פרק כו, א
ואת המשכן תעשה עשר יריעות. היה לו לומר ועשית משכן כדרך שאמר ועשית שלחן ועשית מנורת זהב, לפי שמשכן הוא על שם ושכנתי בתוכם. על כן אין נכון לומר לשון עשיה על שכינתו יתברך כי דבר זה אין לייחס בלתי לה' לבדו, שנאמר (ויקרא כו יא): ונתתי משכני בתוככם. ולא רצה להזכיר לשון עשיה כי אם על עשר יריעות ולא על משכנו יתברך, וכך פירושו ואת המשכן שכבר אמרתי ושכנתי בתוכם הוא ע"י שתעשה עשר יריעות וגו'. ואולם על תבנית עשייתו הסכימו כל המפרשים שהיה בנוי על תבנית ג' עולמות, להורות שהעולם קיים על יסוד בנין זה, ועל כן נעשה מן עשר יריעות כנגד העולמות בכללם שנבראו בי' מאמרות, וכולם היו תלוין עד יום ו' בסיון על מנת שיקבלו ישראל עשרת הדברות ושל בריאת העולם נקראו מאמרות, כי כל אמירה לשון רכה, וכן כל מעשה בראשית בצביונם נבראו, בצורות אשר בחרו להם בלא כפיה, אבל הדברות דבר אתנו אדוני השמים והארץ קשות, לאמר: אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, וזהו שאמר (תהלים כט ד): קול ה' בכח כי כפה אותם בכח על קבלת התורה על כן היה אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה כמספר כח, וכמו שכתוב (שם קיא ו): כח מעשיו הגיד לעמו, כי הלוחות מעשה אלהים המה, והגיד להם דברים קשים כגידין אלו העונשים כפירש רש"י, והיינו כח. והיו היריעות ה' מול ה' כנגד עשרת הדברות שהיו ה' דברות מול ה' והנה חמש דברות ראשונות הם בין אדם למקום ב"ה וה' דברות אחרונות בין אדם לחבירו וכן פירש בעל הטורים ג"כ, שהיו כנגד י' דברות ה' מול ה' וחמישים קרסים כנגד נ' שערי בינה.

ואני מוסיף נופך משלי, לומר כי על ידם יוכל האדם להתחבר לעליונים, לפי שכולם נמסרו למשה חסר אחת, שנאמר (שם ח ו): ותחסרהו מעט מאלהים, משמע שאם היה שלם בכולם לא היה חסר מאלהים. ולרמוז על זה נאמר נ' לולאות תעשה וגו' ועשית נ' קרסי זהב וגו' והיה המשכן אחד, כי ע"י מספר חמשים יהיו העליונים והתחתונים לאחדים, כי אותן ה' יריעות שהם כנגד דברות ראשונות יש בהם רמז אל העליונים היושבים ראשונה במלכות שמים. ואותן ה' יריעות שכנגד דברות אחרונות הם כנגד , ומספר נ' מצרפם כאמור. ותבין ותשכיל כי הפרוכת שהיה מבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים היה נתון תחת הקרסים, שנאמר (שמות כו לג): ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, והטעם, לפי שהפרוכת והקרסים מורים על ענין אחד, כי הפרוכת היה מבדיל בין המקום המיוחד לשכינתו יתברך הנקרא קדש קדשים, ובין האהל אשר שם היו הכלים הקדושים המורים על הצלחות של בני האדם, כי המנורה גבהה י"ח טפחים כקומת אדם בינוני, והשלחן הוא המקום אשר משם יזונו, וכדי שלא תאמר שבשום אופן אין מקום שידבק האדם בה' אלהיו, על כן באו קרסים אלו במקום ההוא לחברם להורות שעל ידי שישכיל האדם בנ' שערי בינה, ידבק האדם באלהיו, ומכאן תלמוד ג"כ שהחמש יריעות שהיו מכסים הקודש קדשים הם כנגד ה' דברות ראשונות, כי הם לכבוד המקום ב"ה, וה' היריעות שהיו מכסים האהל מועד הם כנגד ה' דברות אחרונות השייכים לבריות לבד, וצירוף חמשים קרסים מורה שמספר נ' מצרפם ואלו דברים ברורים ועתיקים ונכונים.

והנה מקום אתי לפרש ה' מול ה', כנגד מה שאמרו רבותינו ז”ל במס' (ברכות י): הני ה' ברכי נפשי אמר דוד כנגד הנשמה שנמשלה בה' דברים אל ה’ יתברך וחבורם ודבוקם ע"י נ' שערי בינה כאמור.
והבט ימין וראה כי כל מה שברא הקב"ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות, והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף, הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים, ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות, וכשם שהאדם אמצעי כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. כי הבית המקדש ג"כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים כי שם עשה לו הקב"ה מדור בתחתונים, כמראה אשר הראה ה' ליעקב בסלם, שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואמצע שפועו כנגד בהמ"ק, כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע"י המקדש שבאמצע, כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם, ועל כן מצינו בבנין זה המקודש ענינים המצרפים הקצוות, והוא הדבר אשר דברנו, שנ' קרסים היו מחברים היריעות, אשר היו חמש מהם נתונים על קודש קדשים, חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש, שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם. וזהו שאמרו רז"ל (ירושלמי מגילה א יב):

נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע,

כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים, ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים, כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו. וכתיב (דניאל יב ג): ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה, דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה, אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי, לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים, כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות.
ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון, שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם, ולמה דווקא בריח התיכון?
אלא ודאי כדי שנלמוד מזה, שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות, כמו המקדש והצדיק והכוכבים, כאמור, ובמדרש (תנחומא תרומה ט): אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו'. ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה. ועוד, שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה, על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון.

פרק כו, טו
ועשית את הקרשים למשכן וגו'. הקרשים בה"א הידיעה, היינו אותן ארזים שנטע להם יעקב במצרים, סימן לדבר, הקרשים למשכן עולה למספר יעקב אבינו נטע להם ארזים במצרים כי מספר שניהם תתרצ"ה כי אמר יעקב להקב"ה במה תתרצה על מעשה העגל?
והשיב לו הקב"ה בעצי שטים, וכן איתא במדרש עצי שטים לכפר על שטות מעשה העגל, ונרצה להם לכפרה לפני ה', וכן מסיק בתנחומא (תרומה י): ובמס' (יומא עב): דרשו מה שאמר עצי שטים עומדים שעומדים לעולם, אך כפי הפשט שיעקב הכין אותם לעבודת בית אלהינו, נוכל לומר שלכך אמר עומדים, לומר שיקחו מאותן עצי שטים העומדים מוכנים לכך, כי זהו משמעות לשון עומדים, בהרבה מקומות - בדבר המוכן ועומד לכך, ובא הרמז בארזים אלו למה שנאמר (תהלים צב יג): צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא. ומאחר שגוף הצדיק נמשל לארז זה, על כן השכין השם יתברך שכינתו תוך מחיצת עצי ארזים, ללמוד בקל וחומר שהוא שוכן גם בתוך בני ישראל שנמשלו כארזים על מים, וכמו שאמר ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, לומר שעיקר השכינה בעבור ישראל. ובעל הטורים פירש:

מ"ח קרשים כנגד מ"ח נביאים ומ"ח משמרות כהונה ולויה ומה ענינם אל הקרשים אם לא לפי שהצדיק נמשל לארז כאמור.

ועוד כתב ר"י בעל הטורים:

שבפרשה מצינו כ"ד פעמים שטים כנגד כ"ד אלף שנפלו בשטים וטעמו של דבר שכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה ויען כי בשטים היו פרוצים בעריות ולא זכרו בקדושת כ"ד שטים אלו על כן נפלו כ"ד אלף.

ובפרשת בלק בע"ה יתבאר טעם יקר על מספר כ"ד אלף בפסוק ואנכי אקרה כה יבוקש ממקומו.

פרק כו, לא
ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלשה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אהל מועד לחצר המשכן:
כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים,
והמסך היה מעשה רוקם,

הפרוכת היה על ד' עמודים,
והמסך על חמשה עמודים,

הפרוכת היה על אדני כסף
והמסך על אדני נחושת.

לפי שבבית קדש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כיפורים שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת שנקראו כרובים, כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חשב, על כן היה הפרוכת ההוא מעשה חשב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חשב, וכן נקרא המלאך לבוש הבדים (יחזקאל ט ג): כדרך כה"ג ביום כיפור שהיה לבוש בדים ובגדי לבן ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יום כיפורים, שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בד' בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה.
אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועון הנעשה ע"י חמש חושים,ומקור החטא מן הנחש הקדמוני - ובין ההיכל מקום הקודש, על כן היה המסך על ה' עמודים, ואדניהם נחושת, ומעשה רוקם כנגד יצירת האדם, כמו שכתוב (תהלים קלט טו): רקמתי בתחתיות ארץ הרי ג' סבות אל החטא.
האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ.
שניה, מצד עצת הנחש.
שלישית, מצד התחלפות פעולת ה' חושים.
על כן היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל ה' עמודים, ואדניהם נחושת. והמסתכל בצורת המסך יבין וידע שמצד החטא לא ניתן רשות לכל אדם להסתכל אל מקום הקדש, כמה דאת אמר (ישעיה נט ב): עונותיכם היו מבדילין וגו'. ומהרי"א פירש בענין אחר על צד הרמז ורחוק מפשוטו.