פרק כב, כב
אם ענה תענה אותו. אותם מבעי ליה, ומהו הכפל ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע?
ובדרך הפשט נוכל לומר שלפעמים אדם מענה את היתום לבד, ואמו אלמנה עיניה רואות וכלות ואין לאל להציל את בנה, וע"י ענוי אחד מהם שניהם מעונין ושניהם צועקים, והקב"ה שומע לשניהם ומענישו בכפל, שיהיו בניהם יתומים ואשתו אלמנה. ועל צד הרמז נוכל לומר מאחר שהקב"ה אבי יתומים, אם כן ודאי בכל צרתם לו צר כביכול, לכך אמר אם ענה אז תענה גם אותו שהוא אבי יתומים והלא שניהם צועקים מדת הדין מקטרגת עליו למעלה, והיתום צועק למטה, והקב"ה הרחמן מקבל צעקת שניהם.

פרק ב, כד
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נראה כאן כפל, כי היה לו לומר אם כסף תלוה את העני, ומתחילה קראו עַמִּי, ואחר כך עָנִי, ואחר כך רעך, שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך. אלא לפי שרצה לצוותו על שני דברים, על כן הקדים לו שני הקדמות, שמשני הצדדים אתה חייב ללות לו:
האחד הוא, מצד שהוא בכלל עמי הארץ, ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה, כל אדם יכול ללות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך מוטל לזון את עמו והנותן להם כאילו נותן למלך עצמו, ועל כן הוא בטוח בפרעון החוב, כך העני זה בתוך עמי הוא יושב ועל ה' הוא משליך יהבו ומלוה ה' חונן דל, כי החונן דל הוא מלוה לה' ולא לו.
השני הוא, שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו, כדמסיק (בב"ב א:)

תניא, היה ר' מאיר אומר: כו' ומסיק שם: אם אלהיכם חפץ בעניים למה אינו מפרנסן?
אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם,

ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה, והוא עושה עמך חיי עולם, אתה נותן לו פרוטה, והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים, לכך נאמר (רות ב ט): אשר עשיתי עמו היום בועז ואמרו רבותינו ז”ל (ויקרא רבה פל"ד ח):

יותר העני עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם העני לכך נאמר כאן את העני עמך,

ויכלול לשון עמך לפי שהוא עמך על כן בא לידי עוני כדי לזכותך.

וכנגד שנים אלו צוה לו על שני דברים. כנגד מה שאמר אם כסף תלוה את עמי אמר לא תהיה לו כנושה כאלו אמר לא תהיה כנושה לו, כי לא לו אתה נושה אלא להקב"ה, כי החונן דל נקרא מלוה ה' ולא לו, ונאמן בעל מלאכתך לשלם לך בעבור עמו, לפיכך לא תדחוק עליו לתבענו בחזקה, כמו שפירש רש"י, כי למה תדחוק עליו, אחר שלא לו הלוית כי אם למלכו ברוך הוא. וכנגד מה שאמר את העני עמך זה העני העושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו, על זה אמר לא תשימון עליו נשך כדי להרויח בממונך, הקטן בעיניך מה שהעני עושה עמך כהנה וכהנה, הן מצד ששכרך הרבה מאד ותבקש עוד ממנו ריוח, הן מצד שזה העני נעשה עני בעבורך, כי כדי להציל אותך מדינה של גיהנם אין הקב"ה מפרנסו בעצמו כמבואר למעלה, ואם כל זה העוני והדוחק הוא סובל עמך בעבורך כדי לזכות אותך, ואיך יעלה על דעתך לבקש עוד ריוח מה, אין זה כי אם רוע לבב.

ומה שאמר תשימון לשון רבים, להזהיר את כולם, המלוה והלוה והערב והעדים כולם עוברים בלא תשימון, ואם חבלת שתהיה מחוסר אמנה ולא תאמין כי לך ישולם מאוצר של מעלה הגנוז לעושה צדקה בקרב הארץ, אז זה עונשך שלסוף תחבל שלמת רעך כי תבא גם אתה לידי עניות ותהיה ריעו של העני וחבירו בעניות, ותהיה מוכרח ליקח ממנו חבל מאחר שתהיה עני כמותו, וזהו ענין הכפל של חבול תחבול. ומכל מקום אני מזהירך שעד בא השמש תשיבנו לו כי אם עברת מן דרך היושר וכבר לקחת ממנו חבל, אז ראה לעומת זה שתשיב לו החבול קודם שקיעת החמה, ונראין הדברים שבכסות לילה הוא מדבר שהרי נאמר במה ישכב.
ועל צד הרמז הזכיר השמש, לומר הסתכל בשמש שבראתי לשמשכם על צד החסד והצדקה, כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל המצות שעושין בעולם הזה יראי ה' וחושבי שמו כולם אינן כדאי לחסד גדול זה שהקב"ה מזריח להם השמש בכל יום, כמו שכתוב (מלאכי ג כ): וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אפילו ליראי ה' השמש זורחת על צד הצדקה. ואם כן יפה אמר שלמה (קהלת ב יא): ואין יתרון תחת השמש, שבכל מעשי האדם אין בהם די השיב להקב"ה חסד גדול זה, ועל כן אמר עד בא השמש תשיבנו לו. כי תסתכל בשמש צדקה שאני עושה עמך, ואז תקח מוסר וממני תראה וכן תעשה, כשם שאני מזריח לך החמה, כך אתה תזריח לעני זה ההולך חשכים ואין נוגה לו, כמו שכתוב (ישעיה נח ז,ח.י): הלא פרוס לרעב לחמך וגו' וסמיך ליה אז יבקע כשחר אורך וגו' וזרח בחשך אורך וגו'.

ויש עוד רמז באמרו עד בא השמש תשיבנו לו. אל העורים אשר במחנה העברים שיש להם משכנות של עניים, ויצוו ליורשיהם שיחזירום לעניים אחר מותם דהיינו אחר הערב שמשם, כמו שכתוב (קהלת יב ב): עד אשר לא תחשך וגו' לכך נאמר עד בא השמש תשיבנו לו. כי מי פתי יסור הנה שלא יקיים המצוה בחייו שהוא מצווה בה, ויעשה המצוה לאחר מותו שאינו מצווה בה, ועוד שנאמר (תהלים פח ו): במתים חפשי כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצות, והעושים כן - בלי ספק אין להם שכר בעמלם, כיון שלא קיים המצוה בזמנה כשהיה מחוייב בה, וירצה לקיימה אחר מותו כשרואה כי אז אינו יכול להשתמש בממונו כלל, ומה יתרון לעושה צדקה בזמן ההוא, הן מצד כי אז אין ממונו ברשותו, הן מצד שאין לו צורך בו עוד, הן מצד שהוא חפשי מן המצות, ובחייו מאנו ידיו לעשות, ובמותו ירצה להיות צדיק?
ועל צד הרמז נוכל לפרש, גם פסוק כי היא כסותו לבדו היא שמלתו לעורו במה ישכב, שקאי על האדם אשר עינו רעה בעניים ולא ירצה לעשות צדקה בחייו קודם בא השמש, אם כן במה ישכב בקבר? כי הוא, דהיינו הצדקה, כסותו לבדה כי במותו הוא נקבר ערום ממצוה זו, ואין לו כסות אחר כי אם הצדקה, שנאמר (איוב כט יד): צדק לבשתי וילבישני. ואמרו רבותינו ז”ל (ב"ב ט):

שהצדקה נמשלה לבגד שכל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כך הצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, לכך אמר במה ישכב ולכך נאמר כסותה בה"א לדרוש בו כי היא כסותה של הנשמה של המלוה.

ונוכל לומר עוד שכל פסוק זה כפשוטו, ומכל מקום נקט פרטים אלו כדי שילמוד מהם הנותן או הבלתי נותן שכל מה שהוא עושה עם העני עושין גם עמו, כי אזהרה עד בא השמש תשיבנו לו יש במשמעותו סתם השבה בעולם הזה, והשבה לעניים - עד בא הערב שמשו, זמן החירות והחפשיות, והוא קודם זמן המיתה כאמור, ואחר כך אמר שאם לא יתן לעני קודם בא השמש אז אין לעני במה לשכב, כך הוא לא יהיה לו לכתחלה במה לשכב בקבר, כי הצדקה לבדה כסותו ושמלתו לעורו וזולתן אין לו בגד אחר, ושוכב ערום בגיא צלמות כמו שעשה לעני זה בלילה כך יעשה גם לו, וזה רמז נכון ויקר מאד.

וכל שכן לאותן הכתות שאפילו ליורשיהם לא יצוו להחזיר, והנה היורשים יקחו ממונם והמה ישאו את עונם, אוי לאותה כלימה ובושה, כי ראיתי בדורינו עשירים רבים בשפל ישבו, כי נכשלים בזה ובכיוצא בו, ואינן לוקחים מוסר בחייהם, וצרות העין נעשה קנין דבק בהם בחייהם ובמותם לא נפרדו, ודי בהערה קטנה זו.

פרק כב, כו
והיה כי יצעק אלי. יאמר שאם זה העשיר יהיה אוטם אזנו מזעקת דל, אל ידמה בנפשו שבעבור זה אבדה תקותו של העני, אלא כי אם יצעק אלי ושמעתי, כי אם הוא אכזרי אני איני כמותו אלא ושמעתי כי חנון אני, או יאמר ממני תראו וכן תעשו בקל וחומר.