פרק יח, א
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו'. בילקוט מסיק:

מה שמועה שמע ובא?
ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא,
ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא,
ר' אלעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא.

לכאורה נראה שיתרו שמע הכל, כי לא מראש בסתר דבר ה' עמהם בהר סיני, וכן היה קולו הומה ושמעו עמים ירגזון, ואם כן במה נחלקו?
ומדנקט ובא שמע מינה שאין מחלוקתם מה שמע, כי הכל מודים ששמע את כל אשר עשה וגו', כמו שמשמע בכל פרשה זו שיתרו שמע את כל הנעשה, אך שעיקר מחלוקתם איזו שמועה גרמה לו לבא עם אשתו ובניו של משה, לכך נקט לשון ובא בכולם, וכולם הבינו שכל פסוק ראשון זה נמשך לפסוק ויבא יתרו וגו', וכאילו אמר לפי ששמע איזו חידוש שהכריחו לבא, על כן בא ויקח עמו את צפורה אשת משה, וקשה להם מה שמועה שמע שגרמה לו לבא עם אשת משה ובניו.

רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, כי אמר ה' שיהיה מלחמה בעמלק מדור דור,ויתרו היה דר בין העמלקי, שנא' (ש"א טו ו): ויאמר שאול אל הקיני רדו סורו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם ישראל בעלותם מצרים, וחשב יתרו אם לא אחזור ואזווג את בתי למשה, אם כן כשיהיה מלחמה בעמלק ילחמו גם בי, על כן בא עם אשתו לחזור ולזווגה אליו אחר שלוחיה, כי אמר שיעשו חסד עמו בעבור חתנו משה ובניו כי הבנים בניו ובני.
רבי אליעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שנאמר שם: אל תגשו אל אשה, וחשב יתרו לדרוש אותו קל וחומר אשר דרש דרש משה, ומה ישראל שלפי שעה קבלו את התורה פרשו מן האשה כל שכן משה שהשכינה מדברת עמו כל שעה שיהיה פרוש מאשתו מכל וכל ולא ישלח עוד אחריה, על כן בא יתרו והביא למשה את אשתו כדי שתדור אצלו כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג): כדת משה וישראל.
רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא. כי הוא סובר שמשה שלחה בגט פטורין, כדמסיק בילקוט בפרשת זו ורז"ל אמרו (סנהדרין כב): קשה לזווגם כקריעת ים סוף וזה בזיווג שני, וכפי הנראה שזיווג שני זה היינו המחזיר גרושתו, לפי שפירוד וזיווג זה דומה לפירוד וזיווג של מי הים, כי מתחילה היו המים מחוברים חיבור טבעי וכאשר עבר עליהם רוח קנאת ה' ליתן ריוח בין הדבקים, מאז קשה לחברם, ואעפ"כ ראה כי כאשר רצה ה' בחבורם שנית עלה זיווגם יפה, כך חשב יתרו שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. והנה ראה יתרו שאחר שלוחיה שפטרה משה בגט נתבטל הזיווג וחיבור הטבעי כי מאיש לוקחה זאת, וחשב שמעתה א"א שיתחברו יחד לדור באהבה וריעות כבראשונה, וכאשר שמע ענין קריעת ים סוף שאחר פירודם שבו לאיתנם כאילו לא נפרדו מעולם, אז ראה שיש תקוה אל הזיווג השני שזיווגו יעלה יפה, כמו שבקריעת ים סוף אפשרי כך אפשרי לזווגם, על כן לקח את צפורה בתו ובא כו' וזה פירוש יקר.

את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. יש בענין זה כמה ספקות, כי בסמוך נאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים. מה הוצרך לספר לו? הלא כבר שמע יתרו את כל אשר עשה אלהים והכל בכלל?
ועוד קשה, למה נקט כאן למשה ולישראל, ובסמוך אמר לפרעה ולמצרים, וכאן הזכיר שם אלהים ובסמוך שם המיוחד, וכן בפסוק ראשון כשמזכיר משה וישראל מזכיר שם אלהים, ואחר כך נאמר כי הוציא ה' את ישראל, הרי שכשמזכיר את ישראל לבד הוא מזכיר שם המיוחד פעם אחד כאן, ופעם שני בסמוך, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, גם קשה, למה לא הזכיר שם גם את משה, ואולי טעמו שנעשה בשרו חדודין על מה שנעשה לישראל, אבל לא בעבור משה כי חתנו הוא?
ועוד, מה שאמר: ויספר משה לחותנו וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' במה ידע זה עתה, ולמה לא ידע זה מיד כששמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל?
ועוד, מאחר שנאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה, ודאי גם יציאת מצרים בכלל היתה, ולמה יצאת וחזר ואמר כי הוציא ה' וגו'?

להתיר שני ספקות האלו נקדים שני הקדמות:
האחת היא, שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים והרשעים בהפך זה,
השניה היא, שבזמן ההוא היה בעולם רבים מעמי הארץ שהיו טועים בטעות של מאני, שטען שיש שני אלהות, אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, והנה לדעתם הנבערה שניהם חלשים, כי המושל על הרעות חכם הוא להרע, ולהיטיב אין אתו, ופשיטא שאין ראוי לכנס תחת כנפיו לקבלו לאלוה, כי מי פתי יסור הנה, והמושל על הטובות אין בכחו להרע אפילו לשונאיהם של המאמינים בו, ואם כן שוא עבוד אותו, כי מקרה אחד לכל לעובדו ולאשר לא עבדו, ועל כן אין ראוי לקבלו לאלוה, ולקבל שניהם גם כן קשה כי יכחישו זה את זה, כי זה יקלל וזה יברך.
ועל כן כששמע יתרו מתחילה, את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עדיין לא שמע כי אם מן הטובות, כי למשה ולישראל הטיב בכל מיני טובה, אע"פ ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק מכל מקום לא שמע כי אם מה שנקרע הים לישראל והלכו ביבשה, אבל לא שמע עדיין טביעת פרעה וחילו, וכן מלחמת עמלק שמע שבא להרע לישראל ונצולו ממנו, ועל כן הוצרך לפרש ולומר כי הוציא ה' וגו' לומר שלא שמע כי אם מן הטובות דהיינו היציאה ממצרים, וחשב יתרו שמא אלוה זה אינו מושל כי אם על הטובות, ועדיין לא היה מרוצה לקבלו לאלוה, כי חשב שמא יש אלהים גדול ממנו המושל על הטובות ועל הרעות כאחד, ולא בא כי אם להשיב בתו לבעלה, אמנם אחר כך כשסיפר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, דהיינו כל הרעות והמכות אשר פעל ה' במצרים ובים סוף, אז ראה ויספרה לאמר, הנה זה האלהים מושל על הטובות ועל הרעות כאחד, ועתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וראוי לקבלו לאלוה ולכנס בצל כנפיו.

ושמא תאמר, דלמא על כל פנים שני אלהות יש, שהמושל על הטובות היטיב לישראל, והמושל על הרעות הרע לפרעה ולמצרים?
על זה אמר: כי בדבר אשר זדו עליהם, שהרי אנו רואין שנדונו מדה כנגד מדה בכל מכה ומכה, וזה ודאי לפי שזה המכה בפרעה ובמצרים חפץ בטובתן של ישראל, ולפי שהרע להם פרעה ועשה כנגד רצון האל על כן נידון מדה כנגד מדה, וזה מופת חותך שזה אלהים אשר הרע לפרעה הוא אשר חפץ בטובתן של ישראל ואם כן ודאי מאל אחד יצאו שני הפכים אלו והוא גדול מכל אלהים, והמופת על זה כי בדבר אשר זדו עליהם, כי אילו היה מושל על הרעות לבד אם כן כל עושה רעות יקרא עושה רצונו, ולמה הביא אותן רעות כנגד הרעות שעשו לישראל?
אלא ודאי שזה האל חפץ בטובתן, של ישראל ולהטיב לטובים, ולכך נאמר ויחד יתרו על כל הטובה, כי אע"פ ששמע כבר מן הטובות, מכל מקום לא היה שמח בהם, כי שמא באו מן אותו אלהות אשר בידו להטיב ולא להרע, ואם כן גם לשונאיו ייטיב בהכרח ומה יתרון לבעלי אמונתו?
אבל כאשר שמע גם מן הרעות וראה למפרע שהטובות באו מרצונו יתברך על כן היה שמח בהם.
והזכיר אצל הטובות שעשה למשה ולישראל שם אלהים כי זכותו של משה בצירוף זכות ישראל גרם להפך מדת הדין לרחמים, שבכח שם אלהים עשה להם כל הטובות, כמו שאמר ויסע מלאך האלהים וגו' כי שלוחו של שם אלהים הלך להציל את ישראל, אבל כשמזכיר את ישראל לבד הזכיר שם ה', זה הוא שאמר כי הוציא ה' את ישראל, כי זכותם של ישראל בלא זכות של משה לא היה מספיק להפך דין לרחמים, והיציאה ממצרים היתה לישראל לבד, שהרי משה לא היה בכלל שעבוד מצרים. ומטעם זה נאמר גם בסמוך: ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, כי להצלה זו היו ישראל צריכין ולא משה, לכך הזכיר שם ה' לבד. אבל הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין, על כן נאמר: ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים. כי השם המיוחד המורה על הרחמים עשה להם כל הרעות, שנאמר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. ופירוש זה דבר יקר.

ואוסיף עוד שנית ידי, לבאר שינוי בשמות הקדושים על זה האופן, והוא שלכך הזכיר אצל הטובות שם אלהים ואצל הרעות שם ה' להוציא מלב הטועים האומרים מאחר ששמות חלוקים הם, אחד מורה על רחמים ואחד מורה על מדת הדין, שמא ח"ו שתי רשויות יש, על כן הזכיר אצל הטובות שם אלהים ואצל הרעות שם של רחמים, להורות שכולם יצאו מן אל אחד, והשינוי בא מצד המקבלים, דוגמת אמרו רבותינו ז”ל (ברכות יב): שמזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, כדרך שפירשנו למעלה בפרשת בראשית על פסוק ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (א ה): וכמו שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים מאמר י"ח על אמרו רבותינו ז”ל (פסחים נ):

כתיב: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט): אטו האידנא לאו אחד הוא?
א"ר יוחנן: לא כעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה על בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות הוא אומר ברוך דיין האמת, אבל לעולם הבא כולם יאמרו ברוך הטוב והמטיב.

רצה בזה כי מצד שנראין בעולם הזה פעולות הפכיות להרע ולהיטב על כן מצאו הטועים מקום לטעות בו ולומר ב' רשויות יש, ולדעתם הנפסדת אין ה' אחד כביכול, גם שמו אינו אחד, כי התחלפות השמות לקחו להם לראיה, אבל לעולם הבא לא יהיו רק טובות, הנה אז לא יצאו למינות, ויכירו וידעו כי ה' אחד ושמו אחד. ולא יצאו עוד למינות ולא יראו פעולות הפכיות וענין זה ברור ונכון.

פרק יח, ב
ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה. ודאי לא בחנם פירש הכתוב שם אשתו ושמות בניו, וזה כי אמר לו יתרו צא בגין אשתך צפורה כי כצפור נודד מקנו כן איש נודד ממקומו, ובא להזכירו צער אשתו כל זמן היותה נודדת מביתה, ואם לא בגינה כי אולי אין האדם מרגיש כל כך בצער אשתו צא בגין בנך גרשם, על שם כי גר הייתי בארץ נכריה, ובא להזכיר צער בנים שאינן מסובים על שלחן אביהם, כי גרים המה, ואמר לו אתה ידעת את נפש הגר כי גר היית גם אתה, ואם לא בגינו, צא בגין בנך אליעזר שנקרא על שם כי אלהי אבי בעזרי, ושמו כשם רבו, ודומה כאילו אתה מקבל פני השכינה כי שמו בקרבו, על כן הזכיר שמותם, כי כך שלח אליו יתרו שיעשה בגין אשתו שהיתה כצפור נודדת מקנה, ובעבור צער זה שסבלה ראוי לכבדה ולצאת כנגדה, וכן בעבור בנו שהיה גר בארץ נכריה, וכן בעבור שם אליעזר כי בזה דומה כאילו יצא לקראת האלהים.
ומה שאמר ושם האחד אליעזר
ואמרו רבותינו ז”ל (ילקו"ש יתרו רסח):

שאמר הקב"ה לעתיד ידרוש אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, יתבאר בע"ה בפרשת חקת (יט ב).

פרק יח, יב
ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים. תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אל ולא אלהים כי אם השם המיוחד וכאן הזכיר לאלהים. ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה, שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים, כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, על כן זבח יתרו לאלהים על כל הטובה, והיה שמח וטוב לב ונתן הודיה לשמו יתברך על כל הטובות אשר הטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד, על כן לא זבח לשם המיוחד כי בזה הראה מחשבתו שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון ויחד שיש במשמעתו לשון שמחה ולשון חידודין כי על הטובות של ישראל שמח ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חדודין.

פרק יח, יג
ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. מכאן שאין דנין בלילה.
ורז"ל (שבת י) אמרו:

שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויהי ערב ויהי בקר.

והדבר צריך ביאור, כי כפי הנראה שמראה הערב והבקר שנזכר בב' מקומות אלו אינן דומין זה לזה, כי כאן מתחיל מן הבקר ומסיים בערב, ובמעשה בראשית מתחיל מן הערב ומסיים בבוקר, ותשכיל ותדע כי זה העולם בכלל, אינו מתקיים כי אם בזמן שיש דין למטה או למעלה, כי רצה הקב"ה לברא את העולם במידת הדין ואע"פ ששיתף לו גם ממידת הרחמים, מכל מקום גם מידת הדין במקומה עומדת כי מלך במשפט יעמיד ארץ.

ובמדרש (דב"ר ה ד):
א"ר אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין כיצד?

יש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה, ועל סדר זה העולם נכון שאין שעה פנויה בלא דין.

כי ידוע שמידת הדין שלמעלה שולטת בלילה דווקא אע"פ שהקב"ה פוסק הדין ביום היינו כשאין דין למטה ביום אז הקב"ה דן גם ביום בין התחתונים על החמס שביניהם אבל אם יש דין למטה ביום מכל מקום יש גם דין למעלה בין שרי מעלה, ואם כן זמן דין שלמעלה מערב עד בקר וזמן דין שלמטה מבקר עד ערב, ומטעם זה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית וחלק כחלק יעמידו יסודות של כל העולמות העומדים על הדין כי מלכו של עולם במשפט יעמיד ארץ ושמים מן הערב עד הבקר ומלכי רבנן במשפט יעמיד ארץ מן הבוקר עד הערב ודברים אלו עתיקים ונכונים והוא דבר יקר.

מן הבוקר עד הערב.
פירש רש"י:

וכי אפשר לומר כן?!
אלא לומר לך כו' אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה כל היום.

ואם כן מהו זה שאמר יתרו וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב?
הרי באמת לא היה דן מבקר עד ערב אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו היה דן כו' וכאילו נעשה שותף במעשה הבקר והערב הידועים בהוראת ה"א הידיעה רמז למעשה בראשית.

ועוד קשה, שהפסוק אומר: ויעמוד העם על משה. ויתרו אמר וכל העם נצב עליך למה הזכיר נצב במקום עמידה. וכאן הקדים לשון עמידה אל העם ויתרו הקדים העם אל לשון נצב?
ונראה לפרש שלשון עמידה, שייך בעומדים לפני הדיינים קודם גמר דין, כמו שכתוב (דברים יט יז): ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב. ולשון נצב שייך אחר גמר דין, שדרכם לעשות מריבה עם הדיין, כמו שכתוב (דברים א יב): טרחכם ומשאכם וריבכם. כי לשון נצים ונצבים. מורה על דברי ריבות ודתן ואבירם יוכיחו וכמו שכתוב (ישעיה ג יג): נצב ה' לריב ועומד לדין עמים, ובכל מקום שהזכיר את ישראל בלשון העם היא שם כנוי לרשעים, כמו שפירש רש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים אין העם אלא רשעים כו' (במדבר יא א).

וכן כאן אמרו רבותינו ז”ל:

שבזמן שבעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים (אבות פרק א ח).

לכך נאמר כאן על תחילת הדין ויעמוד העם כי יכול להיות שאינן רשעים, אך שהעמידה לדין גרמה להם שיהיו דומין כרשעים לכך הקדים לשון עמידה להעם. אבל יתרו מדבר באותן דברי ריבות שעשו עם משה אחר גמר דין שאם היו מקבלים עליהם היו כצדיקים ולפי שקראו תגר על הדיין על כן קראם רשעים גם אחר גמר דין, לכך נאמר וכל העם נצב עליך כי מצד היותם רשעים על כן נצבו לריב כי כל איש טוב מקבל עליו הדין ואינו עושה מריבה עם הדיין על כן הקדים העם לנצב.

ולהנחה זו לא שאל יתרו אל משה על אריכות זמן הדין כל היום, שהרי באמת לא היה דן כל היום כי אם זמן דיינים דהיינו ו' שעות אך שאלו על מה שראה שאחר גמר דין נצבו לריב עמו מן הבקר עד הערב כל היום קראו תגר עליו, וחשב יתרו אולי משה עשה להם איזו דבר אשר בעבורו הם מריבים עמו, וכל שכן וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם. ראה והתבונן כה וכה בכל שאר הדברים, אם יוכל למצוא איזו דבר אשר הוא עושה לעם שלא כהוגן, ויחפש ולא מצא ולפיכך שאלו ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, כי רצה לידע אם הוא עושה לעם איזו דבר זולת המשפט, ואחר שלא ענהו משה הבין מזה שודאי אינו עושה להם מאומה, ואז חשב יתרו, ודאי עבור המשפט הם מריבים עמו, וכל היוצא חייב בדינו נצב לריב עמו, על כן שאלו מדוע אתה יושב לבדך, כי אילו היה עמך דיינים רבים אז לא היה המתחייב יודע מי מחייבו ועל מי יצעק ומאחר שאתה יושב לבדך בסבה זו כל העם דהיינו הפחותים נצבים עליך לריב מבקר עד ערב.

פרק יח, טו
ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. כי הרוצה לידע מאיזו טעם דנתוני אף אם יהיו מאה דיינים יושבים אצלי בדין, לעולם לא יבא כי אם אלי לדרוש אלהים רצה לומר משפטי ה' ואין לי מקום להפטר מצעקתם, ואם תאמר אם כן היה לך לחשוך מן הדין לגמרי, ולמנות אחרים, ותכל תלונתם מעליך. על זה אמר: כי יהיה להם דבר בא אלי באו אלי לא נאמר אלא שקאי על אותו דבר, כי הדבר בא אלי בנבואה, והכל ביד ה' עלי השכיל, וכל דבר נעלם שאין עדים בדבר - בא אלי, עד שיש בי כח לשפוט בין איש ובין רעהו, רצה לומר בדברים שביניהם שאין עדים בדבר, על כן אין נכון לי להשמט מן הדינין, ואולי שעל זה אמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דברים א יז), דהיינו במקום שאין עדים בדבר תקריבון אלי ושמעתיו מפי הגבורה, ואמר לו יתרו: אעפ"כ לא טוב הדבר אשר אתה עושה ולא אמר כאן לעם כמו שאמר למעלה, לפי שאמר לו שלא טוב אתה עושה גם לך גם לעם כי נבל תבול גם אתה גם העם כי כבד ממך הדבר וצריך אתה להקל תלונתם מעליך.

דבר אחר:
כי יהיה להם דבר בא אלי. אחד מהם, כי התובע בא אלי לבדו כדי לסדר טענותיו בפני, ואני איני שומע לדבריו אלא ושפטתי בין איש ובין רעהו כשיהיו שניהם לפני דווקא.

פרק יח, כא
ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. לפי שאמרו רבותינו ז”ל (נדרים לח):

אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על גבור, חכם, עשיר, ועניו, וכולם ממשה.

על כן הזכיר כאן כל ד' תוארים אלו כי הדיין צריך לכולם לכך נאמר ואתה תחזה ברוח הקודש שעליך כי ממנו יוקח להאציל על הזקנים יושבי על מדין, וצריכין המה שיתדמו אליך בכל התוארים שבך כי המאציל והמאוצל צריך שיהיה דמיון ויחס אחד ביניהם וכל המעלות שבך צריכין להיות גם בדיינים.
אנשי חיל, המה גבורי כח אשר ככחם אז כן עתה לשבר זרועות רמות האומרים ידינו רמה, כי כל דיין תש כח מסתמא הוא עובר בלא תגור ממנו.
יראי אלהים, המה הענוים כי ענוה מביאה לידי יראה, שנאמר (משלי כב ד): עקב ענוה יראת ה'. לכך נאמר ידרך ענוים במשפט. כי ע"י הענוה יבא לידי יראה וכל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח.
אנשי אמת, המה החכמים היודעים להבחין בין אמת לשקר כדי לדון דין אמת לאמתו, כי מי פתי יסור להבחין בין אמת לשקר, בלי ספק לא ידע ולא יבין בחשיכה יתהלך.
שונאי בצע, אלו העשירים אשר יש להם כל ובצע לא לקחו. וכל דיין עני יש לחוש פן יקח שוחד להטות דין.
ועל ד' כתות אלו, אמר המשורר (תהלים פב א):
מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, כי הקב"ה נצב להיות שופט את שופטי ישראל על העול הנעשה בקרבם זה הוא שאמר בקרב אלקים דהיינו הדיינים אותם ישפוט לדבר עמהם משפטים.
ואמר עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה. כנגד העדר היראה כי בזמן שאין הדיין ירא אלהים וגס רוח אז הוא נושא פני הרשע ביתר שאת כדי שיכבדו וינשאו גם הרשע, מצד רום לבבו של הדיין המבקש התנשאות.
שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. הורה שלא היו עשירים והיו לוקחין שוחד על כן לעולם לא יצא שום דל ויתום צדיק בריבו כי לא היה לו מה ליתן לדיין לשחדו.
אחר כך אמר: פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. כי היו ממנים דיינים חלשים אשר אין בידם לפלט ולהציל עני מיד חזק ממנו.
אחר כך אמר: לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. כי היו ממנים דיין דלא גמיר ולא סביר נעדרי החכמה על כן לא ידעו בין ימין לשמאל ולא יבינו בין אמת לשקר על כן ימוטו כל מוסדי ארץ. כי על הדינין העולם עומד ונתקלקל היסוד נופל גם הבנין שעליו.
אני אמרתי אלהים אתם, כי הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה להיות כאלהים,
אכן כאדם תמותון, כי גם הוא גרם קלקול העולם כמותכם,
קומה אלהים שפטה הארץ, כי בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה כי המשפט לאלהים הוא, וכל מה שהדיין מוציא מיד זה שלא כדין הקב"ה מחזירו ומנחילו משלו זה הוא שאמר כי אתה תנחל בכל הגוים. עליך מוטל להנחילם על כן המשפט לאלהים הוא.

פרק יח, כג
אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים. ודאי משה לא יעשה דבר זה עד אחר שיצוה לו ה' וצריך הוא להמלך בגבורה תחילה ואם כן היה לו להפך הסדר ולומר וצוך אלהים קודם אם את הדבר הזה תעשה. ונראה שקאי על מה שכתוב והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו', ואחר כך ואתה תחזה מכל העם וגו'. כי צריך אתה ללמדם תחילה משפטי ה' כי לאו כל כמיניה למנות דיין דלא גמיר ולא סביר, ועל זה אמר אם את הדבר הזה תעשה ללמדם תחילה חקי האלהים ותורותיו אז וצוך אלהים יכול להיות שיסכים הקב"ה על ידך אבל קודם זה ודאי לא יסכים.

ומה שאמר: וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. נראה שחסר כאן תיבת איש כי היה לו לומר איש על מקומו וגו' ופירושו שכל איש פרטי ישב בשלום תחת גפנו ותאנתו כשיש דין למטה ושלום על ישראל. ומדלא קאמר איש שמע מינה שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם בכלל כאחד, ואין זה כי אם א"י כמו שכתוב (דברים טז כ): צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ.
פירש רש"י:

כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם לכך לא נאמר כאן ישב בשלום אלא יבא בשלום לומר שבזכות מנוי דיינים כשרים יבא כל העם הזה על מקומו המיוחד לכל העם והוא אדמת ישראל,

לשם יבא כל העם בשלום שמה שהרי עדיין לא באו שמה והורה שהחמס מקלקל הארץ ודור המבול יוכיח וגלו בעבור העדר המשפט, שנאמר (ישעיה א כג): יתום לא ישפוטו וגו' ולעתיד ציון במשפט תפדה (שם א כז). ואמר על משה ויכלת עמוד כאן וגם כל העם על מקומו יבא בשלום. הוציא את משה מן הכלל כי כבר נגזר עליו בפסוק עתה תראה את אשר אעשה לפרעה וגו' (שמות ו א.): שמשה לא יבא שמה על כל פנים.