פרק כ, א
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. הזכיר דבור ואמירה, אחד קשה ואחד רך, דהיינו כמו שאמר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה ותגיד לבני ישראל לזכרים דברים קשים כגידין, כי מטעם זה נקראו אלו י' הדברות וכל בריאת העולם נקראו י' מאמרות, לפי שכל מעשה בראשית נבראו בצביונם, דהיינו באותן צורות שבחרו להם, דהיינו אמירה רכה בלא גזירה, אבל מצות ה' כולם גזירת מלך הם, כי לא יאמר האדם: אי אפשי לאכול חזיר ונפשי קצה בו, אלא אפשי והקב"ה גזר עלי, דהיינו דבור קשה. אבל מכל מקום לנשים חלושי השכל צריך להסביר בלשון רכה, להודיעם תועלת המצות, כי כל בעל שכל מקבל עליו גזירות הקב"ה, וחלושי השכל צריכין הסברה כדי שיהיו בצביונם, ואפילו בבריאת שמים וארץ כתיב (תהלים לג ו): בדבר ה' שמים נעשו וגו'. לפי שהם בעלי שכל, על כן היו מקבלים עליהם גזירת השם יתברך אפילו שלא בצביונם, אבל בתחתונים נאמר (שם ח,ט): יראו מה' כל הארץ, כי הוא אמר ויהי. רצה לומר הרי אמר להם אמירה רכה, ובצביונם נבראו, אך בעליונים מצינו גערה, שנאמר (בראשית א ו): יהי רקיע, כי תחת גערה במבין. וכן משה אמר (דברים לב א): האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ואתי שפיר לשון דבור ואמירה, הן אם בסתם שמים וארץ הוא מדבר, הן אם מדבר כלפי האנשים אשר גובה וגובה להם כגבוה שמים, וכלפי עמי הארץ.

והיו דברות אלו עשרה, להורות כי עליהם העולם עומד, שנברא בעשרה מאמרות, כדי לגלות הוויות עשר ספירות בלי מה, ועוד כדי להפרע מן הרשעים כו' כי אומרים לרשע רע, היה לך ליתן לב שלא בחנם נברא העולם בעשרה מאמרות, אלא לפי שקיומו תלוי בי' הדברות הכוללים כל התורה כמו שפירש רש"י סוף פרשת משפטים (כד יב). ואם כן בעברך עליהם אתה מאבד עולם מלא ובסבה זו ראוי להפרע מהם כו'.

פרק כ, ב
אנכי ה' אלהיך וגו'. יש מחלוקת בין המפרשים
כי יש אומרים:
שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וראייתם ממה שב' דברות אלו נאמרו בלשון מדבר בעדו, ושאר הדברות בלשון נסתר,

ויש אומרים
ששמענו מפי הקב"ה כל י' הדברות ומה שאמרו (שמות כ טז): דבר אתה עמנו ונשמעה זהו לאחר ששמעו י' הדברות, ולפי זה הדבר צריך ביאור למה נאמרו דוקא שני דברות אלו בלשון מדבר בעדו.
ולפי פשוטו אימא מילתא דשווייה לתרוויהו, כי מדרך העולם שאחר שהאדם רואה פני המלך ומכירו ויודעו, מאז הוא מקבלו למלך, ואחר שקבל עליו עול מלכותו ראוי לקבל מצותיו, הן מה שיצוה לו על ידי שליח, הן מה שיצוה לו בעצמו, אע"פ שפני המלך לא ראה בשעת הציווי, אבל אם עדיין פני המלך לא ראה מעולם והוא מסופק בקבלתו, איך ישמע לשלוחו?
כי אם אין משלח אין שליח, כך הוצרך הקב"ה לדבר תחילה בנוכח אנכי ה' אלהיך להכניס בברית קבלת אלהותו, כי עין בעין יראו את ה' קדושיו, ואחר קבלת אלהותו, ראוי לשמוע גם אל שלוחו אשר יבא בשמו. ואך לפי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך ואשר ברא שמים וארץ, מן הטעם שיתבאר בסמוך. יצא מזה משפט מעוקל לטועים, לאמר אם תמצי לומר שכן הוא שזה ה' אשר הוציאנו מארץ מצרים, שמא יש אלוה אחר אשר בראנו ואשר ברא שמים וארץ, ומאי חזית לשמוע בקול זה אלהים אלהינו אשר הוציאנו ממצרים, שמא יש אלהים אחר אשר בראנו ובקולו אשמע. על כן אמר מיד: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני להורות שאין זולתו שום אלוה, ואם כן אין אתה רשאי לשמוע לשום שליח, כי אם לזה השלוח מאתי.
ולפיכך הוצרך הקב"ה לצוות ב' דברות אלו בנוכח, כדי לחזק בלבם קבלת עול מלכות שמים, ואח"ז נתחייבו ממילא לשמוע גם אל שלוחו המדבר בלשון נסתר. אבל לא היה יכול לצוות ב' דברות אלו ע"י שליח, שהרי עדיין לא קבלו עליהם את המשלח לאלוה, ואם אין משלח אין שליח.

ותירוץ זה מסכים לשני הדיעות, כי לדעת האומרים אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום, אתי שפיר כדי להודיעם מי הוא המשלח אשר ראוי לשמוע בקול שלוחו.
ולדעת האומרים שכל הדברות שמעו מפי הגבורה, הנה בב' דברות ראשונות דבר אתם ה' פנים אל פנים בנוכח כדי שיכירו מי הוא מלכם, ואחר זה חייבים לשמוע בקולו אף אם אינן רואין תמונה זולתי קול. אף על פי שגם בראשונות לא ראו שום תמונה, מכל מקום הדבור בנוכח מורה על הדבור פנים אל פנים, כמו שכתוב (דברים ה ד): פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו', אבל שאר הדברות דבר בלשון נסתר, להודיע כי הוא אל מסתתר, ואעפ"כ חייבים לשמוע בקולו אחר קבלת עול מלכותו פנים בפנים.

דבר אחר:
לפי שכל מצות אלו הם חובת הגוף ואינן תלוין בארץ וישראל חייבים בהם בין בארץ בין בחו"ל, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאינו קיים, חוץ מן שני מצות אלו, אנכי ולא יהיה לך אינן מתקיימים כי אם בזמן שישראל יושבים על אדמתם ויאר ה' פניו אליהם ומדבר עמהם בנוכח, כי אינן בהסתרת פנים, אבל בזמן שגלו הבנים מעל שלחן אביהם אז אנכי ה' אלהיך אינו מקויים, כי כבר אמרו רבותינו ז”ל (כתובות קי;):

שהדר בח"ל דומה כאלו אין לו אלוה כו' ולא יהיה לך אלהים אחרים אינו מקויים, לפי שנאמר בתוכחה (דברים כח סד): ועבדתם שם אלהים אחרים.

פירש רש"י:

מתוך שאתה מעלה מס לכומרי עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאילו עבדם.

על כן דיבר הקב"ה ב' מצות אילו דוקא בנוכח, כי בזמן שישראל בהצלחתם, נאמר (ויקרא כו ט): ופניתי אליכם. ואז הקב"ה מדבר עמהם פנים אל פנים, ובזמן ההוא מתקיימים ב' דברות אלו לכך נאמר על פני. אבל שאר הדברות מתקיימים אף בזמן שישראל בהסתרת פנים, על כן הם נאמרים בלשון נסתר, וזהו שאמר (מכות כד): אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הזכירו דווקא כנוי לשון גבורה כלפי השם יתברך, כי זה נאמר על הזמן שישראל בשלותם, ובזמן ההוא מוסיפין כח בגבורה של מעלה, אבל בזמן שהם בהסתרת פנים הם מתישין כחו כביכול, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ילקוט שמעוני האזינו תתקמה): שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנאמר (במדבר יד יז): ועתה יגדל נא כח ה'. והרשעים מתישין כחו, שנאמר: צור ילדך תשי. וכל זה נאמר מצד המקבלים, כי באמת אין שנוי למעלה, כמו שכתוב (מלאכי ג ו): אני ה' לא שניתי. אך תשות כח זה הוא בזמן שעונותיו ילכדו את הרשע ודינו חרוץ להפסיק שפע הצנורות ממנו, נראה כאלו יש חלילה תשות כח למעלה אשר מנעה מלהטיב עמו אבל הצדיקים גורמים השפעת הצינורות, ועל ידם נראית גבורה שלמעלה.
ומה שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, לפי שהרוצה לשקר ירחיק עדיו, שהרי דבר זה לא ראו על כן הזכיר להם הדבר אשר ראו בעיניהם וכן תמצא בספר הזוהר, ואשר בראתיך לא נאמר לפי שאמרו רז"ל (עירובין יג), נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ולא בא כאן להזכיר כי אם הטובות אשר הטיב להם, כי בעבורם הם חייבים לעובדו.

פרק כ, ג
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לפי שאמר אנכי ה' ושם המיוחד הוא לשון הויה, לומר שהוא יתברך תמיד בהוייתו, הן בעבר הן בהוה הן בעתיד, בכל הזמנים הוא היה הוה ויהיה בהווייה אחת, הוצרך לומר כאן לא יהיה לך, כי אלו אינן בהוייתן והם משתנים, כי מצינו לרז"ל (פסחים כג): לשון יהיה מורה על בהווייתן יהיו, על כן אמר כאן: לא יהיה לך, לומר שלא יהיו בהווייתן אלא הם משתנים ונעשו אחרים, הן מצד שכל עוד שהיא מזקנת היא מפסדת צורתה ובעיר צלמם תבזה, (תהלים עג כ): הן מצד שמשתנים מן כסף לזהב ולעץ ולאבן, הן מצד שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן נענין, על כן אמר: לא יהיה לך, והמופת על זה שהרי הם אלהים אחרים.

ואמר על פני כבר אמרנו למעלה, לומר: דווקא בזמן שפני נשואות אליך, אז לא יהיה לך אלהים אחרים אבל אם יגרום החטא שתהיו בהסתרת פנים, אז בהכרח תעבוד אלהים אחרים, כמו שיעד משה בתוכחה (דברים כח סד): ועבדת שם אלהים אחרים, שפירושו: מתוך שאתה מעלה מס לכומרי עבודה זרה, מעלה הכתוב כאילו עבדם.

דבר אחר:
לפי שנראה להם ה' בהרבה פנים, על הים כגבור מלחמה ועל הר סיני כזקן יושב בישיבה, ושמא תאמר מאחר שנראתי בכמה פנים שהרבה רשויות יש?
על כן אמר על פני לשון רבים במשמע, לומר שכל אותן הפנים הכל אחד המה.

דבר אחר:
פני לשון כעס וחימה, שאם יאמרו כדרך שאמרו בימי יחזקאל: נהיה כגוים וגו' ורצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים והשיב להם הקב"ה והעולה על רוחכם היו לא תהיה כי ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ לב,לג), לכך נאמר על פני כי באפי ובחמתי אמלוך עליכם אם תרצו לפרוק עול מלכותי מעליכם.
ואמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים וגו'. אע"פ שיש כמה מיני עבודה זרה שאין להם תמונה לא בשמים ולא בארץ, מכל מקום נקט דוקא אלו, לפי שאילו היו עובדים לדברים שאין לעולם בהם צורך היה הקב"ה מאבדם, אבל עכשיו שהם עובדים גם לדברים שיש לעולם בהם צורך, כחמה ולבנה ודוגמתם, וכי מפני השוטים שקלקלו יאבד עולמו?
ואילו היה מאבד אותן שאין לעולם בהם צורך, כל שכן דפקר טפי העובד לדברים שיש לעולם בהם צורך כי יאמר מאחר שאלו נאבדו ואלו נתקימו, ודאי יש בהם ממש, על כן נקט דווקא אלו שבשמים ובארץ, שלאבדם אי אפשר, ואם לא יעבדו לאלו, אין לחוש לשאר עבודה זרה כי בנקל לאבדם כמוץ אשר תדפנו רוח.

כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. אין הפירוש כסתם לשון קנאה, שהרי אין גבור מתקנא כי אם בגבור כמותו, אלא קנא הוא, כפירש רש"י, מקנא ליפרע כו' וזהו שביאר ענין הקנאה ואמר פוקד עון אבות על בנים.
וטעם על שלשים ועל רבעים. אמרו המפרשים, כי אותן הדורות יכול החוטא לראות בחייו, ועיניו יראו כידו ונראה לי שזהו טעם ועושה חסד לאלפים, כי הצדיקים קרוין חיים גם במיתתם, ואם כן גם במותו יראה שכרו ופעולתו לפניו, בראותו ילדיו מצליחים בחסד אלהים עולם ועד. וטעם שהבנים נתפסים בעון אבותם, אם הם קטנים הרי הם כענף מן האילן, ועובר ירך אמו ואביו הוא. ואם הם גדולים ואוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם, הרי עדיין הם דבוקים באבותם מצד המעשים, והרי הם כענף הדבוק באילן, על כן דין שיקחו כפלים ככל חטאתם, כי בעונם ובעון אבותם ימקו, אבל אם אינן אוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי המה כענף הנכרת מן האילן לגמרי ואין להם שום אחיזה ודביקה עם אבותם.

ומה שנקט כאן לשון פקידה וכאן לשון עשיה. כבר בארנו למעלה פרשת וירא בפסוק וה' פקד את שרה, ההבדל שבין פקידה לעשיה, שיש יותר ממשות בעשיה מבפקידה, ולעולם מדה טובה מרובה, לכך אמר בעונש לשון פקידה, דהיינו רק זכירה בעלמא, אבל במדה טובה אמר ועושה חסד עשייה ממש בפועל, כי אל פועל ישועות הוא ומפי עליון לא תצא הרעות בפועל, ובמדה רעה אמר על בנים ולא אמר לבנים, כי על בנים היינו בזמן שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ונוסף על עון בנים יזכר גם עון אבותם להם. אבל במדה טובה אמר לאלפים ולא אמר על אלפים, לומר שאפילו בזמן שאין לבנים זכות עצמם, מכל מקום הם אוכלים בזכות אבותם, והבטחה זו היא שעמדה לנו בכל דור ודור, שאפילו דור שכולו חייב אוכל בזכות אבותיו.
ומה שאמר לאלפים, ובסוף פרשת ואתחנן כתיב, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. נראה לי שהכל חשבון אחד, כי הפלגת הטובה כפלים פי שנים הרמוז בברית ובחסד שהוא לאלף דור, היינו הך שמירת החסד לבד בלא ברית לאלפים. ובגמרא (סוטה לא): תרצו הא מאהבה הא מיראה.

פרק כ, ז
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.
אמרו רבותינו ז”ל (שבועות לט):

שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו'

וטעמו של דבר, לפי שנאמר (הושע ד ב,ג): אלה וכחש ורצוח וגנוב על זאת תאבל הארץ ומן פסוק זה למדו רז"ל (שם לט): שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, ואם כן בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא, שהוא לשון הגבהה, כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו, שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן, כך הנשבע בשמו יתברך, יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך, והנושא את שמו יתברך, כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו - דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה - ואם כן דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם, ולפיכך נאמר כאן: כי לא ינקה ה' לשון כי, הוא כמו נתינת טעם, וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל. והוא הדבר אשר דברנו בשם ה', כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות, אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש, וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה?
והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו - איפה הם שיכול לפייסם?
וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים?
שהרי נגע בכולם, לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה, כי לא ניתן למחילה כלל.
ואין להאריך יותר בחומר השבועה, ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה, כי זה ידוע ומפורסם. ואורך גלות זה יוכיח, כי יספיק עון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשונינו, כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל, לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעון פלילי זה לית דין ולית דיין.
וכן אמר ישעיה הנביא (מח א,ב): שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה, כי מעיר הקודש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו. יאמר, כי היה להם להיות נזהר בזכירת שמו הגדול יתברך, כי שמם כשם רבם, כי הם בית יעקב שנקרא בשם ישראל, כי בו נכלל שם של אל, ישר אל וממי יהודה יצאו, כי בו נכללו כל אותיות השם המיוחד, והרי שם אל ושם המיוחד כלל בהם, ואעפ"כ הם נשבעים בשני שמות אלו, בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת וגו', כי על ב' שמות אלו נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ואם תאמר שלכך אינן נזהרים בב' שמות הללו לפי שאינן ספונין וחשובים בעיניהם, על זה אמר כי מעיר הקודש נקראו, שהרי הם מתיחסים אחר עיר הקודש הנקראת בשם ה' כמו שכתוב (יחזקאל מח לה): ושם העיר מיום ה' שמה, ועל אלהי ישראל נסמכו לומר ה' צבאות שמו שהוא ה' על כל צבאות ישראל, ואם כן בכל מקום הם מתיחסים אחר שמו יתברך והרי כל השמות ספונין וחשובין בעיניהם, ואעפ"כ אינן נזהרין בהם, ומזכירין השם לא באמת ולא בצדקה, כנגד ב' פעמים לשוא, שהזכיר כאן, אחד לשון חנם ואחד לשון שקר. והנה האמת הפך השקר, ומה שאמר לא בצדקה היינו בחנם, כי הנשבע בבית דין כוונתו להצדיק טענותיו, ועל זה נאמר (דברים י כ): ובשמו תשבע, אבל המזכיר השם בחנם, אין כוונתו להצדיק טענותיו, כי אם להצדיק דברי הבאי שלו, וזה נקרא לא בצדקה.

פרק כ, ח
זכור את יום השבת לקדשו. לפי שהזהיר על קבלת עול מלכותו יתברך שלא יהיה לו אלהים אחרים, וסמך לו ענין איסור השבועה, כי כל זה מענין קדושת שמו יתברך, סמך להם זכירת יום השבת שבכל ימות השבוע יזכור את יום השבת כי מטעם זה אמרו במכילתא:

שלא תהיה מונה כדרך ששאר האומות מונין אלא תהא מונה לשם שבת ראשון בשבת, שני בשבת, ועל ידי זה תזכור את יום השבת,

וזכירה זו מועלת לקדש את ה’ יתברך וזהו שאמר לקדשו. כי לא אמר קדש את יום השבת כי כבר הוא מקודש ועומד אלא לקדשו שב אל ה’ יתברך שהזכיר למעלה בלא תשא. כי ע"י השבועה הוא מחלל את השם כמו שכתוב (ויקרא יט יב): ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ה' אלהיך. ולעומת זה זכירת יום השבת מועלת לך לקדש את ה’ יתברך ע"י שתזכור כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ בשמו יתברך, כמו שכתוב (ישעיה כו ד): כי ביה ה' צור עולמים. וע"י זכירה זו תדע לנהוג קדושה בשמו יתברך, בזכרך כי בשמו יתברך נבראו כל העולמות ואם כן ודאי כולם תלוין בשמו יתברך.

ותדע ותשכיל מה שכתבו המקובלים, ששבועה נגזר מן לשון שבעה, כמו שאמר רבינו בחיי פרשה זו ובפרשת וירא בפסוק על כן קרא למקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כא לא), וזה כי השם יתברך ברא כל הנמצאים, והגבילם בו' קצוות, והשם הגדול יתברך הוא השביעי הרוכב על כלם. והנשבע הוא נוגע בשביעי, דהיינו בשמו יתברך, והשבת מקדש שביעי, על כן ראוי שיתקדש השם יתברך השביעי מן יום השביעי, והמשכילים יבינו ענין זה כי ברור הוא, וכשם שאין משתמשים בשם מן השמות הקדושים הרמוזים במספר שביעי, כך אין להשתמש במלאכה ביום השביעי, על כן כל שביעי קודש לה' הן בימים הן בשמיטה הן ביובל.

ואמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. פסוק זה כולו מיותר.
ועוד, שהתחיל בעבודה וסיים במלאכה,
ועוד שלשון עבודה צריך ביאור כי אין עבד כי אם בצירוף אדון, והעובד לעצמו מי אדון לו?

ובחבורינו עוללות אפרים מאמר רס"ט פרשנו:

שתעבוד בעבודת השם יתברך הוא מדבר, ואמר שכל ו' ימים תעבוד עבודת השם תחילה ואחר כך תעשה גם כל מלאכתך כי טובה תורה שעמה מלאכה, אבל יום השביעי כולו לה' אלהיך לא תעשה בו כל מלאכה שלך אבל עבודת השם יתברך תעבוד גם בשבת.

ואמר ששת ולא אמר ששה להורות שלא ששה ימים שלמים תעשה מלאכתך שהרי צריך להוסיף מחול על הקודש וששת כמו שלשת ימים שפירושו שלוש של ימים.
ומה שנאמר בדברות ראשונות, כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ובשניות כתיב (דברים ה טו): וזכרת כי עבד היית וגו'. הכל טעם אחד הוא לדעת המפרשים האומרים שטעם לכל מכות של מצרים היתה כדי לפרסם אמונת חידוש העולם, כמו שאמר מהרי"א ז"ל וכן כתבנו למעלה פרשת וארא, כי מתוך אותן הניסים יאמינו גם בחדוש העולם, אם כן ב' טעמים אלו הכל אחד, ובסמוך יתבאר זה בדרך אחר. ועוד דברו המפרשים בהיתר ספק זה, לשכנו תדרשנו ומצאת.

זכור את יום השבת לקדשו. ראה ראינו ליתן טוב טעם ודעת על השינויים שנמצאו בדברות ראשונות ואחרונות.
א', בראשונות כתיב זכור את יום השבת
ובאחרונות כתיב שמור את יום השבת.

ב', בראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלהיך
ובאחרונות כתיב בשבת ובכבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך,

ג', בראשונות נתן טעם לשמירת השבת כי ששת ימים עשה ה' וגו'.
ובאחרונות נתן טעם אחר וזכרת כי עבד היית וגו'.

ד', בראשונות לא הזכיר בשבת שור וחמור
ובאחרונות אמר ושורך וחמורך וכל בהמתך.

ה', בראשונות כתיב למען יאריכון ימיך.
ובאחרונות הוסיף למען ייטב לך.

ו', בראשונות כתיב לא תחמוד.
ובאחרונות הוסיף לא תתאוה.

ז', בראשונות לא הזכיר שדהו.
ובאחרונות הוסיף שדהו.

ח', בראשונות הקדים בית רעך לאשת רעך.
ובאחרונות הקדים אשת רעך לבית רעך.

ט', בראשונות כתיב עד שקר,
ובאחרונות אמר עד שוא.

י', בראשונות לא תנאף לא תגנוב כולם בלא וי"ו
ובאחרונות כולם בוי"ו.

בשכבר יצאו מפרשי התורה ללקוט טעמים מפוזרים, ולא מצאו דרך אחד אשר יספיק לכל הספיקות הנזכרים, הלא קרוב לשמוע הצעה אחת קצרה לקוחה מדברי רז"ל (ילקוט שמעוני ברכה לג תתקנא.):

שחזר הקב"ה על כל האומות אם ירצו לקבל התורה ועשו לא רצה לקבלה בעבור לא תרצח, וישמעאל בעבור לא תגנוב, ועמון ומואב בעבור לא תנאף.

שמע מינה ששמעו תחילה כל האומות כל עשרת הדברות, וכאשר אמרה כל אומה לא חפצתי לקחתה, מאז מסרה לישראל, ועל כן נמצאו כל השינויים הללו בין דברות ראשונות לאחרונות, כי הדברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ה' לכל האומות, אף על פי שנאמרו בנוכח לישראל, כמו שמשמע מן לשון אשר הוצאתיך מארץ מצרים. מכל מקום אילו היו האומות רוצים היו מקבלים גם המה עליהם ועל זרעם כל הדברים אשר צוה ה' לישראל, דרך משל יצחק צוה ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו'. אף על פי שיצחק לא צוה לעשו כלום, מכל מקום אחר שראה כי דעת אביו אינה נוחה מן בנות כנען רצה גם הוא למלאות רצון אביו למצוא חן בעיניו, כך כל האומות, כששמעו כל הדברות אשר צוה ה' לישראל וראו כי רצה ה' במצות אלו, מן הדין היה שיקבלו גם המה לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' לישראל, ועל כן אמר הקב"ה דברות הראשונות באותו ענין שלא ימצאו האומות שום פתחון פה לטעון ולערער עליהם בשום צד, ועל כן נאמרו דברות ראשונות בקולי קולות, והיה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו כל האומות ויקבלו מהם כל דבר הנאות לכולם בשוה, ולפי שמיאנו לקבלם - מחמת אותן מצות פרטיות שהם כנגדם, כמו לא תרצח לא תנאף על כן אמר אחר כך דברות שניות בחשאי לישראל לבד.

ובזה יתורצו כל השינויים הללו, בראשונות אמר זכור את יום השבת. לא רצה לומר שמור את יום השבת. כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות לומר איך הוא מצוה אותנו על השמירה מכל מלאכה הלא כבר נאמר לבני נח יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח כב): ורז"ל (סנהדרין נח): למדו מכאן גוי ששבת חייב מיתה, על כן נאמר זכור את יום השבת. לומר כי אפילו מי שאינו בשמירה, לפחות ישנו בזכירה, כי כל האומות חייבים לזכור את יום השבת, כדי לקבוע בלבם אמונת חידוש העולם, אשר יתן עדות ה' נאמנה על מציאת ה’ יתברך, כי בכלל שבע מצות של בני נח הוא שלא יעבדו ע"ז, ואף על פי שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מכל מקום יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון. ומטעם זה הוצרך ליתן טעם בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' כי זה טעם לזכור חידוש העולם, ואילו היה נותן טעם וזכרת כי עבד היית וגו' היו אומרים האומות אנחנו לא היינו עבדים במצרים, על כן אין אנו צריכין לקבל השבת. לפיכך נתן להם טעם כי ששת ימים עשה ה' וגו'. כי טעם זה מספיק לשניהם לישראל ולאומות, ואל תשיבני ממה שנאמר: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שמא יאמרו האומות: אותנו לא הוציא ממצרים, ועל כן אין אנו חייבים לקבלו לאלהות, תשובה לדבר: אין הפירוש שבעבור אותה הוצאה חייבים לקבלו, שהרי בלאו הכי חייבים לקבלו, מצד כי הוא ברא שמים וארץ וכל אשר בהם, ומה שתלה הדבר בהוצאה זו, לומר שאפילו הוצאה זו לבד תספיק לשעבד אותך לי. וזהו שפירש רש"י, כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, מדקאמר כדאי היא ההוצאה שמע מינה שאין זה עיקר הטעם.

אבל דברות שניות שנאמרו לישראל לבד נאמרו בלשון שמור, כי המה חייבים בזכירה ובשמירה מכל מלאכה על כן נתן הטעם וזכרת כי עבד היית וגו', כי זהו טעם על השביתה ממלאכה.

ויש אומרים:
כי הנעלם מן 'זכר', כשתכתוב זיי"ן כ"ף רי"ש סוף תיבות 'נפש', והנעלם מן 'שמר' כשתכתוב שי"ן מ"ם ר"יש סוף תיבות 'נשם' רמז לתוספת נשמה שיש לכל איש מישראל ביום השבת. ולפי דרכינו רמז לנשמה יתירה דווקא באותו ציווי הבא לישראל לבד, אבל האומות אין בהם כי אם הנפש לבד, בסוד רוח נפש נשמה, כידוע ליודעי מדע, על כן בא הרמז מלת נפש בתיבת זכור המשותף לשניהם.
באחרונות נאמר כאשר צוך ה' אלהיך. בשבת, ובכיבוד אב ואם. כי במרה נצטוו ישראל עליהם אבל לא האומות, ואילו היה אומר כן בדברות הראשונות, היה נותן פתחון פה לאומות לומר: למה לא צוה גם לנו על שני מצות אלו קודם מתן תורה ויאמרו כאשר התחיל לצוות לישראל ולא לנו גם עתה אין רצונינו לקבל ועם מי שהתחיל יגמור.
בראשונות לא אמר למען ייטב לך. כי הראב"ע פירש:

למען ייטב לך זהו לעולם הבא שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך בעולם הזה.

על כן לא רצה הקב"ה ליעד בדברות הראשונות לאומות העולם כי אם שכר העולם הזה, אשר עין בעין יראה שכרו אתו ופעולתו לפניו, אבל אם היה מיעד להם שכר העולם הבא אשר עין לא ראתה ודאי לא ישמעו כי יאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ויאמרו מדהא ליתא גם הא ליתא, ויהיו מסופקים גם בשכר של העולם הזה. אבל דברות אחרונות שנאמרו לישראל לבד יעד שכר העולם הבא, כי המה מאמינים בני מאמינים ואינן מהרהרין אחרי ה' ומאמינים בכל יעודיו בין בזה בין בבא.
בדברות ראשונות לא הזכיר ושורך וחמורך כי הוא בכלל בהמתך, אבל בדברות אחרונות נאמר שורך וחמורך לדרוש מהם גזירה שוה שור שור לחסימה חמור חמור לפריקה (בבא קמא נד): כי כבר קבלו ישראל כל הדברות ומצות פריקה וחסימה שנאמרו אחר מתן תורה, אבל האומות, קודם ששמעו עשרת הדברות רצה הקדוש ברוך הוא לנסותם תחילה אם יקבלו עליהם דברות אלו, ואם היו מקבלים עליהם הדברות היה מצוה להם אחר כך גם שאר המצות וחסימה ופריקה גם כן, ועל כן לא היה לו לכתוב כאן ושורך וחמורך לגזירה שוה כי עדיין כל המצות בספק אם יקבלום, אבל ישראל אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע היינו מה שיצוה לנו עוד.

בראשונות אמר עד שקר, ובאחרונות הוסיף עד שוא.
פירש הרמב"ן:

שלא יעיד אפילו על דבר שלא יתחייב בו כלום כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו זה נקרא שוא ודבר בטל וזה הרחקה יתירה.

וציווי זה לא יתכן כי אם לישראל, כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, אף על פי שאותו דבר כזב אינו מזיק לחבירו כלום, ואולי לא היו האומות יכולין לעמוד בהרחקה יתירה זו, על כן נאמר בראשונות עד שקר. ומה שנאמר עד לשון יחיד, נראה לפרש שלא יעיד בו אפילו יחידי, כי אף על פי שעד אחד אינו מחייבו ממון, מכל מקום קם הוא לשבועה, אבל כשמעיד על דבר שוא ובטל אינו קם אפילו לשבועה.
באחרונות אמר לא תתאוה, במקום לא תחמוד. תדע שהראב"ע כתב, שהחמדה תאמר גם כן על גזלת דבר הנחמד, כמו שכתוב (מיכה ב ב): וחמדו שדות וגזלו. וכתיב (יהושע ז כא): ואחמדם ואקחם. והסכים הרמב"ם על ידו לומר שאינו עובר בלא תחמוד עד שיקח החפץ אשר חמד, אבל התאוה אינה אלא בלב בלבד, והשתדל הראב"ע לבאר שיש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת החמדה והתאוה אפילו בלב, וזה כשירגיל אדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו, ולפי דבריו אתי שפיר מה שנאמר לא תתאוה דווקא בדברות אחרונות השייכים לישראל לבד, כי המה הורגלו במדת ההסתפקות בעוני מצרים, והיה בידם לקבל ציווי זה לקיימו, אבל האומות שלא הורגלו במדת ההסתפקות, איך יקבלו מצות לא תתאוה, כי דבר זה אין ביד האדם לקיימו, כי אין לבו מסור בידו, אלא הרשעים הם ברשות לבם, על כן לא הזכיר כי אם החמדה של גזילה. ומזה הטעם לא הזכיר בדברות ראשונות שדהו כי סתם קרקע אינה נגזלת ותמיד ברשות מרא קיימא, אבל בענין התאוה שבלב הזכיר גם שדהו.

ומה שהזהיר באחרונות לשון חמדה באשת רעך ולשון תאוה בממונו, הכל לרבותא, כי בממונו אסר אפילו התאוה שבלב, וכל שכן חמדה של גזילה. אבל באשה אמרו רבותינו ז”ל (יומא כט):

הרהורי עבירה קשים מעבירה.

ולפי זה נקט לא תחמוד לרבותא וכל שכן הרהור הלב, וענין חימוד של לקיחה באשה, היינו מתוך שהוא חומדה הוא מסבב סבות וגלגולים שבעלה יגרשה והוא יקחנה, וזהו ודאי אינו רע כל כך כמו ההרהור התמידי.

בראשונות הקדים בית לאשה, כי חמדת הבית היינו כדי ליקח אותו בגזילה, דהיינו לאו שיש בו מעשה. אבל חמדת האשה, אין הפירוש שלא יחמוד לגוזלה בעודה תחת חבירו, דאם כן - היינו לא תנאף, אלא שלא יסבב לחבירו לגרשה כדי שיקח אותה הוא, וזה אין בו מעשה כל כך, לכך אמר דרך לא זו אף זו, לומר: לא זו חמדת בית והון לגוזלם, פשיטא שאסור, אלא אפילו חמדת אשת רעהו לקחת אותה אחר שיגרשה, גם זה אסור, אע"פ שאין בו מעשה כל כך, אבל באחרונות שנקט לא תתאוה לרבותא, שבממון אסור אפילו תאוה שבלב, ובאשה הזכיר לא תחמוד אין כאן לא זו אף זו כי החמדה והתאוה ב' ענינים ושקולים המה.

ומה שנאמר בדברות אחרונות לא תרצח ולא תנאף. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, לאסור לישראל אפילו ניאוף ביד להוציא זרע לבטלה, כי ניאוף זה יש בו צד רציחה, והיינו דם זרעיותיו וכדמסיק במס' (נדה יג):

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה א טו): ידיכם דמים מלאו. אלו המנאפים ביד.

וכן דרשו על זה פסוק שוחטי הילדים בנחלים (שם נז ה), אע"פ שדרשו (שם יג): שאל תקרי שוחטי אלא סוחטי, מכל מקום קרי ביה נמי שוחטי ממש, שהרי נאמר ידיכם דמים מלאו. וזו אזהרה לישראל דוקא כי קדושים המה מימות אבותיהם ויוכלו לעמוד בזה, אבל דברות ראשונות שנאמרו גם לאומות לא רצה להחמיר עליהם כל כך, כי אולי לא יוכלו לעמוד בזה.
ולא תגנוב. רמז בו"ו העיטוף שלא זו ניאוף של אשת איש אלא אפילו ניאוף עם הפנויה אסור, כי הוא נקרא מים גנובים, כמו שכתוב (משלי ט יז): מים גנובים ימתקו ופסוק זה מדבר בניאוף פנויה.
ולא תענה ברעך עד שוא. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר שלא זו גניבת נפשות או ממון שאסור, אלא אפילו גניבת דעת אסור שלא ירבה אליו בתקרובת מנחה ויודע בו שאינו מקבל, וכיוצא בזה וזה בכלל דבור שוא ובטל ובחנם, והוא בכלל לא תענה ברעך עד שוא.
ולא תחמוד וי"ו מוסיף על ענין ראשון, כי כל גונב דעת הבריות דרכו להחניף לו, מצד שחומד את של חבירו ומצפה לקבל ממנו איזו הנאה בעבור זה, ואם לא יחמוד - למה יחניף לו בחנם, וכל אלו הרחקות יתירות שאין האומות היו יכולים לעמוד בהם, על כן לא רצה ה' להחמיר עליהם כל כך, וכולי האי ואולי ישמעו. וכאשר לא רצו האומות לקבל עליהם כלום, אפילו הקלות, חזר ואמרם לישראל עם כל החומרות הללו, כי ידע בהם שחומרם זך ונקי ויכולין לעמוד בהם, ובזה הותרו כל הספיקות והשינויים.

פרק כ, יב
כבד את אביך ואת אמך. במצוה זו חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא, כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלהיך ולא הזכיר השם בכל ה' דברות אחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחבירו, ומצות כבוד אב ואם אע"פ שהוא בין אדם לחבירו, מכל מקום מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא, לפי שג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף הכלה והבלה קל וחומר בן בנו של קל וחומר שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמה, החלק המעולה הקיים לנצח. ובמס' קידושין (ל;):

תנו רבנן: ג' שותפים באדם כו' ומסיק שם בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני וקשה דירה מאן דכר שמיה?
ומהיכן למדו לומר כאילו דרתי ביניכם, ודאי למדו זה ממה שמצינו שבכל ה' דברות אחרונות לא נזכר השם לפי שמדברים בדברים שבין אדם לחבירו, ואם כן למה הזכיר ה' אלהיך אצל כיבוד אב ואם, אלא שעשה הקב"ה דירה לשמו הגדול יתברך אצל אב ואם לומר שהמכבד אב ואם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני.

ועל כן שכרו אריכות ימים, כי הדבקות בה' מקור חיים נותן חיים ארוכים אל האדם, ואם הוא מכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר, אם כן גם הנשמה חלק אלוה ממעל תתן כבוד לאביה שבשמים, ועל ידי הדבקות שיש לה עמו תזכה לאריכות ימים, כמו שכתוב (דברים ד ד): ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

פרק כ, יג
לא תרצח לא תנאף וגו'. אחר שהשלים ה' דברות שבין אדם למקום ברוך הוא, הזכיר כנגדם ה' דברות שבין אדם לחבירו, כדרך שנזכרו במכילתא, איך היו מקבילים זה לעומת זה והדמיונות ההם כי מה שאמרו לא תרצח כנגד אנכי, כי כל מי ששופך דמים כאילו ממעט הצלם והדמות, שנאמר (בראשית ט ו): שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואין צורך לטעם זה כי אם לאומר הרגני נא הרוג ומוחל לו ההריגה ואעפ"כ דמו ישפך כי לא ניתן למחילה בעבור שיש בו חלק אלוה ממעל, וחלק גבוה מי יתיר? וזהו הטעם גם בהורג עצמו.
וענין הצלם והדמות הוא, שבכל המראות דרכו יתברך להתראות בדמיון צלם האדם, אע"פ שבלי ספק אין שם צלם ודמות כביכול, כמו שכתוב (ישעיה מ כה): ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. וכתיב מה דמות תערכו לו, (שם מ יח): מכל מקום כשהוא מתראה אז הוא מראה דמות אדם לבריות ובעבור חשיבתו של האדם הוא מתראה בדמיון זה, כמו שכתוב (יחזקאל א כו): ועל הכסא דמות כמראה אדם, הנך רואה שבאמת לא היה שם מראה אדם אלא דמות כמראה אדם. וכן נראה על הים כגבור ועל הר סיני כזקן, ולפיכך ראוי לנהוג כבוד באותו דמות, והרוצח ממעט הדמות כי הוא גורם שאין הקב"ה ירצה עוד להתראות בדמיון זה, מאחר שהוא בזוי על הבריות, והרואה הנרצח הוא דוגמת כי קללת אלהים תלוי ואין להאריך עוד מזה.

ולי נראה לומר לכך בא דבור לא תרצח, כנגד אנכי,
לפי שיעקב ועשו עשו חלוקה ביניהם כי יעקב בחר לו יה לחלקו וה' מנת חלקו, ועשו בחר לו אומנות על חרבך תחיה, ועל כן כפר בעיקר כדמסיק (בב"ב טז): שכפר בעיקר מדכתיב למה זה לי, וכתיב זה אלי וגו'. ולפיכך בא ציווי אנכי לבית יעקב, וכנגד זה הזהירם שלא יאחזו באומנות עשו כי אומנות זה הביאו לידי כפירה ומטעם לא תרצח לא קבלו בני עשו התורה, כי הרציחה מביאו לידי כפירה באנכי ה' אלהיך ואם כן בטלה כל התורה כי אם אין מְצַוֶּה - אין מקום לשום ציווי, ועל כן לא רצה לקבל אפילו שאר הדברות, כי ענין הרציחה סותר הכל, כי הרוצח חושב שהוא עושה רצון מזל מאדים בכח השר של מעלה, ובזה הוא מכחיש אלהותו יתברך, ואלו דברים עתיקים.

לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו לא תנאף.
כמו שאמר בעובדי עבודה זרה, האשה המנאפת וגו' (יחזקאל טז לב): וכן רבים. ולי נראה לומר שהניאוף גורם גם לעבוד עבודה זרה, ומעשה בעל פעור בשיטים יוכיח, וכמו שאמר בחיתון שבע אומות, כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז א): כי אין לך דבר המביא לידי עבודה זרה כמו פיתוי אשה זרה, אשר בחלק שפתיה תדיחנו מעל ה', ודבר זה ידוע ומפורסם והמפורסמות אינן צריכות ראיה.

לא תשא כנגד לא תגנוב.
כי הגונב סופו לישבע לשקר, שנאמר (ויקרא יט יא,יב): לא תגנובו וגו' ולא תשבעו וגו' כי זה גורר את זה, ולכך נאמר (זכריה ה ד): ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכלתו וגו'. השוה ב' עבירות אלו, לפי שאחת גוררת חבירתה, וענינם אחד, כי הגונב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול, וכן זה הנשבע לשקר כדי לאמת שקרו בפני הבריות עושה ג"כ עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול, ולפיכך מאן דעביד הא נפיל בהא אף אם נשבע באיזה דבר אחר שאינו מענין גניבה, כך נראה לפרש נוסף על מה שנזכר במכילתא.

זכור את יום השבת, כנגדו לא תענה.
כי כל מחלל שבת מעיד שלא ברא הקב"ה עולמו בו' ימים ונח בז'. ולי נראה, לפי שנאמר בשבת: ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיה נח יג): ואמרו רבותינו ז”ל (שבת קיג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, וטעמו של דבר הוא לפי שכל פעולות האדם הוא בכלי המעשה שלו אבל פעולת הקב"ה הוא בדבור לבד, כי בדבר ה' שמים נעשו, והוא אמר ויהי, (תהלים לג ו,ט): ולפי זה כשהאדם שובת בשבת ואינו עושה מלאכה בכלי המעשה שלו, אין שביתה זו דומה לשביתת הקב"ה, כי הקב"ה שבת אפילו מדיבור פיו, והאדם אינו שובת כי אם מפעולת כלי המעשה. על כן נאמר ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, לזכור שביתת הקב"ה אשר שבת מן הדבור וממנו תראה וכן תעשה, שלא לדבר בשבת מחפצך כי אם מחפצי שמים, וע"י שיזכור את יום השבת שהוא מחוייב לקדש מוצא שפתיו שלא לדבר בדברי חול, אז לפחות בשאר ימות השבוע אע"פ שכלי שנשתמש בו קודש בשבת ישתמש בו חול בימי השבוע, מכל מקום לפחות יקדש דברי שפתיו שלא להוציא שקר מפיו ולענות סרה בחבירו.

כבד את אביך וגו', כנגדו לא תחמוד.
ומסיק במכילתא שכל החומד, לסוף מוליד בן שמקללו. ודבר זה מחוסר ביאור, כי מה ענין זה לזה?
ונראה לפרש, לפי שכל חומד אשת רעהו, ודאי הוא מהרהר בה בשעת תשמיש ודומה כאילו הבן נולד לו מאשה אחרת אשר חמד והרהר בה, על כן אינו מכבד את אמו כראוי, לפי שאביו היה מהרהר באשה אחרת, וגם את אביו לא יכבד כראוי, כי החומד נשים אין כוונתו להוליד כי אם למלאות תאותו, ולא נתכוין אל בן זה להולידו, על כן דומה כאילו אינו בנו, ועל כן לא יכבדו גם כן, כי הכל הולך אחר הכוונה, וחמדת ממון תלוי ג"כ בכבוד אב ואם, כי החומד ממון אחרים אינו מכבדם כראוי, מחמת היותו להוט בבולמוס חמדת הממון, כי הכיבוד הוא מהונו להאכילם ולהשקותם ולהלבישם, וזה החומד בלי ספק שעינו צרה גם באביו ואמו מלתת להם די מחסורם.

פרק כ, טו
וכל העם רואים את הקולות וגו'. יש לדקדק בענין זה איך ראו את הנשמע?
ומהו שאמר אחר כך וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, אחר שכבר נאמר: וכל העם רואים וגו' אם כן וירא למה לי?
וכן מה שאמר דבר אתה עמנו ונשמעה מלת ונשמעה מיותרת.
והנה קרוב לשמוע, שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור והיה בו כ"כ ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, וראיה לזה ממה שנאמר (תהלים לג ו): בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה, וכן לאחר היצירה אמרו (חגיגה יד): שמכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך. וכן כל דברות אלו אחר שיצאו מפי הגבורה היה בהם ממשות, ולפיכך אמרו רבותינו ז”ל (פסחים פז):

שכששבר משה הלוחות היו האותיות פורחות

ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות?
וראיה גדולה מזו שבלוחות אחרונות כתיב (שמות לד א): וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים אשר היו לא נאמר אלא את הדברים אשר היו למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן לוחות ראשונות נקבעו בשניות, ואם כן ודאי היה ממשות באותן אותיות, על כן נאמר וכל העם רואים את הקולות דהיינו קול אלהים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם.
ותבין ותדע כי חוש הראות יותר דק באדם מן חוש השמע, כי אדם יכול לראות ברחוק הרבה מילין אבל אינו יכול לשמוע כ"כ ברחוק כי חוש השמע אינו שולט כ"כ למרחוק כמו חוש הראות, וישראל היו מפחדים עכ"פ מן קול אלהים כי נורא הוא, על כן כשראו ישראל שיוכלו לראות את קול דברו יתברך, אז חשבו: אף אם יעמדו ברחוק ולא ישמעו את הקול מדבר אתם מכל מקום די להם כשיראו לפניהם תמונת האותיות באויר, לכך נאמר: וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. רצה לומר לפי שוירא העם שראו תמונת האותיות, לפיכך ויעמדו מרחוק כי אמרו בראייה לחוד סגי לנו אף בלא שמיעה, ואחר כך נתחרטו ישראל ואמרו: למה ה' יעמוד ברחוק, הלא טוב לנו להתקרב אל מקום קדשו וכדי להנצל מן פחד הקול אמרו למשה: דבר אתה עמנו ונשמעה, כי אע"פ שאינו דומה שמיעה לראיה מכל מקום די לנו כשנשמעה אף אם לא נראה כל תמונת האותיות.
ורז"ל אמרו (שבת פח):

כשחזרו ישראל לאחוריהם היו מלאכי השרת מדדין אותן לקרבם לצד שכינה כו', ועל אותו זמן נאמר פסוק דבר אתה עמנו ונשמעה.

אע"פ שלא פורש במקרא זה שהיו מדדין אותן מכל מקום בא דוד ופרשה ואמר מלכי צבאות ידודון ידודון וגו' (תהלים סח יג).

פרק כ, יז
ויאמר משה אל העם אל תיראו. מן השמיעה בקול ה' כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם. אמר, כי טוב לכם לקבל הדברות מתוך הראיה והשמיעה כאחד, כי מכל אחד בפני עצמו יצא תכלית מיוחד, כי על השמיעה נתן טעם לבעבור נסות אתכם בא האלהים. ונסות לשון הרמת דגל נס כי רצה ה' להגביה אתכם ביתר שאת על כל העמים, על כן הוא רוצה שתשמעו בקולו, כי לא נשמע כזה בשום אומה שתוכל להתפאר בזה ששמעו קול אלהים וחיו, כמו שכתוב (דברים ה כג): כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. ומכאן ראיה בריאה וטובה ששמיעת קול אלהים הוא לישראל הרמת דגל נס על כל אומה ולשון.
ועל ראיית האותיות לפניהם באויר נתן טעם ב' ואמר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. כי התורה נקראת יראת ה' טהורה וציור זה רצה ה' שיהיה על פניכם תמיד, כדי שלעולם יהיה נראה לכם כאילו התורה כתובה לפניכם, כדי שלא תבואו לידי חטא לעולם, כי לא תשכח מפיכם, ע"י שישארו ציורי רושם אותיות אלו נגד פניכם תמיד, וזה פירוש יקר מאוד.

פרק כ, יט
אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'.
רז"ל אמרו (מכילתא יתרו פרשה ה):

שנראה הקב"ה לישראל על הים כגבור עושה מלחמה ועל הר סיני כזקן יושב בישיבה.

והנה הגבור במלחמה מורה על מראה אדומה, כמו שכתוב (ישעיה סג ב,ג): מדוע אדום ללבושיך וכל בגדיך כדורך בגת, פורה דרכתי לבדי וגו' ויז נצחם על בגדי וגו'.
וזקן יושב בישיבה מורה על מראה לבנה לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא (דניאל ז ט): ואם אולי לזכר זה תרצו לעשות צורות לבנות מן כסף וצורות אדומות מן זהב כדי להמשיך עליכם ע"י צורות אלו שפע רצון מסבה ראשונה יתברך, על כן אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. כזקן יושב בישיבה וכבר ראיתם בים דמיון האודם על כן אני צריך להזהיר אתכם שלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.
ואמר אתי, ולכם, כי הצורות לבנות מכסף הוא כדי להיות אתי כי אני ה' מלמדך להועיל. ותרצו במראה זו לקרב התלמיד אל המלמד, אבל הצורה האדומה מזהב תעשו לכם שתהיו נצולין מן העושה מלחמה שלא ילחם גם בכם, אך מאחר שאמר מיד מזבח אדמה תעשה לי. נראין הדברים שהוא נקשר עם תחילת הענין כי רצה ה' שיבנו מזבח אדמה ולא מכסף וזהב, כי העושה כן דומה כאילו עשה אלהי כסף וזהב, כי אין חפץ לה' בהרבות מהר ומתן כסף וזהב, כי אם מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר ההכנעה, כי באלה חפצתי נאם ה', וממני יראו וכן יעשו.

כי בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא):

ומורה על שמו הגדול יתברך, אשר חיבר מן אותיות אשר מספרם עולה המועט מכל אותיות אלפ"א בית"א, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א בדרך שבארנו למעלה (פרשת מקץ מא א): וכן בפרשה זו אחר שגמר עשרת הדברות שיש בהם תיבות כמנין עקב, וכן פירש ר' יעקב בעל הטורים ועשה כמה פירושים על מלת עקב, ואומר אני שזה רמז למה שנאמר (משלי כב ד): עקב ענוה יראת ה'. כי כל המתיהר - חכמת תורתו מסתלקת ממנו, וההכנעה זה הדבר אשר צוה ה', והיא יסוד לכל התורה על כן אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. כי רם ה' ושפל יראה. ואע"פ ששכינתי בשמים מכל מקום ממכון שבתי דברתי עמכם וזה מופת שאין חפץ לה' ברמי הקומה, לפיכך לא תעשון אתי אלהי כסף וגו'. וזה ציווי על המזבח שלא יעשנו מכסף וזהב כי אם מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר הענוה.
ואמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שהוא מחובר מן אותיות שמספרם המועט כאמור אז אבא אליך אל דכא ושפל אנשים כמוך, כדמסיק במס' סוטה (ה):

אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז טו): רב הונא ורב חסדא, חד אמר: אתי דכא

פירש רש"י:

אני מגביהו עד ששוכן אצלי,
וחד אמר: אני את דכא, רצה לומר אני מרביץ שכינתי אצלו. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני עכ"ל.

וזהו שאמר אבא אליך וברכתיך דהיינו אני את דכא.

פרק כ, כב
ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה. הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה, כמו שכתוב (דברים לג כט.): ואשר חרב גאותך. על כן הנפת החרב מחללו, וחתם גדר הענוה במאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'. כי העליה במעלות היא ממדריגה למדריגה ויש בעליה זו דרך גאה וגאון ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות במקום זבחי אלהים רוח נשברה. ונתן טעם לדבר אשר לא תגלה ערותך עליו. אע"פ שהמקרא כפשוטו מכל מקום יש בו ג"כ רמז שכל דרך גאה וגאון יש בו צד גילוי ערוה כמו שאמרו רבותינו ז”ל (סוטה ד):

כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו',

ואמרו עוד שם:

כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש,

וטעמו של דבר יתבאר בע"ה בפרשת קרח בפסוק:

וישמע משה ויפול על פניו.

ואמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין קי):

שחשדוהו באשת איש וזהו לפי שאמרו שכל מעשיו לשם התנשאות, שנאמר (במדבר טז ג): ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה וגו' הבין זה מדבריהם שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו כי בכל מקום שיש קדושה שם יש גדר ערוה ואם כן מדוע תתנשאו לחלל קדושתם ע"י ערוה, לפיכך וישמע משה.

ושם מבואר כל הענין וטעמו של דבר.
ובסמוך פרשת משפטים (כא א): יתבאר שלכך היה מושב הסנהדרין אצל המזבח כדי שיתדמו זה לזה וכל הפוסל במזבח פוסל גם בדיינים
ומטעם זה דרשו רז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג): פסוק:

לא תעשון אתי אלהי כסף. על דיינים שאינם הגונים שנתמנו בשביל שהוא תפוס כסף וזהב וכל רוח אין בו.

על כן מצאנו מקום לבאר כל הפרשה על מנוי הדיינים הכשרים.