פרק טז, ד
למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.
פירש רש"י:

אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט,

וכל זה נאמר על מדת הבטחון כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה?
כנודע מדרכי רוב העולם ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם.

דבר אחר:
לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ:
מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וכתיב (שמות כד טז): ויכסהו הענן ששת ימים ואמרו רבותינו ז”ל (יומא ד): שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו.
ומבחוץ הלא המה בעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, במדבר בהר בערבה ובשפלה ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו:
הן מבחוץ, כי לא היו צריכין לחזר אחריו אלא כל אחד מצא מזונותיו בכל יום פתח אהלו, הן מבפנים, כי היה מאכל זך ונקי מכל פסולת,
ורז"ל (שם עה):

קראוהו לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו,

אע"פ שאין אצלם אכילה מכל מקום הן נזונין מזיו השכינה והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק ולא היה בו שום פסולת ועל כן היה נבלע באברים, ובזה נסתלקו שני המונעים. ושלישים על כלו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו, גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה, כי ריבוי הונו וקנינו והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה, כי לא ירד כי אם ארוחת איש דבר יום ביומו, ואמר ה' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי בהסתלקות כל המונעים הרי לפניהם שולחן ערוך לעסוק בתורה ואין מעכב, ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה' אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה', ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה ויתבאר זה עוד בסמוך.

פרק טז, ו
ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו'. כבר אמרנו שהמן היה מאכל רוחני והיה מתיחס לאור השכלי, וכאור בקר יזרח שמש (ש"ב כג ד), על כן ניתן המן בבוקר בבוקר בהטיבם לשאול כהוגן, אבל השליו היה מאכל גס וחומרי על כן ניתן בערב, כי השכל מתיחס לבוקר והחומר לערב, ולא ניתן להם השליו כי אם לפי שעה שהרי בקברות התאוה שאלוהו שנית, וזה דוגמת מה שכתבנו למעלה פרשת ויחי על פסוק בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (מט כז), פירוש, הדבר ההכרחי שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בבוקר, בפנים מאירות ואותו יאכל, היינו כדי אכילתו, ולשון עד, היינו שלעולם אינו חסר לנפשו מאומה אלא ניתן לו לעד ולנצח, אמנם לערב, היינו המותרות שהאדם שואל שלא כהוגן, ניתן לו בערב בפנים חשוכות, והוא הדבר אשר יחלק לזולתו, ועזב לאחרים חילו, והוא יהיה משולל ומרוחק מקנינו כהוראת לשון שלל.
ועוד, שלא ניתן לו הדבר כי אם לפי שעה כמו השליו שלא היה ניתן כי אם לפי שעה, כי לא לנצח תאות רשעים יתן ה', כי אם היום יתן להם לסלק תלונתם מעליו, מחר מתאוה נפשו ואין, ומטעם זה ירד המן מן השמים מקום האורה, ותעל השליו מן הארץ מקום האפילה, כי כל אחד בא ממקורו כפי מה שהוא, לכך נאמר ובוקר וראיתם כבוד ה', והיינו פנים מאירות כי נראה להם ה' עין בעין, אבל בערב אמר וידעתם את כבוד ה', ידיעה פחותה מראיה כמלך שנותן לאיזו אדם בקשותיו ופני המלך לא ראה, אע"פ שיודע שנתינה זו מתת המלך היא, מכל מקום זה אשר מלך ביופיו תחזנה עיניו ודאי טוב ממנו.

ועדיין לא פירש הכתוב, במה ידעו בערב כי ה' הוציאם וגו', עד שפירש ואמר בתת ה' לכם בשר בערב לאכול בפנים חשוכות, בזאת תדעון כי ה' הוציא אתכם ממצרים מן המקום אשר ישבתם שם על סיר הבשר, כדי שתמאסו באכילת המותרות אשר כח הבהמי נכסף להם, ותהיו עסוקים בשלימות הנפשי, ולא כאשר אמרתם: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר, והיה המכוון מן תלונה זו שבשבתם על סיר הבשר יש בו צד שלימות, ואנחנו המוציאים אתכם ממקום שהיה לכם שלימות זה אל מקום חסר, והנה בתת ה' לכם בשר בערב בזאת תדעון כי לא אנחנו המוציאים, ובמה שיתן לכם בבוקר לחם לשובע בזה תראו את כבוד ה' עין בעין, כי יתן בפנים מאירות לכל שואל כהוגן.

פרק טז, טו
ויאמרו איש אל אחיו מן הוא.
יש אומרים:
לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כי אם זה המן, כמו שאמר בלתי אל המן עינינו, וקראוהו מן לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכר ע"י סגירת החוטם, כך המן שאין בו כי אם הריח מכל מאכלים בטל שלימותו ע"י סגירת החוטם.
אמנם רז"ל, אמרו (יומא עה):

שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים,

ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא, לשון הכנת מזון, רצה לומר שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל, ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא, גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא אבל לא קראו לו שם זה עדיין, עד אחר יום השבת, שנאמר: וישבתו העם ביום השביעי, ואחר כך כתיב ויקראו שמו מן, לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול, על כן קראוהו בשם מן, כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם נו"ן, על שם נס זה שירד כפול בששי.

ומה שאמר ויקראו בית ישראל שמו מן. ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים (שמות יט ג): ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא (עה): והמן כזרע גד שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו', על כן היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים, וזה הוא שאמר איש לאשר באהלו תקחו, לצורך אשתו שבאהלו כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר אזי יקח לו המן כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון לאשר באהלו, וסמיך ליה מיד והמן כזרע גד, כי זה תלוי בזה, ועפ"ז נראה לפרש לפרש לשון מן כמו שכתוב (שמות י ח): מי ומי ההולכים תרגומו מַן וּמַן, כך כאן היה מודיע מי סרח על מי והיינו לשון מָן, ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נראה לפרש מָן מלשון מנין שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.

פרק טז, יח
ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. בעקידה כתב וכן מהרי"א כתב שזה מופת על שכל מזונותיו של אדם קצובים לו לכדי חייו, וכשיצא האדם מן העולם המרבה בנכסים לא העדיף כי לא במותו יקח הכל, והממעיט בנכסים לא החסיר כי ה' נותן לכל בשר די מחסורו, ומטעם זה נעשה נס במן במדידה שמצאו כולם בשוה והנותר ליום המחרת ירם תולעים, כי זה מורה שכל מה שהאדם רוצה להותיר ליום המחרת הוא דבר כלה ובלה וסופו לרמה ותולעה, וכל מה שעוזב מהונו הוא לאחרים ואולי לנושא אלמנתו כי יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, ולא לו יהיה הזרע אשר זרע בעמל ואון, לכך נאמר איש לאשר באהלו תקחו לצורך אהלו להביא שבר רעבון ביתו.
ועל כן לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' המואסים המותרות אשר סופם לרמה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו, כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעולם הבא ע"י שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש, ודי רמז כזה ליראי ה' וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם, ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות הלוחות כי אם לאוכלי המן.