ראב"ע תרומה פרק כז

[כז, א]
ועשית -
כל צורה שהיא ארכה כרחבה נקראת רבוע. וזה המרובע באמה, כי על חמש צורות הם המרובעות. הנה אם אמרנו כי אין צורך לכבש כאשר אמרו קדמוננו, בעבור ששלש אמות קומה.
הנה מה יעשו המכחישים במזבח שעשה שלמה, שהיתה קומתו עשר אמות וקומת האדם איננה רק ארבע אמות?!

[כז, ב]
והפנות -
הם הזויות.

[כז, ג]
וטעם לדשנו –
להסיר הדשן ממנו.

ומלת ידשנה סלה - יעשה ממנה דשן.
והטעם: שתהיה נשרפת על גבי המזבח ומקובלת. והנה: תדשן עצם. מבנין אחר שהוא הכבד הדגוש. והוא מגזרת: מאשר שמנה לחמו.

ויעיו -
כמו: ויעה ברד.
ולמ"ד לכל כליו, נוסף כמו: למן היום אשר יוסד בית ה'.

[כז, ד]
מכבר -
כמו: כברה.

ונחשת -
דבק כאילו כתוב: מכבר נחשת, כמעשה רשת.

[כז, ה]
ומלת כרכוב -
אין ריע לו במקום אחר.

[כז, ח]
ומלת נבוב לוחות
כמתורגם ארמית. וכמוהו: ואיש נבוב ילבב, שהוא ריק בלי לבב. על דרך האומרים: ראש בלי מוח. והנה לא הזכיר הכיור, כי לא נעשה מנדבת כל ישראל רק מנדבת הנשים לבדם. על כן הזכירו עם פרשת הבשמים, שכל ישראל לא הביאום רק הנשיאים לבדם.

[כז, ט]
ועשית -
מצאנו כתוב קדמה מזרחה. וידענו כי ראשי המזרחים שלושה:
האחת: כנגד נקודת ראש מזל גדי שהוא סוף נטות השמש בפאת דרום.
והשני: כנגד הקו השוה שהוא ראש טלה ומאזנים.
והשלישי: כנגד ראש סרטן, שהוא סוף נטות השמש לצפון. וככה נגבה תימנה דרום.

ותימנה -
מגזרת ימין. צפון וימין אתה בראתם.

[כז, י]
ומלת חשוקיהם
דבוקיהם, כי הווים ידבקו אל העמודים. כי: ותדבק נפשו. כמו חשקה נפשו.

[כז, יב]
ורחב -
הנה הרוחב חצי האורך.
והמפרשים אמרו:
כי המשכן הושם במרחק חמישים במערב. והנה רחבו חמשים. וזהו ורוחב חמישים בחמשים. ולפי דעתי: כי הטעם שהוא מרוב אורך זויותיו נצבות, כי רחבו בכל צד חמשים. ואין טעם להיות פירוש חמישים בחמשים מצדי החצר, כי לא כפל האורך על הרוחב כמשפט.

[כז, יט]
לכל -
טעם לכל כלי המשכן
כל הכלים שהם לצורך המשכן ויתדות האהל ויתדות החצר נחשת. וכן ההולמים.

חסלת פרשת תרומה

ראב"ע לפרשת תצוה פרק כז

הקדמה

לדעת אמת אם לבבך יאוה.
ראה כל גויה לנכבד בנוה.
ואורים ותומים וסודם אחוה.
בסתר בסדר ואתה תצוה.
[כז, כ]
ואתה תצוה -
אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה, כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן, ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם.
והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראויים להיות ניכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה, לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה.

וטעם ואתה תצוה
שהיא מצווה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד.
ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים, כי הוא היה שמן המשחה, רק שמן למאור חיוב הצבור. ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש, או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים, ע"כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית.

למאור -
לצורך האור בלילה.

להעלות -
להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב: לבערם כמשפט.

וטעם תמיד
כל לילה ולילה.
ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד, כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם, ישימו עליה ציץ הקדש.

[כז, כא]
אשר על העדות -
דרך קצרה על ארון העדות.

אמר יפת:
כי יערוך. כמו בערכך הכהן. שיערוך שמן שיספיק להיות הנרות מאירים מערב ועד בקר. וככה נרות המערכה.
ונכון הוא להיות טעם יערוך –
בעבור היות הנרות כחצי עגול. ועוד אדבר על זה.


הפרק הבא    הפרק הקודם