פרק ב, א
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.
פירש רש"י:

פָּרוּשׁ היה ממנה וכו'.

ונראה שלמד זה ממה שנאמר וילך איש, ולא פירש מאין הלך ולהיכן הלך. גם מבית לוי, היה לו לומר וילך איש לוי. אלא לפי שמצינו לשון הליכה בגירושין, שנאמר (דברים כד ב): והלכה והיתה לאיש אחר. והאשה נקראת בית, ולוי לשון חיבור איש לאשה כמו הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כט לד), לכך אמר וילך איש מבית לוי שהלך לו מן ביתו דהיינו אשתו ומן החיבור אשר נתלוה לה, ואחר כך חזר ויקח את בת לוי, עשה בה ליקוחין שניים, כי בזה הפעם ילוה אליה אישה הראשון, זה שאמר את בת לוי.

פרק ב, ב
ותרא אותו כי טוב הוא. שנתמלא כל הבית אורה, שנאמר (בראשית א ד): וירא אלהים את האור כי טוב, ומטעם זה הצפינה אותו כי יראה שמא יראו המצרים האור ההוא, ועל ידי האור יראו גם את הילד, ולכך הצפינה אותו יותר מכל הילדים.
ועוד, שמא ירגישו ביתרון האור כי הוא הגואל המוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. ואולי חשבה שלכך נברא האור עמו כדי שתלמד ממנו להצפינו כמו האור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא.
ומספר שלושה ירחים, רמז שאור התורה היה גנוז עד הירח השלישי הוא סיון, כמו שלמדו (תנחומא יתרו ט): מפסוק (משלי ב ז): יצפון לישרים תושיה, לפיכך לא יכלה עוד הצפינו. ועיין עוד לקמן בפסוק של נעליך מעל רגליך, שמשה היה משולל מן החומריות מכל וכל והיה מאיר מכל שני חלקיו והיה הבית האנושי שלו מלא אורה, ונס זה יוכיח על מהותו לעתיד. ונראה שעל מציאות אור זה שנולד עמו כתיב ותפתח ותראהו את הילד, מהו ותראהו?
אמרו חז"ל (סוטה יב ב):

שראתה שכינה עמו,

ושכינה מאן דכר שמיה?
אלא ותראהו קאי על מציאות האורה אשר הזכיר לפנים באומרו כי טוב הוא, ואותו אור ראתה עם הילד כי את משמש במקום עם, ובזה היה נראה כנער גדול כי נתחברו יחד הילד והאור, על כן נאמר ותראהו רצה לומר האור, את הילד עם הילד.

פרק ב, ו
והנה נער בוכה. שהיה נראה כנער גדול. ובכיה זו על שם עמו אנכי בצרה, כמו שנאמר כי ידעתי את מכאוביו, רצה לומר אני מרגיש מכאוביו כביכול, וזהו כפל אהיה אשר אהיה, כי בצרתם גם לו צר.

ויש אומרים:
שלכך נשמע קולו כנער כדי שתחשוב בת פרעה שנולד מזמן רב, דאם לא כן לא תציל אותו מספק כי שמא הוא הגואל ונולד באותו יום שאמרו האצטגנינים.

פרק ב, ז
ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי לך מנקת וגו'. מכאן ראיה שמרים נביאה היתה דאם לא כן במה ידעה שתחמול עליו בת פרעה?
כי מאמר ותחמול עליו מאמר הפסוק אבל היא מנא ידעה.

פרק ב, יג
ויאמר לרשע למה תכה רעך.
פירש רש"י:
אף על פי שלא הכהו בהרמת יד נקרא רשע, רעך רשע כמותך. וקשה מי הגיד למשה כי זה רשע כמותו?
ועוד, היכן כתיב שביקש להכותו, שהרי לא נאמר וירם ידו להכותו?
ונראה לפרש שלשון הכאה שייך גם בלשון, כמו שנאמר (משלי יב יח): יש בוטה כמדקרות חרב, וכתיב (דברים כז כד): ארור מכה רעהו בסתר, כי המטיל מום בחבירו אין לך מכה גדולה ממנו, וחז"ל אמרו (קידושין ע א): כל הפוסל במומו פוסל. ומשה ראה שני עברים נצים בחרופים וגדופים ואם כן שניהם רשעים, כי מדת הצדיקים להיות מן הנעלבים ואינן עולבים שומעים קול מחרף ואינן משיבין, וקראו רעך רשע כמותך ממש כי באותו מום שאתה פוסלו ומכהו בשוט לשונך ודאי אותו מום נמצא גם בך כי הפוסל במומו פוסל, על כן אמר למה תכה רעך כי הוא רעך במום זה.
והראיה על זה שלא היתה כאן הכאה ביד כי אם בפה ממה שאמר הלהרגני אתה אומר, וכי אתה חושב להרגני באמרי פיך לשלם לי מדה כנגד מדה הלא עדיין לא הרגתיו ממש שתחשוב להרגני, כי כך דרכך להוסיף בעונש יתר על החטא כי המצרי היה גם כן מכה איש עברי ואתה הרגתו, כך תחשוב לעשות גם לי.

פרק ב, יד
ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. חטא הדיבור, אשר בעבורו ישראל שרוין בצרה יותר מכל האומות, כי חטא לשון הרע מגדיל עוונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, והאמת אינו כן שאדרבה ישראל נגאלו בזכות שלא היה בהם לשון הרע, ורק שנים אלו היו בעלי לשון הרע ופרסמם הכתוב דוגמת שלומית בת דברי שפרסמה הכתוב.

פרק ב כג
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. קצת קשה לערבינהו ולתנינהו ויאנחו ויזעקו בני ישראל מן העבודה. ונראה שאנחה היא בלב והיתה מחמת העבודה אמנם הזעקה לא תלו ישראל בעבודה כי המה חשבו שראוין המה להגאל מצד מעשיהם אף אם לא היו בעבודה קשה זו, אמנם בעיני ה' יתברך היו רעים וחטאים, ובלתי ראוים להגאל כי אם מצד העבודה, כמו שנאמר (זכריה א טו): כי קצף גדול אני קוצף על הגוים אשר קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכך נאמר: ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעזרו לרעה כאמור.

גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלהים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד, כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה - הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפילה בלב, ויזעקו, מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר. לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן הכיתות אשר שועו אל אלהים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.

ויש אומרים: שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה, כי מיראה לא היו רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא ערבינהו.