פרק לג, ד
ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם, מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך?
ונראה לי שהיו כאן ב' מיני עדי:
האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם.
השני הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע.
ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב"ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים, על כן ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמו שכתוב אחר כך ויתנצלו בני ישראל עדים שמע מינה שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו, העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי, כמו שכתוב: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. אבל אותן ב' כתרים שקבלו בחורב לא פרקו, כי היה נראה להם כפריקת עול התורה, כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך, אפילו אותן ב' כתרים. ועל זה נאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב. ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו, לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך.

ומהרי"א פירש:

שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם, ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך.

וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב' ולא בראשון?
לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא"כ בסתם עדי.

פרק לג, יב
ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. זו פרשה חמורה שבתורה, אשר בה יצאו כל המפרשים ללקוט, ולא מצאו ביאור מספיק מה זה היה מבוקשו של משה, מלבד כמה ספקות הנופלים בלשון הויכוח שהיה למשה עם הקב"ה. אין אני גוזר ואומר שדעתי הנכונה מכולם חלילה, אלא אומר אני, מאחר שאין המפרשים על דרך אחד, וכל אחד סותר דברי חבירו ומרבה עליו חבילות השגות, מכל מקום הענינים שהניחו אמיתיים מצד עצמם, אף אם אינן שומרים תמונת הלשון, אענה גם אני חלקי ואומר: לפי שמצינו למעלה ענין כפול, כי מתחלה אמר הקב"ה למשה: ועתה לך נחה את העם, ואחר כך חזר ואמר: לך עלה מזה אתה והעם, ומלבד הכפל יש כמה שינוים בלשון, הן מלשון נחה לעלה, הן אומרו אתה והעם, הן מה שהוסיף בשני לומר אשר העלית מארץ מצרים, וזולת זה הרבה שינוי לשון, ובענין שליחות המלאך אמר תחילה הנה מלאכי ילך לפניך, ואחר כך אמר ושלחתי לפניך מלאך.
מהכרח כל הדקדוקים הללו קרוב לשמוע, כי במעשה העגל היה הערב רב מקור אל החטא וישראל נמשכו אחריהם, ומשה בתפלתו עשה ב' חלוקות והתפלל תחילה על בני ישראל שלא היתה אשמתם כל כך גדולה, ואחר כך התפלל גם בעד הערב רב כמבואר למעלה בפרשת העגל. ולעומת זה כשנעתר לו הקב"ה, נעתר תחילה על בני ישראל לבלתי השחיתם, ועליהם אמר ועתה לך נחה את העם. כי לשון נחה מורה שינחם בנחת ושובה. וקראם העם דרך קנס, לפי שנתפתו אל הערב רב, ואמר אל אשר דברתי לך. כי רצה הקב"ה לקיים שבועתו במשה, ואמר ואעשה אותך לגוי גדול. והיינו ליתן הארץ לזרעו של משה, כאילו דבר לקיים הבטחתו לו למשה, ועכשיו חזר ואמר כי אותו יעוד שדברתי לעשות לך, הנני מחזירו לישראל וזהו שאמר אל אשר דברתי לך. ולפי שכל מלאכי רחמים של מעלה כבר המה מוכנים מימות האבות לשמור בדרך את זרע אברהם יצחק ויעקב, על כן אמר: הנה מלאכי ילך לפניך אין צורך לשלוח מלאך אחר, כי כבר יש מלאך מוכן לכך, ועל ישראל אמר: וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' להפרע מהם מעט מעט.
אבל על הערב רב אמר, ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל. כי כבר אמרנו שישראל לא ידע ולא התבונן בתחבולות הערב רב, וידע שור קונהו אלו הערב רב, כדאיתא במדרש. (עיין ויקרא רבה כז ח): ואחר כך ניחם ה' על הרעה גם על הערב רב, ואמר: לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. כי ידוע שמשה לא נמלך בגבורה ומעצמו העלם משה, ולא הזכיר לשון נחה המורה על הנחה ושובה אלא עלה מזה אתה והעם רצה לומר אתה עלה והעל גם אותם בעל כרחם, יען כי המה בוחרים תמיד לשוב למקורם מצרימה. ואמר: אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לא אמר סתם לאבותם, כי הערב רב לא מזרעם המה, ומה שאמר אשר נשבעתי וגו', לומר לך: אע"פ שנשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. והמה לא מזרעם ואם כן אין אני חייב להביאם אל הארץ מצד השבועה וברית אבות, מכל מקום אביאם שמה לכבודך, מאחר שאתה קבלת אותם, כמו שכתוב: אשר העלית וגו', ושלחתי מלאך לפניך, כי אין להם מלאכים מוכנים מימי אבותם, על כן אני צריך לצוות עליהם מלאך שישמרם בדרך, או מלאך אחר, או לצוות עליהם לזה המלאך ההולך בעבור ישראל. ומה שאמר: כי לא אעלה בקרבך וגו', היינו בעבור הערב רב, כי עם קשה עורף הוא על כן אין אני רוצה לילך בקרבם, ובהדי הוצא לקי כרבא (בבא קמא צב): כי המה סבה שלא אלך בעצמי גם עמך ועם ישראל.

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. על הערב רב, לא כדרך שנאמר בישראל (שמות ג יז): ואומר אעלה אתכם מעני מצרים. אלא תלית ההעלאה בי, לומר: כשם שהעלית אותם מארץ מצרים מדעתך, כך תעל אותם מזה, כמו שכתוב: לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וגו'. לומר: כשם שהעליתם ממצרים כך תעלם מזה. ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. דבר זה שתשלח עמי שלוחך לא הודעתני, כי מה שאמרת ושלחתי מלאך לפניך. בזה לא נבדלו עדיין משאר האומות, כי כל אומה יש לה שר ומלאך למעלה, והיה לך לחוס על כבודי מאחר שיצאו על פי ממצרים ונתדבקו בך, היה לך להבדילם מכל העמים ולילך בקרבם, ואף אם תמצי לומר שיש טעם לדבר מה שאמרת כי לא אעלה בקרבך וגו', מכל מקום היה לך להודיעני ששלוחך ילך עמי לכל הפחות, כי גם אני צריך סעד ועזר אלהי להדריכם בדרך ישרה, וזה המלאך השלוח לפניהם אינו כי אם לגרש שבע אומות, והעיקר חסר מן הספר כי עדיין אנו צריכין למודעי לידע דרך ה' על פי התורה.

ואתה אמרת ידעתיך בשם.
יש אומרים: שאמר זה על שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם, (שמות ו ג): משמע אבל לך נודעתי בשמי ה', ולפי דרכינו יאמר על שם של אהיה כמו שכתוב (שם ג יב): כי אהיה עמך, שם של אהיה יהיה עמך תמיד, ולזה אני צריך עכשיו כי מתחילה אמרת ידעתיך בשם שהשם עצמו יהיה עמי, ועכשיו חזרת מיעוד זה, ולא זו שאתה בעצמך אינך רוצה להיות עמי, כמו שכתוב: כי לא אעלה בקרבך. אלא אפילו שלוחך אינו עמי, כי אם לפני, שהרי לא הודעתני את אשר תשלח עמי וזה רחוק מאוד מן יעוד ידעתיך בשם, ועל זה לא שאל משה עדיין מאומה, רק אמר כמתמיה, שלא הודעתני שתשלח עמי. ואחר כך הציע הצעה אל בקשתו, ואמר: וגם מצאת חן בעיני ואם כבר היה לי לבקש על איזו דבר שתעשה לי מצד מציאת החן, מכל מקום לא בקשתי מאומה, כי לא היתה השעה כל כך צריכה, לזה אמר: ועתה - הגיעה השעה שאני צריך לבקש דבר והוא, אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך. ואין די בזה שתודיעני ואני בער ולא אבין אלא ואדעך. תן לי לב להבין כדי שאדע דרכך למען ארויח בזה והוא, שאמצא חן בעיניך נוסף על חן הראשון, הוא, שעל ידי ידיעת המושכלות ידבק המושכל במשכיל והיו לאחדים, והיה פיו כפיך, וארויח בזה שממני יתפשט החן גם לזולתו, מה שלא היה מקדמת דנא, שלא נתפשט החן כי אם ממך אלי, ובעת שתודיעני דרכיך ותשכילני יתדבק המושכל במשכיל, ויתוסף לי מציאת החן, ויתפשט ממני גם אל כל הנדבקים אלי, והוא הערב רב, ועל ידי זה יקראו עמך ולא עמי לבד, וזהו שאמר: וראה כי עמך הגוי הזה ואל תאמר לי עוד אשר העלית וגו'.

ויאמר פני ילכו והניחותי לך. במלת פני נחלקו המפרשים אם הוא פנים של כעס או פנים של רחמים, וילכו משמע להבא, ומשה אמר אם אין פניך הולכים בהווה לאלתר, אל תעלינו מזה, בין שיהיה פירושו שילך הכעס מהם תיכף, בין שיהיה פירושו שילך עמהם תיכף פני רחמיו יתברך, ולפי דרכנו השיב לו על ב' דברים כאחד, על מה שהיה מתמיה על שלא הודיעו שישלח עמו שלוחו לסעדו, על זה אמר פני ילכו כמו ופניך הולכים בקרב, (שמואל ב' יז יא): לפי שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ומאותן פנים ילך אור פניו יתברך על פני משה, ועל ידי זה יעשה לו הקב"ה הנחה כאילו היה השם הולך עמו ממש, ואע"פ שהשפעה זו לפרקים, מכל מקום תספיק למשה לשיוכל להעלות את העם ולהדריכם בדרך ה', וזהו שאמר והניחותי לך. ויאמר משה זה פשוט ואין אני מבקש על זה כי אם אין אור פניך הולכים ודאי אל תעלנו מזה, ובלא מציאת חן, דבר זה מוכרח להיות, כי אין לנו עליה כלל זולת זה, ואם כן הדרא בקשתי לדוכתה, מה תעשה לי בעבור מציאת החן וזהו שאמר: ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, שיתשפט החן ממני גם אל עמך, הלא בלכתך עמנו ממש בכל עת שתדבק בי ע"י שתודיעני דרכך, ובזה לבד נפלינו אני ועמך מכל העם וגו'.

פרק לג, יז
ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. אע"פ שכמעט היית מתייאש מן יעוד ידעתיך בשם, מכל מקום אני חוזר מן הכעס, ומבטיחך גם הדבר הגדול הזה, ואדעך בשם. בזכות מציאת החן, אע"פ שלא בקשת מצד מציאת החן כי אם הודיעני נא את דרכך, מכל מקום מאחר שיצא מפיך דבר ידעתיך בשם, אעשה גם את הדבר הזה בעבור מציאת החן, ואדעך בשם כבראשונה.

ויאמר הראני נא את כבודך. רז"ל אמרו (יל"ש לג שצה): שבקש לראות מתן שכרן של מצות לעולם הבא, שנקרא כבוד, שנאמר (משלי ג לה): כבוד חכמים ינחלו. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הן שכר העולם הזה הן רב טוב הצפון לצדיקים, אבל מכל מקום אין אתה יכול לראות את כולו, אפס קצהו תראה, שכר העולם הזה המכונה באחורי, כדבר טפל שהוא משליך אחוריו, אבל פני דהיינו שכר העולם הבא, שהצדיקים רואין פני השכינה, בעוד היות האדם מסובך בחומר לא יוכל לראות זה, כמו שכתוב (ישעיה סד ג): עין לא ראתה וגו', ועל זה אמר: לא תוכל לראות פני כי הפנים עצמם הם שכר הצדיקים שנהנין מאור פניו יתברך, וזהו שאמר וראית את אחורי ופני לא יראו.
ואמרו רבותינו ז”ל (ברכות ז):

הראה לו קשר של תפילין,

כי מצינו שם של שדי חקוק בתפילין דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו יו"ד בשל יד ושי"ן בשל ראש והיינו יש, רמז לשכר העולם הבא שנמצא בו ישות וממשות, כמו שכתוב (משלי ח כא): להנחיל אוהבי יש וגו' ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין, רמז לשכר העולם הזה, הבא מן ד' רוחות העולם, כמו שכתוב (בראשית כח יד): ופרצת ימה וקדמה וגו' וכן אמר הקב"ה למשה (דברים ג כז): עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו' רמז לו שלא תוכל לראות כי אם ית דבתרי, וכן נאמר (שם לד א): ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון ודרשו רז"ל (ספרי לא ב): עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל, כי השכר של תחיית המתים לא הראה לו ה' ,כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו ולא בפניו, וכתרגומו ית דבתרי היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו, אבל בפני לא נאמר את, כי השכר אינו טפל אל פניו יתברך, אלא אור פניו הוא עצמו השכר, כמו שכתוב (ישעיה מ י): הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.
וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם לא יוכל לראות כי אם ד' דהיינו שכר העולם הזה. וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מה שאמר רבי האי דמחדדנא מחברי, שראיתי את ר' מאיר מאחוריו, ואילו ראיתיו מקמיה, הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג): רצה לומר שלא השיג ממנו כי אם ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו, ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.