פרק א, א
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הוסיף וי"ו במלת ואלה, גם אמר מתחילה הבאים לשון הווה ואחר כך אמר איש וביתו באו לשון עבר. לפי שנאמר למעלה (בראשית נ כו): ויישם בארון במצרים, ואחרי מות יוסף לא היו פני המצרים עם ישראל כתמול שלשום והיו מרגישים אז הביאה למצרים, כאילו באו בפעם ההוא למצרים, לכך נאמר: ואלה מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים. אבל מכל מקום, אף על פי שיוסף מת, הנה יעקב לא מת, לכך נאמר את יעקב שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם, בזכות מה שהיו גדורים מעריות, ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, זה שאמר: איש וביתו באו.

והמפרשים אמרו:

(רבינו בחיי א): איש וביתו באו. איש זה הקדוש ברוך הוא איש מלחמה וביתו ובית דינו, כמו שנאמר (שמות יג כא): וה' הולך לפניהם הוא ובית דינו (זוהר דף מו): ומה ענין בית דינו לכאן, ונראה שבא להבטיחם שיתקיים בהם וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד): על כן באו הקדוש ברוך הוא ובית דינו עמהם להבטיחם כי ה' נלחם להם במצרים.

ואלה שמות בני ישראל.
פירש רש"י:

להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים וכו'.

יש אומרים:
כי הכוכב, אף על פי שאינו נראה ביום מכל מקום הוא בנמצא גם ביום, כך הצדיק, לעולם הבא שנמשל ליום, יש לו מציאות ואינו נראה ואינו אבד כי אם לדורו.

ויש אומרים:
להיפך, כי הכוכב אינו נראה כי אם בלילה, כך אור הצדיק זורח אחר הערב שמשו, כמה דאת אמר (קהלת יב ב): עד אשר לא תחשך השמש וגו'. ולי נראה, לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כי אם אחר מותו, כי בחייו אין הדבר ידוע אם ישאר בצדקתו, כמו שנאמר (שם ד ב): ושבח אני את המתים, כי בחייו אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו. וזהו שנאמר: ויוסף היה במצרים פירש רש"י:

שבא להודיע צדקתו שעמד בצדקתו מתחילה ועד סוף,

כי סוף כל דבר הכל נשמע על כן סיפר שבחו אחר ויישם בארון במצרים, ובזה נמשלו לכוכבים הנראים אחר שקיעת החמה, כך אחר הערב שמשו של אדם נראה צדקתו אם נשאר בו עד סופו, וזה שנאמר (דניאל יב ג): ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, כי המצדיק רבים אין חטא בא לידו כדי שלא יהיה הוא בגיהנום ותלמידו בגן עדן (יומא פז א), ובו מילתא דפסיקא שאורו מזהיר ככוכבים לעולם ועד אף אחרי מותו, אבל מי שאינו מצדיק רבים אינו מילתא דפסיקא שישאר בצדקו לעולם.

ומה שאמרו חז"ל (עיין שמות רבה א ג): שנמשלו לכוכבים שמכניסן ומוציאן במספר, יש קצת רמז לזה ממה שנאמר הבאים לשון הווה, וכתיב איש וביתו באו לשעבר, לפי שמדבר בשני ביאות אחת בבואם למצרים את יעקב איש וביתו כבר באו, אותה ביאה ראשונה היתה את יעקב גם כל איש בא עם ביתו, זו אשתו, אבל עכשיו שרצה לדבר ממיתתם כי זה נקרא גם כן ביאה ודומה כאילו עכשיו באו מאחר שמתו שם וישארו שמה וזו ביאה שניה בהווה, אבל לא עם יעקב, כי המה מתו ויעקב לא מת, גם ביאה זו אינה איש וביתו יחד כי אשתו ובניו אינן מלוין אותו כי אם עד הקבר, כדאיתא במשל בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) על כן אינה איש וביתו, ומזה ראיה שמדבר בכניסה ויציאה כי שניהם נקראו ביאה.

וענין המספר הוא, להודיע מעלתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר כמו שיתבאר בעזר ה' יתברך בפרשת כי תשא (שמות ל יב). ועל מעלת הצדיק שמת כתיב (תהלים נו ט): נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, ופסוק זה דרשו חז"ל (שבת קה ב) על המוריד דמעות על אדם כשר. ומכל מקום מה שאמר הלא בספרתך צריך ביאור. ונראה שרצה להביא מופת על מעלת הצדיק שמת שאינו דבר אבד ויש בו ממשות, ואמר הלא המה בספרתך כי אתה מכניסן במספר על כן אני מבקש שתספור גם נדידותי ותשים דמעתי בנאדך למשמרת.

פרק א, ב
ראובן שמעון וגו'. פירט כאן שמותם על דרך המדרש (ויקרא רבה לב ה):

בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם, ואת לשונם, ושהיו גדורין מעריות, ולא היו בהם דלטורין וכו'.

וטעמו של דבר הוא כדמסיק בילקוט פרשה זו שכל שמות השבטים נקראו על שם הגאולה:
ראובן ראה ראיתי את עני עמי,
שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם,
ולפי זה אם היו משנים את שמם לא היה להם רושם על הגאולה, ולא היו ראוין להגאל, אחר שהחליפו את שמותם המורים על הגאולה וקורא להם שם חדש אשר אין בו הוראה על הגאולה, או היה להם שינוי השם סיבה להתיאש מן הגאולה, ולא היו מבקשים את פני ה' על הגאולה ועל התמורה.
וכמו כן אילו היו משנים את לשונם, אף על פי שלא היו משנים את שמם, מכל מקום לא היה שמם מורה על הגאולה, כי דוקא בלשון הקודש מורה ראובן על שם ראה ראיתי עני עמי, ושמעון על שם וישמע אלהים, אבל בלשון אחר אין שם ראובן מורה על ראה ראיתי וכן כולם.
ובזכות שהיו גדורין מעריות על כן לא היו ראוין להיות בין המצרים שטופי זימה שנאמר בהם (יחזקאל כג כ): וזרמת סוסים זרמתם,
ולפי שלא היה בהם לשון הרע, והיה פקוד אצלם וישאלו אשה מאת רעותה, על כן נגאלו, כי אילו לא היה הדבר פקוד לא היו משאילים להם כלום, ואז לא היה אפשר לגאלם, כדי שלא יאמר אותו זקן ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל, כי אף על פי שמת יוסף והיה השעבוד קרוב לבוא מכל מקום רושם הגאולה נשאר קיים, כי אלו שמותם עמהם באו לשעבר, ועמהם המה הבאים גם עכשיו כי לא נשתנו שמותם, וזה ראיה שגם לשונם לא שינו דאם לא כן אין נפקותא במה שלא שינו שמותם.

איש וביתו באו. שהיו גדורים מעריות כי כל אחד דבק באשתו ולא באחרת, ועוד שנשאו להן נשים קודם שבאו מצרימה, כדי שלא ישאו נשים מן המצריות שטופי זימה. ואחר כך פירט ראובן שמעון וכו' כי אלו השמות מורים על הגאולה.

פרק א, ה
ויהי כל נפש. קרא לשבעים נפשות נפש אחד, לרמוז שהיה שלום ביניהם מתוך שלא היה בהם לשון הרע ודלטורין כאיש אחד שליבא לפומא לא גלי, כך היה הדבר פקוד אצלם כל שנים עשר חודש. ואולי שגם מטעם זה נאמר יוצאי ירך יעקב, לומר לך מה ירך בסתר אף אצלם היה הדבר בסתר.

פרק א, ז
ובני ישראל פרו וישרצו. לפי שכבר הזכיר שיוסף מת וכל אחיו וכל הדור ההוא, אבל מיתת יעקב לא הזכיר לפי שיעקב לא מת, וזה הזכות שהיו בני ישראל, היה קיים לעולם, על כן אמר ובני ישראל מצד היותם בניו של ישראל פרו וישרצו וגו'. ומה שאמר בני ישראל ולא בני יעקב לפי ששם יעקב גופני וישראל רוחני, כי כבר נסתלק החומריות מן יעקב.

וירבו ויעצמו במאד מאד. היה ליה לומר מאד מאד מהו במאד?
אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאד, כמו שנאמר (דברים ו ה): ובכל מאדך. זה שאמר ויעצמו במאד היינו בממון שנקרא מאד, באותו מאד נתעצמו מאד, ולפיכך חשב פרעה להביאם לידי עוני כמו שנאמר: וישימו עליו שרי מסים, כי על ידי המס שיתנו יבואו לידי עוני, ועל כן נענש פרעה כי הבנין גרם לו להתמסכן, שנאמר: ויבן ערי מסכנות לפרעה וכמו שאמרו חז"ל (יבמות סג א) העוסק בבנין מתמסכן.

ותמלא הארץ אותם. היה לו לומר ותמלא הארץ מהם, מהו אותם?
אלא שהארץ גרמה להם לפרות ולרבות כמו שבארנו למעלה על פסוק (בראשית מח טז): וידגו לרוב בקרב הארץ, בקרבה ממש כאמרם ז"ל (שמות רבה א יב):

שהיו המצרים מבקשים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע והיו חורשים על גבם ואחר כך מבצבצים ועולין, שנאמר (יחזקאל טז ז): רבבה כצמח השדה נתתיך וגו',

ולפי זה אלמלא לא היתה הארץ מכסה אותם לא היו רבים כל כך, ואם כן הארץ גרמה להם שהיו מלאים כל כך, לכך לא אמר שהם היו ממלאים את הארץ אלא הארץ היתה ממלאה אותם.
ונוכל לפרש עוד לשון וישרצו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הצדיקים שהיו מגינים עליהם, מאז נעשו שפלים כשרצים זוחלי עפר בעיני המצרים לכך נאמר וישרצו.

פרק א, ח
ויקם מלך חדש על מצרים וגו'. לשון קימה לא מצינו במלך, כי היה לו לומר וימלוך מלך חדש על מצרים מהו ויקם?
ונראה לפי שלשון קימה שייך במי שקם על רעהו להרע לו, כמו שנאמר (בראשית ד ח): ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. וכתיב (דברים כב כו): כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כך מלך עריץ זה, על ידי התחבולות אשר חישב לעשות לישראל נגד רצון האל יתברך, אף על פי שראה כי ה' עמהם במה שהיו פרים ורבים שלא כדרך העולם, מכל מקום רצה להתחכם לו יתברך, ועל ידי זה גרם שהשיב ה' עמלם בראשם על ידי המכות עברה וזעם אשר שלח ה' בהם, כמו שנאמר (שמות י ז): הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומתוך זה דומה כאילו הוא קם עליהם להביא על המצרים כל המכות ההמה.

ואמר: אשר לא ידע את יוסף. כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל יתברך היה עם יוסף לגדלו, ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל יתברך שאמר כן ירבה וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקודם חמתו ירד.

פרק א, ט
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הוסיף מלת עַם כי היה לו לומר הנה בני ישראל. גם מה שאמר ויאמר אל עמו וכי עם כל העם דיבר, היה לו לומר ויאמר אל שריו וחכמיו?
אלא כך אמר להם פרעה, שלא יתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר ויאמר אל עמו בשביל עמו לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב, אף על פי שעדיין אינן רבים ממנו, מכל מקום הוא עצום ממנו, גבורים בטבע, כי כל תאומים דרכם להיות חלשים בטבע, וכאן נולדו ששה בכרס אחד, ואף על פי כן הם עצומים בטבע יותר ממנו. לפיכך הבה נתחכמה לו פן ירבה, שנוסף על גבורתם בטבע יהיו גם כן רבים ממנו, ואף על פי שבמלת ירבה עדיין אינו מבואר שהיו רבים יותר מהם, מכל מקום חזר וביאר דבריו אחר כך ואמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, וכאילו אמר ונוסף גם הוא עלינו, רצה לומר כבר המה עצומים ממנו ואם ירבו עוד, אז יהיו גם נוספים עלינו. ומלת גם קאי על הגבורה. ומה שאמר על שונאינו, כמי שתולה קללתו בשונאיו ואמר שיהיו רבים על שונאינו, ועיקר כוונתו לומר שיהיו רבים עלינו, ולא רצה לומר עלינו לתלות הקללה בעצמו, ותלה בשונאיו, לומר שיהיו רבים ונוספים על שונאינו, אף על פי שלענין הגבורה תלה בעצמו ואמר ועצום ממנו לפי שזה כבר היה, אבל הריבוי שעתיד להיות לא רצה לתלות בעצמו.
ולפי שחז"ל דרשו (שמות רבה א ט):

הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל.

נראה לפרש שגם תיבת ממנו קאי על הקדוש ברוך הוא, כדרך שדרשו (סוטה לה א): בפסוק (במדבר יג לא): כי חזק הוא ממנו כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, כן ועצום ממנוֹ מוסב על הקדוש ברוך הוא, ונו"ן של ממנו בחול"ם, ורצה לומר שכל חוזקו של ישראל נמשך לו ממנו יתברך דהיינו ממקור ישראל, לפיכך הבה נתחכמה לו למקורם דהיינו למושיען.

או יאמר ועצום ממנו ממש, כי הם עצומים ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל (מועד קטן טז ב): אמר הקדוש ברוך הוא אני מושל בכל ומי מושל בי?
הצדיק, שנאמר (שמואל - ב כג ג): צדיק מושל יראת אלהים שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה ובודאי עיקר כוחם ועוצם ידם בעבור שהם דבקים במצוותיו ותורותיו ינצורו, על כן הבה נתחכמה לו ליתן ריוח בין הדבקים כי על ידי שנעשה אותם רעים וחטאים לה' סר כוחם, כמו שפירשו המפרשים בפסוק (דברים כו ו): וירעו אותנו המצרים ויענונו, כי היה לו לומר וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו, לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה', ועל ידי זה ויענונו.

והנה דברי המפרשים אמת, שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים כמו שנאמר ביחזקאל (כ ה - ז): ואודע להם בארץ מצרים וגו' איש שקוצי עיניו השליכו וגו', אך בתורה לא מצינו רמז בשעת מעשה לזה. על כן נראה לי לפרש פסוק זה האומר הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם.
וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי עבודה זרה, כי זה דומה כאילו עבדו עבודה זרה ממש, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תבוא (דברים כח סד): בפסוק ועבדת שם אלהים אחרים, לכך נאמר: למען ענותו בסבלותם דומה ממש למה שנאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו, שעל ידי שעשו אותנו רעים וחטאים מצאו מקום לויענונו כי אז יכלו לנו, כך אמר כאן וישימו עליו שרי מסים ליתן מס לעבודה זרה למען ענותו כי נמשך מזה שיוכלו לענותם בסבלותם על ידי שסר צילם מעליהם כשיסורו מאחרי ה'. ואולי שעל זה נאמר: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, כי כל פסוק זה נראה מיותר, ויכול להיות שרמז בזה שעל ידי שהטילו עליהם שרי מסים דומה כאילו העבידום לעבודה זרה, לכך נאמר: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהעבידום לעבודה זרה מתחילה בפה רך על ידי הסתה ופיתוי, ואחר כך בפרך לעבודה ממש על ידי הכרח לפיכך וימררו את חייהם, כי אצל הקדוש ברוך הוא נאמר (שם ל כ): כי היא חייך וגו', ועל ידי שסרו מאחרי ה' וימררו את חייהם בעבודה קשה היינו בעבודה זרה שהיא קשה ורעה, ואחר כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה הרי סתם עבודה בשדה אמורה, ואחר כך אמר את כל עבודתם היינו גם עבודה שבעיר, ומה אני מקיים וימררו את חייהם בעבודה קשה?
אלא שרמז על שטמאום בגלוליהם בעבודות זרות וקשות כאמור. ולפי שהיו בכלל מחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה על כן הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו, ובזה הותר הספק אשר נתחבטו בו הראשונים בענין קישוי לב פרעה.

פרק א, יב
ויקוצו מפני בני ישראל.
פירש רש"י:

כקוצים היו בעיניהם,

ורצה לומר שישראל נמשלו בעיניהם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר. ואין הלשון משמע כך, שהרי נאמר מפני בני ישראל ואיך היו ישראל כקוצים מפני בני ישראל?
ועוד, ויקוצו בשור"ק לשון נפעל ומזה נראה שקאי על המצרים ולא על ישראל. ואם רצה לומר שהיה דומה כאילו נכנסו הקוצים בגופם, היה לו לומר ויקוצו מן בני ישראל. על כן נראה לי שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים, כי מדרך העולם שעוקרין מן השדה הקוצים, כדי לטעת במקומם נטיעה משובחת, וכמו שנאמר (תהלים פ ט - י): גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה וגו', רצה הקדוש ברוך הוא ליטע בארץ ישראל נטיעה משובחת דהיינו ישראל אשר כרם חמר ענו לה (ישעיה כז ב):, ולעקור משם האומות שנמשלו לקוצים, כך חשבו המצרים אחר שראו רצון האל יתברך שעם ישראל פרו ורבו עד למעלה, ודאי רצון האל שיהיו ישראל נטועים בארץ מצרים, והמה יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ זרה הלאה, כמו שנאמר: ועלה מן הארץ ועלינו מבעי ליה, אלא שתלו קללתן באחרים, וזה שאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהיו נמשלו המצרים בעיני עצמם כקוצים המושלכים מן הארץ, מפני בני ישראל שיהיו נטועים במקומם.

דבר אחר:
ויקוצו מפני בני ישראל. כדמסיק ברבתי פרשה זו (ב ה):

למה נגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסנה?
ר' יוסי אומר: מה הסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס בתוכו אינו יוצא בשלום וכו', על כן אמר ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים אלו, שהעוף כשנכנס בתוכו הוא נכנס בנקל וכשרוצה לצאת אינו יכול מפני המדקרות של הקוצים, כך המצרים הכניסום בשעבוד בקלות בפה רך ואחר כך בפרך כי לא הניחום לצאת מן השעבוד.

לכך סמך לפסוק ויקוצו שתי פעמים בפרך שנזכרו בפרשה כי המה ממש מענין ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים כסוחים מפני מה שעשו בבני ישראל לכך נאמר מפני בני ישראל:

פרק א, טו
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו'.
יש אומרים:
שהמילדות היו מצריות, וכאילו אמר למילדות את העבריות, דאם לא כן מאי רבותיה דקאמר ותיראן המילדות את האלהים.

וחז"ל אמרו (סוטה יא ב):

שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים וכו',

ויש להתבונן דלמא איפכא שפועה יוכבד ושפרה זו מרים, ומה הגיד לנו הכתוב בזה שנשתנה שמם, ונראה לי שפועה לשון דיבור, וזה מורה ממש על מרים שהיתה נביאה כמו שאמרו חז"ל (מגילה יד א):

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן, שהיתה מתנבאת עתידה אמי שתלד בן המושיע לישראל,

ובפרשת וארא (שמות ז א): פירש רש"י שנבואה לשון דיבור, נגזר מלשון בורא ניב שפתים (ישעיה נז יט). יוכבד היינו שפרה על שם שחזרה לשופרה ונערותה בהיותה בת מאה ושלושים שנה כי אז היתה שופרה מעין שופרה של ימי נערותה, כמו שקרה לשרה וגם נס זה היה מופת שיוולד ממנה בן מושיע לישראל, כי לא בחנם נעשה לה נס זה. ועל כן הגיד לנו המקרא לומר ראה כי נבערה עצת פרעה וכל חרטומיו, כי קרא למילדות אשר נקבו בשמות שפרה ופועה המורים על הגואל שיצא מהם, והם הם מולידי הגואל ואיך ימיתו בניהם ממש, ופרעה לא הרגיש בשינוי שמותם אלו לומר הלא דבר הוא.

ועוד, הגיד לנו הכתוב שמותם כי המה הוראה על שלא היו מסופקים בגאולה, כי היה להם מקום לספק בה כמו שנאמר ביחזקאל (כ ח): ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים, ושמות אלו מורים על לידת הגואל ומטעם זה לא עשו כאשר דיבר אליהם פרעה, כי אילו היו מסופקים אולי היו מסכימים לגזירת פרעה, כי טוב להם שימותו קטנים ממה שילדו לריק ולבהלה ויהיו כל ימיהם בצרה ושעבוד.

ומה שאמר ואם בת היא וחיה, שנראה מיותר, נראה כדי שלא יבינו אם בן הוא לשון אף על פי, כמו ואם יהיה היובל (במדבר לו ד): שפירושו אף אם יהיה היובל, כך יכולין להבין לשון אם בן הוא אף בן הוא שיש בו צורך בעבודה, מכל מקום תמיתון אותו ומכל שכן הבת, תלמוד לומר ואם בת היא וחיה.

פרק א, יז
ותיראן המילדות את האלהים. כמו שנאמר (קהלת ח ב): אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. כי באופן זה תשמור פי גזירת המלך כשלא תתנגד לשבועת אלהים, אשר השבע השביע אותנו לשמור כל מצוותיו, כך יראו המילדות את האלהים ושמו את נפשם בסכנה, כי ההריגה היא מן אותן שלושה שיהרג ואל יעבור כי מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' (פסחים כה:).
ולדעת חז"ל שאמרו (סוטה יא ב):

שפרה שמשפרת הולד ופועה לשון דיבור אל הילד,

נראה לפרש בזה מה שדחו את פרעה בקש ואמרו כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וגו'. וקשה אם כן למאי נפקא מינה המה מילדות, מאחר שהעבריות אינן צריכין להם?
על זה אמר הכתוב כמתרץ, שאמרו שהמה אינן מולידין העבריות כי חיות הנה, אך עיקר מלאכתם לשפר הולד ולצעוק לו אחר שנולד כבר, ופרעה אמר בילדכן את העבריות וגו', ומזה מצאו מקום אל התנצלות לומר שאנחנו אין מולידין אותם, ועל כן שתקו ולא ענו דבר לפרעה מיד, כדי שלא ימנה מילדות אחרות, ואיהו דאטעי אנפשיה. לפיכך וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד, כי זה טובה להם, לפי שברוב עם הדרת מלך ומהם יצאו מלכים וכהנים כמו שפירש רש"י על פסוק ויעש להם בתים, וכן טובה לכהנים ולוים שברוב עם נותנין מתנות כהונה ולויה.

פרק א, כב
ויצו פרעה לכל עמו וגו'.
אמרו חז"ל (סוטה יב א):

לפי שהיו אצטגניני מצרים מסופקים אם יוולד הגואל מן העבריות או מן המצריות על כן ויצו לכל עמו, וספק זה בא להם לפי שבאמת נולד מן העבריות אבל נאמר בבת פרעה ויהי לה לבן, על כן סברו שמא יהיה בן ממש לאיזו מצרית, דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו הדברים מגיעין עד בלהה.