פרק לד, ז
על בנים ועל בני בנים וגו'. הוסיף כאן בני בנים, מה שלא הזכיר זה לא בדברות ראשונות ולא באחרונות, לפי שבעבודה זרה לעולם כך היא המדה עד דור רביעי, ומתחיל למנות מן האב אב ראשון, בן שני, ואחר כך שלשים, ואחר כך רבעים, אבל במעשה העגל כבר קבלו דינם כל העובדים, ונמחל העון לאותו דור אבל לא לדורות, וכדי לקיים הפקידה לד' דורות הוצרך למנות מן הבן והוסיף דור א' ומנה בנים, ובני בנים, שלשים, ורבעים, וזהו שאמר וביום פקדי, היינו זמן הפקידה כי יבא, אז ופקדתי עליהם אותו זמן פקידה הנאמר בי' הדברות.
ולדעתי לפי שעון עבודה זרה חמור מכל העונות לא יוכל דור אחד לסבול גודל העונש הראוי לבא על עון זה, על כן הוא מתחלק לד' דורות, להקל ולא להחמיר.

ויש אומרים:
בהפך זה, כי לכך נאמר וימהר משה ויקוד ארצה ראה משה שהקב"ה קורא הדורות מראש והולך ומונה ומוסיף דור אחד והיה מתירא פן יוסיף להכות בכמה דורות, על כן מיהר משה ויקוד ארצה ויאמר דיך.

פרק לד, לג
ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו, ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו, כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן, על כן נתן על פניו מסוה, לכסות עינים. אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו, אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו, כי לא הביישן למד (אבות ב ו): לכך נאמר ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסוה עד צאתו.