[ז, א]
ויאמר -
זהו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים.
השיבו השם: ראה נתתיך אלוהים לפרעה.

ויאמר -
טעם ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך וזהו אלהים. והוא מדבר אל הנביא והנביא מדבר אל אנשי דורו.
והאומרים כי נביא מגזרת: ניב שפתים, איננו נכון, כי שורש ניב מהשניים לפי דעת חכמי צרפת. ומעלומי העי"ן לפי דעת חכמי ספרד.
ושרש נביא שלוש אותיות והעד נביאים. ויתנבאו. כי האל"ף שרש.
ועוד: כי ניב שפתים כמו פרי. כי הוא מגזרת תנובה. עוד ינובון בשיבה. והעד הנאמן. וניבו נבזה אכלו.
ועוד: מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא. אם פירושו דברן הוא?!
רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי. כדרך: כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. והוא מתענג עלי ע"כ ויתפלל בעדך וחיה.

[ז, ב]
אתה תדבר אל אהרן. את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה -
ואע"פ שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה, ידענו כי לעולם יחדו באו.

פסוק ג

ואני אקשה -
יש לשאול אם השם הקשה את לבו מה פשעו ומה חטאתו?
והתשובה: כי השם נתן חכמה לאדם ונטע בלבו שכל לקבל כח עליון להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו. וזה אפרש בפרשת כי תשא, ובפסוק מי יתן והיה לבבם זה.
והנה טעם: אקשה את לבו למען רבות מופתי.

ורבי ישועה אמר:

כי טעם אקשה את לבו לסבול את המכות.

ולא דבר נכונה.

[ז, ד]
ונתתי את ידי -
מכתי, כי ביד היא כדרך בני אדם.

וטעם צבאותי –
כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים, כך הם ישראל בארץ.

[ז, ה]
וידעו -
כבר הזכיר ר' יהודה המדקדק הראשון:
ההפרש שיש בין וידעו ובין וידעו, כי הקמוץ בקמץ גדול הוא פועל עבר. כמו שמעו. והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט. והקמוץ בקמץ קטן היו"ד סימן לעתיד כמו וישמרו. והנח הנעלם בין היו"ד והדל"ת תחת היו"ד שהוא שרש. והנה הזכיר למה הביא המכות על המצריים כדי שיודע שמו הנכבד בעולם.

[ז, ו]
ויעש משה ואהרן -
עתה כלל כי על יד אהרן גם על יד משה נעשו האותות. ואחר כן יפרש כל אות ואות.

[ז, ז]
ומשה -
הזכיר שנותיהם ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן. ואל יעלה על לבך כי שמואל עימהם, בעבור שכתוב: בעמוד ענן ידבר אליהם. כי כבר פירשתי במקומו כי לאלה לבדם נתנה התורה והנה על ידם ינחלו הצדיקים העולם הבא. וכל הנביאים הם נביאי תוכחות או עתידות.

[ז, ח]
ויאמר ה' -
החל לשתפם שניהם כי ידע השם בתחלה, כי לא יבקש פרעה מופת רק יאמר: לא ידעתי את ה', ועתה יבקש מופת.

[ז, ט]
קח את מטך -
הוא מטה משה שנתנו לו. והעד: אמור אל אהרן קח את מטך ונטה ידך.
וכתוב: וירם במטה ויך את המים.
והנה הודיענו בפתחות הבי"ת שהוא המטה הידוע. שאמר לו: קח את מטך.
ועוד: ומטך אשר הכית בו את היאור.

[ז, י]
ויבא משה -
גם זה מופת שהמטה היה לתנין ואינו דומה למופת שעשה לישראל, כי לא נהפך רק לנחש.

ויפת אמר:

נחש הוא תנין.

[ז, יא]
ויקרא פרעה לחכמים -
חכמי המזלות.

ולמכשפים -
משנים דבר התולדות למראה העין.

והחרטומים -
הם היודעים סוד התולדות. והמלה רביעית. אולי לשון מצרים הוא, או לשון כשדים כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם. והפריש הכתוב בין מעשה משה שהיה אמת שנהפך המטה לתנין. ובין מעשה החרטומים על כן כתיב בלטיהם. והמלה השלישית. מגזרת להט החרב. אשכבה לוהטים. ולהט אותם היום הבא. והוא כמו בריקות ואש עוברת וזאת היא אחיזת עיניים.

[ז, יב]
וישליכו -
זה פלא שני שבלע מטה אהרן מטות החרטומים ולא נמצאו וקראו מטה אהרן, כי כן היה בתחלה.

ור' ישועה אמר:
כי אחר ששב בלע מטותם וזה פלא גדול.

[ז, יג]
ויחזק -
מעצמו, בעבור שראה שעשו החרטומים כמעשה אהרן.

[ז, יד]
ויאמר כבד -
פועל עבר. כמו: כי זקן יצחק.
לו חפץ ה'.
כאשר אהב
והיה קמץ קטן תחת מ"ם מאן שהוא שורש, שלא ידגש האל"ף ההוא אחריו. כמו: חרף נפשו.

[ז, טו]
לך אל פרעה בבקר -
מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב, כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה, וצוה השם למשה שילך בבקר ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה. וצוהו לקחת המטה אשר נהפך לנחש על ידי משה לפני לכתו אל פרעה. ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים, שיראה פרעה בעיניו כי מרגע שיכה אהרן במטה על היאור אז יהפך לדם.

[ז, טז]
ואמרת -
אמור לו ככה, כי זאת תחלת המכות אם לא תשמע. כי המטה אשר נהפך לתנין לא הייתה מכה.

[ז, יז]
כה -
השליח ידבר על פי השולח ואמר דרך קצרה, כי תחסר מלת שלוחו. וככה הנה אנכי שלוחו מכה במטה אשר בידי.

ואמר אשר בידי ואע"פ שביד אהרן היה. כי שניהם שוים ומשתתפים באות.

[ז, יח]
והדגה -
שם מין כולל לכל שורץ במים.

ונלאו -
מבנין נפעל, מגזרת לאה, כטעם לא יכלו.

[ז, יט]
ויאמר -
לפי דעתי:
הפשט, כי אהרן נטה ידו והכה היאור ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים, להפוך כל נהר בארץ מצרים והטעם בכל מלכות מצרים.

ומלת מימי מצרים. כלל והפרט על נהרותם ואינם היאור, רק שיחור ונהרות אחרים בארץ מצרים, כי הדם היה בכל ארצם.

ועל יאוריהם -
לשון רבים, בעבור שהיאור במקומות רבים.

אגמיהם -
מים מחוברים מעצמם ממי המטר.

ומקוה מימיהם -
הם המעיינות והבארות והבורות.

ואמר הגאון:

כי מימי כפול מים מתוקים. ומים מרים כמו הים. על כן כתוב: הקורא למי הים.

והנה שכח מי הירדן יכרתון. ומלת מים כאשר היא סמוכה אל סימן המדבר, לעולם היא כפולה. כמו מימי ומימיך גם על לשון רבים, כי לא יתכן לומר מימי ומימה. ומצאנו מי על לשון יחיד: כי מי נדה לא זורק.

וטעם ובעצים ובאבנים –
המים שהיו בבתים בכלי עץ או בכיור הנעשים מאבן.

[ז, כ]
ויעשו -
הזכיר היאור ולא חשש להזכיר נטית ידו על כל מימי מצרים.

[ז, כב]
ויעשו כן -
מלת בלטיהם - מגזרת ותבא אליו בלאט, בדברי סתר הנעלמים מן העין. ואין המלה חסרת ה' כי הה"א איננה מאותיות המשך באמצע המלה.

ויש לשאול:
אם על יד אהרן נהפכו כל מימי מצרים לדם. אנה מצאו החרטומים מים והפכום?

והתשובה:
אהרן לא הפך רק המים שהיו על הארץ, לא המים שהיו תחת הארץ.
החרטומים חפרו והוציאו מים והראו כי נהפכו לדם. ויש הפרש גדול בין מעשה אהרן למעשיהם. כי אהרן הפך כל היאור שהיה לפניו וכל מים שהיה בכל גבול מצרים, שלא היה רואה אותם.
ועוד: כי הפך מים שאינם עומדים רק רצים תמיד ומים אחרים באים.
ועוד: כי עמדה המכה שבעת ימים. והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מעטים עומדים בכלי. וזה היה רגע אחד, עד ששב פרעה אל ביתו.

[ז, כג]
ויפן -
טעם גם לזאת –
כי הזכיר בתחלה אות המטה שהיה לתנין ובלע המטות.

[ז, כד]
ויחפרו -
רבים אומרים:
כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם ונתלבנו ביד הישראלי.
אם כן למה לא נכתב אות זה בתורה?
ולפי דעתי: כי מכת הדם והצפרדעים והכנים הייתה כוללת המצרים והעבריים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו. רק מכת הערוב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם. ולא כן בשחין ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העבריים.

[ז, כה]
וימלא -
הזכיר זה, בעבור שעמדה זאת המכה ימים רבים ולא כן בשאר המכות.

[ז, כו]
ויאמר בא אל פרעה -
עם אהרן אחיך. ויודיע אותו המכה השנית, אם לא ישלח עמי.

[ז, כז]
ואם -
מלת מאן –
תאר יוצא, כמו: ושבח אני את המתים.

וטעם נגף –
כמו משחית.
וכן כתיב: וצפרדע ותשחיתם.

והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים ורבים אמרו:
שהוא מין דג נמצא במצרים ויקרא בלשון ערב אלתמס"ח. ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם.

ואחרים אמרו:
כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני והוא הידוע.

[ז, כח]
ושרץ היאר -
פועל יוצא, כמו: ישרצו המים.

וטעם ועלו -
כי הנהר לעולם שפל מן העיר.

[ז, כט]
ובכה ובעמך -
אמר יפת:

בעבור שהכתוב אמר ובכה ובעמך, רמז כי בו ובעמו יעלו בלבד ולא בעם ישראל.

ואין זו ראיה, כי הזכיר שיעלו עליו ועל כל עמו ואין צורך להזכיר ישראל.