פרק טו, א
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה, עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר, והתחיל באז דהיינו א' רוכב על ז', רמז להמליכו יתברך על שבעה כוכבי לכת, כמו שאמר: כי גאה גאה, שמתגאה על כל גאים, ומה שנאמר השירה הזאת בלשון נקבה, אמרו רבותינו ז”ל (שמו"ר כג יא): שכל שירות העולם הזה נאמרו בלשון נקבה, לפי שיש אחריהן צער כנקבות שיש להם צער לידה.
ועוד שהנקבות אינן נוטלות בעולם הזה כי אם עישור נכסים כך הנחיל ה' לישראל שבעה אומות מן שבעים, אבל על העתיד נאמר שירו לה' שיר חדש, כי אז יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחלו כל שבעים אומות כזכר שיורש הכל, ואולי מטעם זה התחיל באז א' רוכב על ז' לרמוז כי בעולם הזה ישראל גוי אחד בארץ ירכיבהו ה' על במתי ארץ של שבע אומות לבד כנקבות.
וכדי ליישב יתור השירה הזאת, כי היה לו לומר אז ישיר משה ובני ישראל לה', אומר אני שיש בו רמז למה שאמרו רבותינו ז”ל (מכילתא בשלח ג):

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל,

ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת רצה לומר השירה של זאת הנקבה, כי גם הנקבות אמרו: זה אלי ואנוהו ודבר זה היה פליאה בעיניהם שנקבה תסובב גבר מעין דוגמא שלעתיד, ואולי שעל זה אמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין צא):

שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה,

ומה ענין שירה זו לתחיית המתים?
אלא לפי שכשם שלעולם הבא יהיו כולם מופשטים מן החומר ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו יתברך מעין דוגמא שלעתיד, שנאמר (ירמיה לא כב): נקבה תסובב גבר. לכך נאמר בשירה זו ישיר להבא משמע, כי כשם שאמרו כולם זה אלי ואנוהו כך כולם יאמרו לעתיד הנה אלהינו זה כמו שאמרו רבותינו ז”ל (שמו"ר כג טו):

שהצדיקים יהיו מראים עליו באצבע כו',

ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת, ולכך נאמר ותען להם מרים וגו' כמדברת לזכרים כמו שיתבאר בסמוך.
ובמדרש (תנחומא בשלח יב):

שנקרע הים בזכות המילה יכול להיות שעל זה נאמר את השירה הזאת רמז למילה שנאמר (בראשית יז י): זאת בריתי וגו', ולפי שגם לעולם הבא המילה מצלת מן הגיהנם לכך נאמר ישיר בלשון עתיד, ומכאן רמז לתחיית המתים.

אשירה לה' כי גאה גאה. שמתגאה על כל גאים, אבל לא על ענוים, כי ה' שוכן את דכא ומראה ענותנותו אצלם, וסמך מיד סוס ורוכבו רמה בים, כי הרוכב מתגאה על הסוס, על כן ירה שניהם בים. וכדי ליישב על פי הדקדוק לשון גאה גאה אומר אני שיש בו רמז למה שנאמר (איוב יב כג): משגיא לגוים ויאבדם. וכמו שכתוב (תהלים צב ח): בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מי שהוא גאה כבר, אז הקב"ה מוסיף לו גאוה על גאותו ונותן לו עוד מעלה כדי להגדיל נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמו שיתבאר בסמוך בפסוק אמר אויב ארדוף עיין שם. זהו שאמר אשירה לה' כי גאה גאה, רצה לומר אותו בן אדם אשר גאה אז הקב"ה ג"כ גאה מוסיף לו גאוה וירכיבהו על במתי ארץ, ולסוף סוס ורוכבו רמה בים רצה לומר להגדיל נפילת הרוכב, כי ממקום גבוה הוא נופל ונפילתו גדולה מן נפילת הנרכב.

פרק טו, ב
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. הורה בפסוקים אלו שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים, והרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין, זהו שאמר: עזי, עוז זה - היינו תוקף וחוזק של מדת הדין, כמו שנאמר (תהלים כא ב): ה' בעזך ישמח מלך, שאפילו במדת הדין שנקרא עוז מכל מקום ישמח בה צדיק, כי שמחה לצדיק עשות משפטי ה' אמת, ובישועתך דהיינו מדת הרחמים - מה יגל מאד, וזמרת - לשון כריתה, מלשון כרמך לא תזמור, וגם זה מורה על מדת הדין, וגם שם של י"ה מורה על מדת הדין, כמבואר ברבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק (שמות יז טז). וכל אלו המתיחסים אחר מדת הדין, מכל מקום ויהי לי לישועה, שנהפכו לי לרחמים ולתשועה, וזה דקדוק נכון בתוספת וי"ו של ויהי, ובדין הקב"ה עושה עמי חסד זה מדה כנגד מדה, כי גם אני מברך את ה' על הרעה כשם שאני מברכו על הטובה, ואע"פ שירעו המצרים לנו ולאבותינו, מכל מקום אני מרומם שמו יתברך על כל, זהו שאמר זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, אלי ואלהי הכל רמז למדת הדין, כי אל לשון חוזק ותוקף, ואע"פ שרש"י פירש פרשת כי תשא (לד ו): אל מדת הרחמים, וראייתו מן פסוק (תהלים כב ב): אלי אלי למה עזבתני, הראיה אינה כלום שהרי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, על כן ביקש שגם אל לא יעזבנו, ועיקר הלשון הוא לשון יכולת, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), זהו שאמר זה אלי אף על פי שהוא מתנהג עמי במדת הדין, מכל מקום אנוהו אספר נויו ושבחו, וכן אלהי אבי שגם לאבותינו הרעו המצרים, מכל מקום וארוממנהו על זה.
ואם נפשך ליישב זה ע"פ פירושו של רש"י, שאלי מדת הרחמים, כך תפרשו, זה אלי וגו' על דרך שנאמר (תהלים קטז ג): צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, רצה לומר אין חילוק אצלי בין צרה ויגון לכוס ישועות, כי בשניהם שם ה' אקרא, לברכו על שניהם בשוה. כך אמר אם זה אלי ומתנהג עמי במדת הרחמים אז ואנוהו, ואם הוא אלהי אבי ומתנהג עמי במדת הדין כהוראת שם אלהים, אז וארוממנהו, כי הכל שוה אצלי בין דין ובין רחמים על כן הקב"ה מודד לי במדה זו להפוך לי דין לרחמים. לא כן הרשעים, כי אדרבה המה מהפכים מדת רחמים לדין, זהו שאמר ה' איש מלחמה ה' שמו, הרי שמו ה' המורה על רחמים פשוטים, ואף על פי כן הוא עושה עמהם מלחמה עד רדתם, וכמו שאמר ויסע מלאך האלהים הוא שלוחו של מדת הדין ונסע להצלת ישראל, וכתיב וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש, ה' הוא מדת הרחמים, והשקיף עליהם להמם ולאבדם. וכל זה לפי שהם קוראים לעולם תגר על ה', אבל אני - חסד ומשפט אשירה (תהלים קא א): בין לחסד בין למשפט אשירה. וזהו שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב.
פירש רש"י:

כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין והיינו היפוך דין לרחמים,

ויתכן לפרש ימינך ה' היינו ימין ה' הפועל על צד הרחמים עם ישראל, כבר הוא נאדרי בכח רצה לומר כבר היתה שמאלית ומדת הדין הקשה הפועלת בכח ועוז ונעשית ימנית לישראל, אבל לאומות אינו כן, אלא ימינך ה' - שהיתה ימנית לעולם - ואעפ"כ תרעץ אויב כי נעשית שמאלית לפרעה וחילו.

פרק טו, ד
מרכבות פרעה וחילו ירה בים. הדבר צריך ביאור, למה הזכיר בפרעה וחילו הסמוכים אליו ירה בים, ובמבחר שלישיו אמר טבעו בים סוף, ונראה לפרש לפי שפרעה הקדים את עצמו והלך קודם לכל חיילותיו, ולפי זה כשהיה פרעה עם חילו הסמוכים למרכבתו בתוך הים ממש, דהיינו באמצעיתו שאין שם קנה וסוף, היו עדיין עבדיו ומבחר שלישיו סמוך לשפת הים, מקום ששם גדילים קנה וסוף וגם רפש וטיט מצוי שם, ושם טבעו בטיט היון המצוי במקום שהקנים גדלים, כי אין המים עמוקים כל כך שמה, ובאותו זמן היה פרעה בים עצמו, ושם אין שייך לשון טביעה כי אין שם טיט ורפש.
וראיה לזה מה שפירש רש"י:

כתוב אחד אומר רמה בים ואחד אומר ירה בים מלמד שהיו עולים לרום ויורדין לתהום וכו',

וזה לא יתכן כי אם במקום שהמים עמוקים ושם אין מקום לקנה וסוף כנודע.

פרק טו, ט
אמר אויב ארדוף וגו'. פרעה חשב לעשות לישראל על דרך שנאמר (איוב יב כג): משגיא לגוים ויאבדם, וכמו שכתוב (תהלים צב ז): איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי בנוהג שבעולם שהרוצה להפיל את חבירו לארץ כל עוד שמגביהו ביותר, תגדל נפילתו, כי אינו דומה הנופל ממקום גבוה לנופל ממקום נמוך, כמו שכתוב (איכה ב א): השליך משמים ארץ תפארת ישראל. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמשל במלך אחד שמרד בו איש מן הכפר דל ונבזה מה עשה המלך?
העשירו והגדילו עד כי גדל מאד ותמהו עבדיו על זה, ואחר שעמד במעלתו כמה שנים עשה בו נקמה והרגו עם כל בני ביתו ולקח את כל אשר לו ולא השאיר לו שריד ופליט כי אז היתה הנקמה גלויה ומפורסמת יותר מאלו היה הורגו בעוד שהיה שפל אנשים ואין לו מכיר.
כך אמר פרעה, מה נקמה היא זו שאתנקם מן העבדים שהיו עסוקים בחומר ולבנים וידל ישראל מאד, אלא אדרבה אחלק להם שלל משלי ומשל עמי ע"י שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ועל ידי זה יהיו ספונים וחשובים, וזהו שאמר אמר אויב ארדוף ואשיג אותם כי יבא יומם, אבל לא עכשיו מיד אלא תחילה אחלק להם שלל משלי, וכאשר תמלאנו נפשי שימלא נפשי אותו כל טוב ויהיה שקט ושאנן בהיכלו, אז אריק חרבי ותורישמו ידי כדי שתהיה גלויה ומפורסמת הנקמה שאעשה בהם על שמרדו בי והביאו עשר מכות על מצרים, ובזה מדוקדק הלשון תמלאמו תורישמו שקאי הכל על ישראל, אבל מה שפירש רש"י תמלאמו יתמלא נפשי מהם רחוק הוא מן דקדוק הלשון. וע"פ דרכינו יתבאר גם כן מה שאמרו רבותינו ז”ל (גיטין נו):

כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא כדי להגדיל אחר כך מפלתו.

ובדרך זה נראה לפרש גם מה שאמר פעם אחד ירה בים ופעם אחד רמה בים ופירש רש"י שהיו עולין תחילה ואחר כך יורדין וזה מסכים על צד הרמז לכל דברינו אלה, וכן מביא רש"י עליו פסוק משגיא לגוים ויאבדם בפסוק לפני בעל צפון וזה דרוש יקר.
ומה שאמר אריק חרבי, רצה לומר אף אם לא יהיה חרב בידי מכל מקום תורישמו ידי, כי בידי לבד בלא חרב אורישם כי חלשים המה.

ויש אומרים:
תמלאמו תורישמו פיו הכשילו לומר כן, כי סופו להוריש להם כל רכושו בביזת הים וימלא את ישראל משללו.

פרק טו, יא
מי כמוכה באלים ה'. במס' (גיטין נו) דרשו:

מי כמוך באלמים,

ודרש זה רחוק לפרש באלים כמו באלמים להוסיף מ"ם, אמנם נראה שאין כוונתם ז"ל להוסיף מ"ם אלא באלים הוא בחזקים כמו שפירש רש"י, וכך פירושו כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו, הרי הוא חזק ותקיף, כי איזו גיבור הכובש את יצרו, כך בזמן שהקב"ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול, זהו מצד יד החזקה שלו יתברך שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה', וכן שתק לטיטוס על חרופו וגדופו, על כן דרשו מי כמוך באלים - באלמים, ומשה אמר זה על חירופו של פרעה וממנו הביאו פסוק זה לראיה על טיטוס, ולעולם משמעות באלים בחזקים ממש כאמור.
ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו יתברך גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר, מכל מקום קלוסו יתברך עולה מהם, כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה' על דרך שנאמר (תהלים יט ב): השמים מספרים כבוד אל וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו'. ואם כן איך הם מספרים כבוד אל?
אלא ודאי שעל ידי שהבריות רואים תנועות השמים וכל צבאם, הם מספרים כבוד אל, וע"י שהבריות מספרים כבוד אל ע"י תנועות השמים, דומה כאילו השמים מספרים, אע"פ שבאמת הם אלמים ואין בהם אומר ודברים לכך נאמר כאן מי כמוך באלים - באלמים אפילו בפה האלמים גדול שבחך, כאילו אמרו מי כמוך ה' וכל שכן בפי המדברים.
ואמר זה גם על המים, על דרך שמסיק בב"ר (ה א):

יקוו המים משל למלך שבנה פלטין והושיב בה דיורים אלמים והם משכימים ושואלים בשלום המלך אחר כך הושיב בה דיורים פקחים עמדו ומרדו במלך כו' אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיה, כך מתחילת בריית העולם היה קילוסו של הקב"ה מן המים שנ' (תהלים צג ד): מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה' כו',

ולפי מדרש זה נקרא המים אלמים וקלוסו של הקב"ה עולה מהם הן ע"י שהם עושים רצון קונם הפך טבעם, הן ע"י שהבריות מספרים כבוד אל על ידי שרואין פעולות המים אשר עשו בדור המבול ובקריעת ים סוף, ודומה כאילו היו המים מספרים כבוד אל אע"פ שהם אלמים, על כן אמר משה מי כמוך באלים ה', אפילו האלמים אומרים מי כמוך, ואמר זה על מה שעשו המים האלמים בקריעת ים סוף, ומה שאמר באלים חסר מ"ם כדי לדרוש באלים ג"כ לשון חזקים, רמז למים אדירים, כי אדירים היינו לשון חוזק, כמו באלים שהוא לשון חוזק, וכמו שכתוב: צללו כעופרת במים אדירים וזה פירוש יקר. ומה שנדרש זה על טיטוס, לפי שעמד עליו נחשול של ים להטביעו וכדמסיק שם בגמרא ובהנחה זו משמעות כל המדרשים אחד הוא לדרוש אלים חזקים ואלמים כאחד.

דבר אחר:
לפי שכל המרבה לספר בשבחו יתברך נקרא ממעט, כמו שפירש רש"י על פסוק נורא תהילות, על כן אמר מי כמוך באלים היינו בחזקים הכובשים את עצמם מלספר תהלתך מיראה פן ימעטו בתהלתך, על כן הם עושים את עצמם כאלמים, ואצל כיתות אלו מי כמוך ה', כי לך דומיה תהילה, השתיקה היא תהלתך, ולפי זה נדרש גם כן באלים בחזקים ובאלמים כי ע"י שעושים את עצמם כאלמים דומה בשתיקה זו כאילו הם אומרים מי כמוך ה', ומה שהם עושים עצמם אלמים, לפי שאתה נורא תהילות, יראוי מלהגיד תהלתך פן ימעטו, על כן הם עושים עצמם כאלמים, ובחזקת היד הם כובשים פיהם להשים יד לפה, וגם זה פירוש יקר.

פרק טו, יב
נטית ימינך תבלעמו ארץ. יש רמז למה שאמרו רבותינו ז”ל (סוטה יא):

כיון שהרגישו בהם המצרים היו מבקשים להרגם, ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, ואחר כך מבצבצים ועולים ובאים לביתם עדרים עדרים כו', ועל הים הם הכירוהו תחילה ואמרו זה אלי.

ועל זה אמר עושה פלא, ומהו הפלא?
נטית ימינך תבלעמו ארץ. לישראל שהזכיר בפסוק מי כמוך באלים ה', ואחר כך נחית בחסדך עם זו גאלת, כי הלכו לביתם עדרים עדרים, ואחר כך נהלת בעזך אל נוה קדשך כי הם הכירוהו תחילה וראו השכינה בנוה קדשו יתברך.

ויש אומרים:
שאמר זה דרך שואל ומשיב, למה אתה ה' הבאת את המצרים אל הים סוף להטביעם שמה?
ואילו רצית לנטות ידך עליהם אז תבלעמו ארץ כשאול חיים במקומם, ונתן תשובה לדבר נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, כאשר ינהל הרועה את עדרו אל מרעה כר נרחב בלא צער מלחמה כי בצאתם ממצרים לא היו מלומדי מלחמה על כן הביאם לים סוף שהיה קולו הומה מסוף העולם ועד סופו, ועל ידי זה שמעו עמים ירגזון ולא היו צריכין למלחמות גדולות כמו שכתוב (יהושע ב ט): וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' מי ים סוף מפניכם. ואילו היו נבלעים בקרקע במקומם לא היה הקול נשמע למרחוק ולא רגזו וחלו כל מלכי כנען והיו ישראל צריכין למלחמות גדולות.

פרק טו, יז
מקדש ה' כוננו ידיך. לפי שהמשכן נעשה כולו עפ"י ה' מאליו, כי בכל מעשה המשכן נאמר: והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר, על כן נאמר כוננו ידיך, ונקט ידיך שתים במשמע, פירש רש"י שהעולם נברא ביד אחת והמקדש בשתי ידים כו' ובפ"ק דכתובות (ה): אמרו גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, דאילו שמים וארץ נבראו ביד אחת, שנאמר (ישעיה מח ג): אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך, וטעמו של דבר כי העליונים מצד מעלתן נבראו ביד ימין, והתחתונים ביד שמאל, אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים נברא בשתי ידים, כי שם מדור השכינה עם התחתונים, שנאמר ושכנתי בתוכם, ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים לתחתונים, וזהו ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואמצע שפועו כנגד בית המקדש, כי הוא האמצעי כאמור. ומה שקראו המקדש מעשה צדיקים והכתוב אומר כוננו ידיך היינו ידי הקב"ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין, כי הקב"ה הראה למשה תבנית כל המשכן בנוי, וכמו שאמר כן עשה המנורה, הקב"ה עשאה, וכן כל מעשה המשכן.

פרק טו, יח
ה' ימלוך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה. יש לפרש מלת כי, לפי שפרעה היה חולק על מלכות שדי ואמר מי ה', ואילו לא היה הקב"ה עושה שפטים בפרעה, אם כן יש לחוש שגם לדורות יקומו בנים סוררים ויכחישו מלכותו יתברך, אבל מעתה שנעשה בפרעה משפט כתוב, שוב לא יהיה שום חולק ומערער על מלכות שדי יתברך וה' ימלוך לעולם ועד, כי יראו כל העולם כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו'. ומאז מורא יעלה על ראשם להטיח דברים כלפי מעלה.

פרק טו, כ
ותקח מרים הנביאה וגו'. עכשיו נעשית נביאה, כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם זה אלי, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (מכילתא בשלח פרשת ג): ראתה שפחה על הים כו', לכך נאמר ותצאן כל הנשים אחריה, כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה, כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כי אם מתוך שמחה, והנשים יש להם צער לידה, על כן לקחה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה.

ומה שאמר אחות אהרן. לפי שהיתה שוה לו בנבואה, אבל לא למשה, כי כן משמע סוף פרשת בהעלותך בפסוק לא כן עבדי משה (יב ז): כי שם הושוו אהרן ומרים בנבואה, וכן פירש מהרי"א. ולשון מחולות הוא ענין מחילת עון וכן כתב רבינו בחיי, ואולי שזהו שמסיק בילקוט פרשה זו בפסוק ויסע משה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו, ומהיכן למד לומר אם לא מלשון מחולות שנזכר בשירת נשים אלו.

ומה שאמר ותען להם מרים. להן מבעי ליה למימר, אלא לפי שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבואה על כן נאמר להם כמדברים לזכרים, וכן לעתיד נאמר (ירמיה לא כב): נקבה תסובב גבר.

פרק טו, כב
ויסע משה את ישראל.
פירש רש"י:

ויסע הסיעם בעל כרחם, לפי שלא רצו לפרוש מן ביזת הים והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא.

ומעשה העגל יוכיח כי רוב זהב שהושפע להם היה סבת עשייתו על כן הסיעם בעל כרחם,
ועוד חשב משה שרבוי העושר יהיה סבה לשלא יהיו ראויין לקבל התורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זו לזו. כמו שכתוב (תהלים קיט עא): טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. על כן הסיעם בעל כרחם.

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. מדה כנגד מדה לפי שעסקו בביזת הים יותר מהראוי, ומאז היו בלתי ראוים לקבל התורה שנמשלה למים על כן נענשו במה שלא מצאו מים.

וזהו דעת רז"ל במסכת בב"ק (פב).

דורשי רשומות אמרו:
שהלכו ג' ימים במדבר בלא תורה שנמשלה למים כו', ובלי ספק שלא כוונו לומר שחסרון מים זה היינו התורה, דאם כן מה יעשו בהשלכת עץ אל המים, אלא שרצו לומר לפי שעל ידי שהיו עסוקים בבזה ולא מהרו לילך אל המדבר מקום קבלת התורה על כן נענשו שלא מצאו סתם מים, כי כבר אמר להם הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה, דהיינו קבלת התורה, והם היו עסוקים בביזת הים ולא אמרו נלכה ונרוצה לקבל התורה על כן נענשו בחסרון המים, כמו ברפידים שעל שרפו ידיהם מן התורה, על כן נאמר גם שם ויחנו ברפידים ולא היה מים לעם לשתות.

פרק טו, כג
ויבואו מרתה וגו'. הקרה ה' לפניהם ענין מי מרה לחזור ולעשות בהם נסיון אם יהיו ראויין לקבלת התורה, כי כבר נחלקו רז"ל (מכילתא בשלח (ויסע) פרשה א), במה שנאמר ויורהו ה' עץ,
יש אומרים:

שהיה זית,

ויש אומרים:

שהיה ערבה,

ויש אומרים:

הרדופני,
רשב"י אמר דבר מן התורה הראהו, שנאמר (משלי ג יח): עץ חיים היא,

וביאור הענין שהתורה תחילתה מרה, ונקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם,

ורז"ל אמרו:

למה נמשלה התורה לזית?
מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף דברי תורה כן,

והמצות ג"כ לאו ליהנות נתנו, וכמו שאמר ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי חולי הנפש כמו חולי הגוף, כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות ע"י לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים ע"י קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב"ה לרפאותם ע"י קבלת התורה שנמשלה לזית, כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר: איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר?
על כן הביאם ה' לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שעל ידי התורה יומתק מרירות הנפש, ואם יאמרו שבכח איזו לחש עשה הדבר הזה לא יהיו ראוין לקבל התורה, לכך נאמר ויורהו ה' עץ, והיה לו לומר ויראהו אלא ויורהו היינו שלמדו דרך התורה, כמו שכתוב (משלי ד ד): ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. וצוה לו לקחת עץ, להיות דוגמא ומשל אל התורה שנקראת עץ חיים, ולמאן דאמר שהיה זית, אתי שפיר למשל על דברי תורה שתחילתה מרה, כזית זה שתחילתו מר וסופו מתוק, ועל זה נאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ונסיון זה הוא אם יהיו ראויים לקבלת התורה.
וכאשר האמינו ישראל, כי בכח אלהי עשה משה את כל המעשה הגדול ההוא, על כן מסר להם הקב"ה שם מקצת מצות, שבת, ופרה אדומה, ודינין, וכיבוד אב ואם, כי מצות אלו יש להם יחס עם זה המעשה, כי ע"י שיאמינו בנס זה יאמינו גם בחידוש העולם אשר השבת מורה עליו, כי נס זה קרוב למציאת יש מאין, כי מתיקות מים זה נתהוה מן לא דבר, כי העץ אשר הושלך שמה היה ג"כ מר, ואם כן לא נמתקו המים כי אם בדבר ה', וכיבוד אב ואם יש לו דמיון עם השבת, כי לא לחנם נסמכו שני מצות אלו בדברות ראשונות ואחרונות, ובפרשת קדושים (יט ג): איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. והקרוב אלי לומר בזה שבא להורות ששלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו על כן צוה על כיבוד שלשתן יחד, כי כיבוד השבת הוא כיבוד הקב"ה, כי מאחר שהשבת מופת על חידוש העולם הזה, נמשך ג"כ לידע ולהודיע שהקב"ה השותף השלישי הנופח באפיו נשמת חיים, כי לדעת מאמיני הקדמות אין להקב"ה חלק ביצירת האדם, וזה סוד נשמה יתירה שיש לשומרי השבת ביום השבת, וראיה לדבר שנצטוו שניהם במרה, ממה שאמר בדברות אחרונות בשבת ובכיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך ואמרו חז"ל (סנהדרין נו): כאשר צוך במרה.

ודורשי רשומות אמרו:
שסוף תיבות של ד' תיבות אלו עולין כמספר מרה, כי שם נצטוו עליהם, והפרה והדינין רמוזים במה שאמר חק ומשפט, דהיינו חקת הפרה ומשפטים ודינין, ורמז לדבר ואלה המשפטים אשר סוף תיבות מרה, ופרה אשר אין בה מום רמז ליקח מ"ם מן פרה אז ישאר מרה, ואל תתמה על שנכתב מום בוי"ו, כי דומה לזה כתב ר"י בעל הטורים פרשת וישלח (לב טו): עזים מאתים וגו' סוף תיבות של כולם מ"ם, לפי ששלח לו בעלי מומין שאינן ראויין להקרבה.
וטעם למצוה זו, לפי שעל ידי שיראו שדבר מר יתרפא בדבר מר כמותו לא יהרהרו אחר מצוה זו, שהפרה מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים, וכן פירש הר' יעקב בעל הטורים, וטעם למצוה זו עכשיו כי ע"י אמונת החידוש יש דין למעלה אם אין דין למטה, כמבואר למעלה פרשת בראשית על מה שאמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית כו', אלא כדי שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם, ושם מבואר שזה תלוי בזה ע"ש.

פרק טו, כו
ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' וגו' כל המחלה וגו'. כשם שעיניכם הרואות שבידי לרפאות דבר מר בדבר מר כיוצא בו, מעתה תקבל עליך לשמוע בקול ה' ולעשות הישר בעיניו, ואע"פ שהתורה והמצות נראים בתחילתם קשים ומרים מכל מקום סופם מתוקים כי הם מרפא לעצם ורפאות לשריך, והם מצילין אותך מן כל המחלה אשר שמתי במצרים, הן חולי הגופות הן חולי הנפשות מענין קישוי ערפם, ואם אין אתה מרגיש בסגולת התורה שתהיה לך לתרופה על זה האופן, הנה אני ה' רופאיך ורק הרופא לבד צריך לידע סגולת של הדברים המרפאים, אבל הנרפא אינו צריך לידע זה רק יאמין אל הרופא הנאמן.

דבר אחר:
שאמר למה אני מזהירך שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה' רופאיך, וכל רופא דרכו להזהיר את אוהביו שישמרו את נפשם מן הדברים המסבבים החולאים, כדי שלא יצטרכו להתעסק אחר כך ברפואתם, כך אני מלמדך להועיל בדברים השומרים הבריאות שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה' רופאיך מדריכך בדרך תלך.