עמו אות זה להשכילו בגזרת ה' וכי רחמיו על כל מעשיו.

וקיקיון -
הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל ובמשנה ולא בשמן קיק.

ואמרו בגמרא:

מאי קיק ריש לקיש אמר קיקיון דיונה.

אמר רבה בר בר חנה:

לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי ואבי פשקי.

רבי פירש:

בין בצעי המים הוא גדל ועל פום חנוון מדלן יתיה פירש על פתחי החנויות מדלין אותו לצל ומפרצדוהי עבדין משחא, פירש מגרעיניו עושין שמן.

ופי' רבינו שמואל בן חפני:

שהוא עשב הנקרא בלשון ערבי אלכרו"א ופי' צלוליבא.

מצאתי בתשובת הגאונים:

אילן סרק ויש במקומינו הרבה ועושה גרעינים ועושין מהן שמן וכל מי שיש לו צנה הרבה שותה ממנו ושמו בלשון ערבי אלכרו"ע.

מרעתו -
מחום השמש שהכהו שיבשו עצי הסוכה שהיו לו צל.

[ד, ז]
וימן -
הזמין התולעת לפי שעה במקום הקיקיון.

בעלות -
בבית.

ותך את הקיקיון -
תולעת, לשון נקבה וכן כי תאכלנו התולעת.

ותך -
רוצה לומר שחתכו למטה ואחר שנפסק ממנו לחות הארץ ונחתך יבשו עליו שהיו לו לצל והנה יום אחד היתה לו השמחה ולמחרת בעלות השחר הוכה ויבש.

[ד, ח]
ויהי, וימן -
הזמין הרוח לפי שעה להוסיף לו צרה על צרתו. כחום השמש.

ופירש חרישית חזקה שנעשו בני אדם כחרשים בנשיבתה.

ותרגם יונתן:

שתיקתא

ורוח קדים היא חמה.

ותך השמש -
הרוח והשמש.

ויתעלף -
יגעה נפשו ונבהלה מאד עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום וכמעט יצאה רוחו, כמו שפירש תתעלפנה בספר עמוס.

וכן בדברי רבותינו ז"ל:

שמא יתעלפו:

[ד, ט]
ויאמר -
מבואר הוא.

[ד, י]
ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון -
ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל ית' חס על נינוה מפני כבודו כי הנבראים הם כבודו, כמו שכתוב: מלא כל הארץ כבודו וכ"ש מין האדם, כמו שכתוב: ולכבודי בראתיו ואף על פי שפירשנו זה על ישראל מכל מקום על מין האדם מדבר, כמו שאמר: יצרתיו אף עשיתיו אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל.

אשר לא עמלת בו ולא גדלתו -
הדבר שיעמול בו האדם הוא עצב יותר באבדו ואעפ"י שהאל ית' לא עמל ביצירת הנבראים דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים.

שבין לילה היה ובין לילה אבד -
בין כמו בן וכן בן נון ובן לילה כמו בן לילה כמו בן חדש בן עשרים ופי' בן לילה כי בלילה אחת צמח ובלילה האחרת אבד בסוף הלילה, כי בעלות השחר הוכה וייבש.

[ד, יא]
ואני לא אחוס, הרבה מי"ב רבוא אדם -
יותר מי"ב רבוא אדם ורבוא הוא עשרת אלפים ומלת משתים במאריך המ"ם והשי"ן איננה דגושה.

אדם -
כולל זכרים ונקבות.

אשר לא ידע -
שהם קטנים ולא ידעו בין ימינם לשמאלם ואין בהם חטא ואין להם עונש אלא בעבור האבות וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש וכן בהמה רבה שיש בעיר והבהמה אין לה עונש וזכות ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול וכל שכן על רבים.