[כח, א]
ואתה -
בעבור היות משה כוהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית.
ועוד: כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה.

וי"ו לכהנו לי –
נוסף. כוי"ו חיתו שדי. בנו בעור.
ופירש שמות בני אהרן אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה. ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן, על כן נתנו להם לישראל ערים רבות, ככתוב בספר יהושע.

[כח, ב]
ועשית בגדי קדש -
נקראו כן בעבור שישרתו בהם במקום הקדש, או על דרך: ולא יקדשו את העם בבגדיהם. ובגדי אהרן כולם הנזכרים.

לכבוד ולתפארת -
שיתפארו בהם. כי אין אחד מישראל שילבש כאלה.

[כח, ג]
ואתה -
וי"ו מלאתיו שב אל לב.

[כח, ד]
ואלה -
הזכיר בתחלה החשן שהיה למעלה מהאפוד שהוא למעלה מהמעיל. ואחר כן הכתנת והאבנט החוגר אותו. והמצנפת על ראשו. וכן היה כאשר רחץ אהרן במים ולבש מכנסי בד ואין צורך להזכירם עתה ולא בשעת מעשה, כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים. והנה משה הלבישו הכתנת. ואחר כן שם המצנפת על ראשו. ושם על המצנפת ציץ נזר הקדש, ולא הזכיר בפסוק הזה שהוא סופר בגדי כהונה את ציץ נזר הקדש, כי אינו בגד.

וקדמונינו הזכירו בעבור הרבים שמנה בגדי כהונה, ואין האורים והתומים בגדים ולא אבנים ולא קלפים. ואחר כן חגר אותו באבנט. ואחר כן הלבישו המעיל. ואחר כן האפוד ויאפוד לו בו. כי החשב מהאפוד. ובעבור החשב נקרא אפוד. והנה על הסדר שהוא בפסוק הזה.

ואל תשתומם שתמצא כתוב באחרונה במעשה: וישם את המצנפת על ראשו, כי פירושו וכבר שם המצנפת עם ציץ הזהב בלבשו הכתנת. וכמוהו: וילבישוהו בגדים וכבר הלבישוהו כי בתחלה כתוב: וישימו הצניף הטהור על ראשו.

[כח, ה]
והם -
חכמי לב העושים נאמנים הם.

[כח, ו]
וטעם האפוד –
כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב. יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן. כי משה לא עשה רק אפוד אחד. והנה כתוב: אפוד ירד בידו ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב האפוד הידוע. כמו: הגישה האפוד.

ועוד: למה כתוב ירד ולא אמר הוריד?
כי יראה כי מקרה היה ושם כתוב: שמנים איש נושא אפוד בד, ומפרשים רבים פרשו זה, שהיו ראויים לשאת אפוד. ולא שמו לב לדעת האמת כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתים, ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני. ושש עם הכל. ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהיו עליו עולים האורים והתומים. וככה כתוב: במשפט האורים לפני ה'. ואין טענה מן הגישה האפוד. כי חשן דבק עמו והאורים עם החשן.
וכן כתוב: עד עמוד הכהן לאורים ולתומים.
וכתוב: תמיך ואוריך.
והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר, והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחושן המשפט עם האפוד והארון. והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר, והנה אינו אפוד משה. וקשה שאלה מזאת, כי האורים אינם אבני חשן. כי הנה כתוב: ומלאת בו מלואת אבן. וזהו מעשה החרש הוא, לא מעשה משה. ואח"כ אמר למשה: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים?!
ובמעשה האפוד כתוב ד' טורי אבן, והזכיר הטורים. ואמר על משה: ויתן עליו את החשן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים. והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים ולא המתמימים. כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם.
והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים, גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן המשפט רק בעבור האורים שהם עליו!

ועוד שאלה אחרת:
כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים, כי כתוב: לאורים ולתומים?

ועוד: כי מלת האורים גם תומים לשון רבים?
והנה דברים רבים הם.

ורבינו שלמה אמר:

כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש.

ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה. וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן. רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון. והפתח שיוכל לבא אל הסוד.

שתי העבותות הנתונות על שתי המשבצות. וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן הששה על כתף השנית. ואלה הם כפי המחשבה. על כן הם באבן אחת. על מספר בני ישראל ועל שמותם כתולדותם וככה הששה השניים, רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין. ובעבור הנטייה אמר: וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. והיה החשן כפול כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך. אז יתנום מחוץ אל החשן. והנה אבני שהם שוות ומעין אחד. ואין ככה אבני החשן, כי השהם הם לזכרון. ומשפט בנ"י על אבני החשן.

ומלת אורים – מגזרת חמותי ראיתי אור.

ותומים - שהם תמימים.
והאורים - לא התומים זהב וכסף היו. והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל. והמשכיל יבין והנה אפודים רבים היו עם הכהנים. ויש להם חשב, רק כי אין שם חשן ולא אורים ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת.
ואילו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפירש הספר כלו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות. וסוד מלאכת שמים. ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות.

[כח, ט]
ואבן השהם -
לבנה. ובארמית בורלא.
ולשון ישמעאל בלאור, ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים.

כי הגאון:

תרגמם כרצונו כי אין לו קבלה שיסמוך עליה.
כי הנה ראינו שתרגם ספיר לבן ואינו רק אדום.

ואין טענה מאודם שכתוב בראשונים, כי ידוע כי חמש הם גווני העינים. הלבן וברקת ואדום וירוק ושחור. והנה בעבור היות האדם האמצעי ימצא על מינים רבים.

ותרגם נופך כדמות שחור בעבור: ותשם בפוך עיניה.

וזה לא יתכן שלא יהיה נו"ן נופך שרש, כי הוא על משקל אודם.

וחכם גדול ספרדי אמר:

כי יהלום הוא הנקרא אלמם שהוא שובר כל האבנים ונוקב הבדולח. מגזרת הולם פעם. והיו"ד נוסף כיו"ד יצהר גם אחלמה אל חלמה. והוא אבן שכל מי שהאבן ההוא באצבעו לעולם יראה חלומות.

ואין לתמוה על זה כי כח ימצא בתולדת כל אבן ואבן. כי יש אבן המושכת את הברזל. והמעמדת את הדם. והבורחת מהחומץ. והנשברת לעולם על משולש.

[כח, יד]
ומלת שרשרות. כפול העי"ן. ואם לא יכפלוהו שוה הוא שרשות גבלות. ולפרש בלשון הקדש מלת גבלות ומלות רבות במעשה החשן. גם מלת חשן קשה.

[כח, כח]
ומלת וירכסו. מגזרת מרוכסי איש, כדרך עוות.

[כח, ל]
ונתת -
טעם משפט –
דיני השם וגזירותיו העתידות, כי בעבור כן שואלים באורים ותומים.

[כח, לא]
ועשית -
הגאון תרגם:

מעיל ממטר כדמות הנקרא סרבל. רק פי ראשו בתוך המעיל.

וקדמונינו ז"ל אמרו:

כי רמון סביב המעיל ופעמון בין שני רמונים.

כי אחרים אמרו:
כי הפעמונים אינם נראים רק הם בתוך הרמונים ושם ישמיעו קול.

[כח, לו]
ועשית ציץ -
תרגמה הגאון:

עצאבה והיא נתונה על המצנפת ואיננה כדמות כתר כי הוא על המצח לבדו.

כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת, כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש שיכסו הראש, והם גבוהים והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו, מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות, כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים ובבל ובאגדד, המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים ולא על ראש אשה. והשרים הגדולים עושים ציץ זהב על המצנפת על מקום המצח.
וכבר הזכרתי לך כי מנהג ארץ ישראל ותכשיטיהם אינו כמנהג אלה המקומות.

[כח, לז]
והוצרך רבינו שלמה לתקן המקראות בשלש פתילות תכלת.
ועל דרך הפשט אין צורך רק לפתיל אחד שיעמוד הציץ על פני המצנפת, שהוא על המצח.

וטעם ושמת אותו על פתיל תכלת –
עם פתיל תכלת, שהיה הציץ קשור משני צדדין. ואין ספק כי פני המצנפת הוא על מקום המצח לא על הראש.
ובמקום אחר כתוב: ויתנו עליו פתיל תכלת. לתת על המצנפת מקום המצח.
ואל תתמה על מלת על, כי כמוהו: ויבואו האנשים על הנשים.
על לחם הבכורים תנופה לפני ה'.
על שני כבשים.
את החלב על החזה. ורבים ככה.
והנה לא תמצא לעולם כי המצנפת הייתה רק לאהרן לבדו והמגבעות לבניו.

ויש אומרים:
כי מגבעות מגזרת גבעות. כי המצנפת עוטרת הראש ועוטה אותו.
וכן כתוב: צנוף יצנפך צנפה. ועוטך עטה. והיודע דרך צנוף המצנפת, ידע פירש זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל, כי אומנות היא והנה כתוב: ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת. והנה הציץ נקרא נזר. וכמוהו: ועליו יציץ נזרו. אולי הכל מגזרת ציץ. דבר נראה וככה: מציץ מן החרכים.
ודע כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח שם יתחבר כח החמש הרגשות. ושם כח הדמות. ושם תחל המחשבה. ע"כ כתוב על הציץ לשאת את עון הקדשים, אולי לא היה מחשבת המקדשים כהוגן.
ואמר הכתוב על כתנת אהרן בתחלה. וכתונת תשבץ. שהיא משובצת לבדה ולא כן כתנת בניו. והתשבץ עשוי לכבוד אהרן וככה אמר במעשה. ויתן עליו הכתונת הידועה. שהיא המשובצת ועל בניו וילבישם כתנות. כמו: ולבני אהרן תעשה כתנות.

ורבי סעדיה תרגם:

ושבצת תעיין. והוא כדמות צורת המטבע מרובע עשוי בתוך העגול.

[כח, מא]
והלבשת אותם את אהרן אחיך -
מלת אותם, כוללת הכתונת המשובצת והמצנפת והאבנט שהם בגדי אהרן. גם כוללת הכותנות שאינם משובצות והאבנטים והמגבעות שהם בגדי בניו.

וקדשת -
בדבר. כמו: טמא יטמאנו.

[כח, מב]
ומכנסי הבד -
יהיו קצרים שלא ייכשל בהם.

[כח, מג]
בבואם -
להקטיר, או להעלות הנרות.