פרק לה, א
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'.
פירש רש"י

למחרת יום כיפור כו',

ובפרשת יתרו כתיב (שמות יח יג): ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, ופירש רש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים. ונראה לפרש שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצות המשכן והנדבה כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו, והוא חושב כי הוא תופסו בדין, וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל, ומקום המשפט שמה הרשע, על כן הכריז משה תחלה: מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום, ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו, ע"י שהיה דן ביניהם, ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמר: קחו מאתכם תרומה לה', ומאתכם היינו משלכם ולא משל חבירכם, דאם לא כן מאתכם מיותר, ואע"פ שבלי ספק לא היה יכול לשפוט את כל העם ביום אחד, ואפילו באותו יום לא היה שופט כל היום, כי אע"פ שנאמר (שם יח יג): מבקר עד ערב, היינו כפירוש רש"י:

שכל הדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר (בראשית א ה): ויהי ערב ויהי בקר.

דאם לא כן אימתי הודיעם מעשה המשכן?
מכל מקום, גם הנדבה לא נשלמה ביום אחד, ואולי היה מודיעם שכל דבר שב' חלוקים עליו שלא יתנום נדבה, עד כי יתברר תחילה הדין עם מי.
ועל צד הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן, שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה, שיהיו באגודה אחת, ועל כן פירש רש"י שהיה זה למחרת יום כיפור, לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות, חוץ מן החניה שקודם מתן תורה, שנאמר (שמות יט ב): ויחן שם ישראל וגו' ואם כן איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שוה ואין זה זמן מוכן. לזה מצא משה להקהילם כרצונו, למחרת יום כיפור, כי ביום כיפור השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת, על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים, אבל אם יום או יומים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה, וכל איש לדרכו פונה, וכדי שלא יתנגד אל השלום דברי ריבות שביניהם בעסק ממון שבין איש לחבירו, כי אין לשלום של יום כיפור עסק בזה, על כן ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא, כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד, דהיינו המשכן המשותף לכולם. ואחר שנעשו לאחדים ע"י המשכן המצרפם, מאז מצינו כמה פעמים שהקהילם משה, אע"פ שלא היה ממחרת יום כיפור, וכל שכן למה שכתוב בעקידה דרך מליצה על פסוק לא תבערו אש וגו' שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת, שנרפים המה ממלאכה, ויש לחוש ביותר אז לאש המחלוקת מתלקחת בתוך הדברים בטלים, אם כן יפה אמר ויקהל, שהקהילם להיות באגודה אחת על ידי ציוי לא תבערו אש שעל פי דבורו הם נאספים.

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים שנים במשמע, והא לא הגיד להם בפעם ההוא כי אם מצות השבת, כי אין לומר שדברים קאי גם על המשכן שהזכיר אחר כך, שהרי נאמר זה הדבר אשר צוה ה' אם כן בזה הדבר המשכן אמור, ומה אני מקיים אלה הדברים?
ועוד קשה, שאמר: ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה, היה לו לומר תעשה כי תיעשה מעצמה משמע?
ועוד קשה, שפסוק זה כולו מיותר, ומה שאמר בדברות ששת ימים תעבוד כבר בארנו זה בפרשת יתרו ע"ש, אבל פסוק זה אינו סובל הפירוש ההוא.
על כן אומר אני שנקט דברים, לפי שכל עיקר מצוה זו היתה לצוות על מלאכת המשכן שיתעסקו בו כל ששת ימי המעשה, וביום הז' לא יתעסקו בו, כי אין משכן דוחה שבת, והיו כאן ב' דברים:
אחת, לצוות על מעשה המשכן.
השניה, שלא יתעסקו בו בשבת.
ומה שנאמר תיעשה מלאכה לפי שכל עיקר ציווי זה היה על הבאת הנדבה, כי גם זה נקרא מלאכה, כמו שלמדו רז"ל (שבת צו): מן פסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא, אם כן הבאת הנדבה מרשות לרשות נקרא מלאכה, ועל אותה מלאכה אמר תֵּעָשֶׂה כי לא היה יכול לומר תַּעֲשֶׂה מלאכה דרך ציווי, שהרי הדבר הניתן מצד הנדבה אינו ציווי וחובה, אלא כל איש אשר נדבו לבו יתן מעצמו, לכך נאמר תֵּעָשֶׂה מלאכה מעצמה משמע, וביום השביעי שבת לה' ואסור בו גם הבאת הנדבה מרשות לרשות. ולפי מדרש רז"ל האומר:

שהמשכן נעשה קצתו מאליו (עיין שמו"ר נב ד), כמו המנורה שנעשית מאליה וכן הקמת המשכן היתה מאליו, שנאמר (שמות מ יז): הוקם המשכן על כן נאמר תיעשה מלאכה מאליה משמע.

פרק לה, ב
ששת ימים תעשה מלאכה וגו'.
פירש רש"י:

הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת.

ומקשים כאן: והלא בפרשת קדושים (יט ג): כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, ופירש רש"י שם:

אם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו,

ושם לא הקדים השבת ואעפ"כ פירש שדוחה כיבוד אב ואם, וכאן תלה רש"י הדבר במה שהקדים שבת למלאכת המשכן.
ונראה שלא קשה מידי כי שם דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו - לשון רבים, והיה לו לומר תשמור, שהרי הפסוק מתחיל בלשון יחיד, שנאמר איש אמו ואביו תיראו, רצה לומר כל איש ואיש, ובשלמא אצל מורא אב ואם אע"פ שהתחיל בלשון יחיד וחזר ואמר תיראו לשון רבים, מכל מקום הוצרך לומר זה, להורות שאיש ואשה שניהם חייבים במורא אב, כי סלקא דעתך אמינא מאחר שאשה רשות אחרים עליה שפטורה ממורא אב כמו שפירש רש"י, אבל גבי שבת למה אמר תשמרו לשון רבים, כי שם אין סברא לחלק בין איש לאשה, אלא שרצה לומר אתה ובנך חייבים בכבודי, כמו שתיראו ב' במשמע איש ואשה, כך תשמרו ב' במשמע אתה ובנך, ואם כן לעולם כל מקום שמקדים איזו מצוה לחברתה, המוקדמת עיקר ודחי למאוחרת, וכן בפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (ויקרא יט ל): הקדים ג"כ שבת למקדש מזה הטעם, ושאני התם דמיעט הכתוב באמרו תשמרו לשון רבים, ומה שלא גילה לנו זה מצד הקדימה, לפי שהוצרך להקדים מורא אב ואם כדי להשוות מוראם למורא שמים.
ומה שהקדים בפרשת כי תשא (לא יג): משכן לשבת, וכתב אך את שבתותי תשמרו, לדרוש מיתור לשון אך שאין משכן דוחה שבת, והיה לו להקדים השבת ולא יצטרך ליתור של אך, הנה לפי מה שפירשנו למעלה פרשת כי תשא ביתור לשון אך, הוצרך לכתוב לשון אך, אמנם דברי רש"י יתורץ בדרך אחר, ואגב זה יתורץ ג"כ למה שינה משה הסדר, כי הקב"ה צוה לו תחילה על המשכן, ומשה הקדים השבת, וזה, כי השבת אין בו כי אם כבוד השם יתברך, להורות כי הוא יתברך חידש עולמו, והמשכן מורה כולו על כבוד ישראל שויתר להם הקב"ה והשרה שכינתו בתוכם, ומחל להם עון העגל, והקב"ה חס ביותר על כבודם של ישראל על כן הקדים המשכן, וכדי שלא יטעו לומר שלכך הקדימו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת, על כן הוסיף מלת אך. אבל משה חשב שלכבוד השם יתברך ראוי להקדים השבת המורה על כבודו יתברך, ואחר כך המשכן המורה על כבודם של ישראל, ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה מלאכת המשכן, כי מי נדחה מפני מי?
הוי אומר הקטן מן הגדול. ולמעלה פרשת כי תשא תמצא עוד טעם אחר למה המשכן נדחה מפני השבת.
ומה שהקדים הקב"ה בי' הדברות מצות שבת לכיבוד אב ואם, כדי להקביל הדברות חמש מול חמש, כי דבור כבד כנגד לא תחמוד, והוצרך לחתום הדברות בלא תחמוד, להורות שכל הדברות כלולים בלא תחמוד, וסוף כל דבר הכל נשמע. וזה דבר ברור ונכון.

ואין להקשות מהיכא תיתי דתדחי, שהרי עשיית המשכן אינו אלא עשה, והשבת יש בו עשה ולא תעשה וסקילה. תשובה לדבר, שבלאו הכי מצינו ששבת דחויה אצל משכן, ע"י הקרבנות שהיו קרבים ביום השבת, וסלקא דעתך אמינא ששבת דחויה מכל וכל אצל המשכן קא משמע לן.

פרק לה, ג
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. הוציא הבערה מן הכלל, או כדי להתיר הבערה במקדש, ולומר דווקא בכל מושבותיכם לא תבערו, אבל במקדש מותר להבעיר, (שבת כ): או כדי שלא נאמר כשם שאסר לנו כל מלאכת הבית שלנו גם בבית המקדש, כמו כן מה שמותר בבית המקדש מותר גם בבית, קא משמע לן לא תבערו בנה אב על כל המלאכות של משכן אע"פ שמותרים שם מכל מקום הם אסורים בכל מושבותיכם.

ועל צד הרמז ירמוז כאן אל העונש של מחללי שבת, כדאיתא (בשבת קיט):

אמר רב: אין דליקה מצויה אלא במקום חילול שבת, שנאמר (ירמיה כז יז): אם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה.
אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה, פירש רש"י היינו בשבת, וזה הוא שאמר כאן כל העושה בו מלאכה יומת. ואמר לא תבערו אש, לא תגרמו לכם ע"י שלא תשמרו את השבת כראוי שתבער האש בכל מושבותיכם בבתים ספונים שלכם ביום השבת, בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה.

עיין כ"ז בעוללות אפרים מאמר רס"ט.

פרק לה, ד
זה הדבר אשר צוה ה'. בפרשת מטות פירש רש"י שכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר אשר צוה לפי שמשה ראה הדבר בעינו באספקלריא המאירה. ומה שלא פירש רש"י זה על מה שנאמר כאן: זה הדבר, לפי שהמשכן אינו הוראה על נבואתו, לפי שהמשכן הראה לו הקב"ה בהר, כמו שכתוב (שמות כה ט): ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ועל כן אמר זה הדבר אשר צוה ה', כמראה באצבע על דבר אשר ראה בעיניו, ודבר זה אינו מורה על שום מעלה יתירה שלא היתה בשאר נביאים, כי גם יחזקאל ראה כל תבנית המקדש.

פרק לה, ה
קחו מאתכם תרומה לה'. כבר פרשנו למעלה שמאתכם בא להוציא את הגזול, ועוד יכלול מאתכם שכל א' יזדרז למצוה מעצמו, כי יש לך אדם שאינו נותן כלום עד שרואה אחרים נותנים ומתקנא בהם, על כן הוא נותן להשוות את עצמו להם, וזה אינו מאתכם, כי הוא עצמו אינו סבה אל הנתינה, אלא אחרים סבה לו.

ויש אומרים:
מאתכם ממש, כי הנותן מנדבת לבו דומה כאילו הקריב את גופו, ועוד שהעני הנותן כאילו מחסר מבשרו ונותן, על דרך שנאמר (ישעיה נח ז): ומבשרך אל תתעלם, שאל תתעלם מליקח אפילו מבשרך וליתן.
כל נדיב לבו יביאה. מתחילה אמר קחו מאתכם ולשון קיחה משמע בעל כרחו יקחו ממנו, ואחר כך אמר כל נדיב לב יביאה משמע שיביא מעצמו, וכן בפרשת תרומה הזכיר ג"כ לשון קיחה.
עוד אמר כאן כל נדיב לב ולהלן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו והיה לו לומר ינדבנו. אלא שמדבר בשני מיני נתינה, כי להלן מדבר בשני תרומות שהם חובה, והוא מוכרח ליתן אף אם אינו נדיב לב, ואדרבה לבו דוה עליו ודואג וכואב על הנתינה, מכל מקום תקחו ממנו בעל כרחו, לכך נאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כאילו אמר ידונו לבו כי בי"ת מתחלפת בוי"ו באותיות בומ"ף ובפרט בי"ת רפויה. ורצה לומר, מי שלבו דוה עליו ואינו נותן חובתו מרצון, תקחו ממנו את תרומתי בעל כרחו, וכן מה שאמר קחו מאתכם תרומה לה' מדבר ג"כ בתרומת חובה, דהיינו בקע לגלגולת. ואולי שלכך אמר מאתכם מן הגלגולת שלכם, ואחר כך אמר בסתם נדבה, שכל נדיב לב יביאה מעצמו בלא הכרח, כי הנדיב לב הפך זה אשר ידונו לבו, והוא יביא מעצמו נדבתו לא ימתין עד שיבא הגבאי לתבוע ממנו.

ועוד נראה לפרש מה שאמר תחילה מאתכם תרומה, ואחר כך אמר את תרומת ה'. לפי מחשבת הנותן, כי מי שאינו נותן מרצון, אינו חושב שאינו נותן משלו כלום, כי אם משל הקב"ה כי לו יתברך הכסף והזהב, אלא טועה בדעתו וחושב כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, על כן נאמר בו קחו מאתכם תרומה לה', רצה לומר מן אותן הכיתות אשר המה חושבים כי משלהם אתה לוקח לה'. אבל כל נדיב לב, היודע כי לו יתברך הכסף ומשלו הוא נותן לו, לפיכך יביאה מעצמו את תרומת ה', רצה לומר שכבר הוא של ה', לכך קראה כאן תרומת ה', שיובן מזה שכבר הוא של ה', ולכך נאמר: והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר מהו עוד?
אלא אמר שני סימנים טובים נראו בהם, והם מופתים על שנתנו נדבתם בשמחה.
א', מה שהביאו מעצמם קודם שבא אליהם הגבאי לתבוע ממנו מה שנדב כבר.
ב', מה שהביאו בבוקר בפנים מאירות, כי כל דבר הניתן בפנים מאירות ניתן בבוקר, והמן יוכיח כמו שפירש רש"י פרשת (בשלח טז ז): ורמז עוד בבוקר, שכל מי מהם שהיה יכול להקדים את עצמו לפני זולתו היה מקדים, לכך נאמר ב"פ בבוקר.
א', כנגד מה שנתנו בפנים מאירות.
ב', כנגד מה שזריזים היו מקדימים את עצמם.

פרק לה, כב
ויבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים, והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, וצריך לומר כי זה באמת שבח להן, כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן, כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן?
ומכל מקום מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן. אבל מכל מקום לא רצו הנשים להביא בידיהן הנדבה אל משה, כדי שלא יחשוב משה כי היה להם חלק בעבירה, על כן נאמר: כל נדיב לב הביאו אבל הנשים לא הביאו אלא נתנו תכשיטיהן. אבל מדקאמר על הנשים ולא אמר עם הנשים, מסתבר לפרשו שבאו עליהם בכח גדול, כי לא רצו הנשים ליתן כל כלי זהב, שלא יאמרו שהיה חלק להם בזהב העגל, והאנשים באו עליהם ולקחו מהם בזרוע כל כלי זהב, לכך הזכיר בהבאת הזהב האנשים לבד, אבל ענין המטוה שאין בו חשד זה היו הנשים מתעסקים בו, כמו שכתוב: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וגו'.

פרק לה, כז
והנשאם הביאו את אבני השוהם.
אמרו רבותינו ז”ל (ספרי נשא ז ג):

לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כי אם לבסוף על כן נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן.

ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו למעלה פרשת (תרומה כה א), לפי שאמר הקב"ה: גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה), ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה, באמרם דרך התפארות: מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים, על כן לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם, ואותו לקח ה' מהם לומר אין כאן מקומו.

ונוכל לומר עוד, לפי שכל המשכן היה כפרה על מעשה העגל, שגרם שבירת הלוחות ואותיות קדושות פורחות, וידוע שהאותיות יש בהם יותר קדושה מן הלוחות, על כן הביאו כל העם לנדבה י"ג דברים האמורים בפרשת תרומה לכפר על שגרמו פריחת אותיות הלוחות הנדרשים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ולא היו הנשיאים יכולין להביא עוד שום דבר נדבה המתייחס אל כתב הלוחות שהוא העיקר, והוצרכו להביא שתי אבני שוהם לכפרה על שבירות שתי אבני הלוחות, וכפרה זו אינה חשובה כמו כפרת העם, על כן נחסר אות יו"ד משמם כי לא היה חלק להם באותה כפרה הבאה על כתב יו"ד הדברות דהיינו האותיות הפורחות.

ורז"ל (יומא עה): דרשו והנשיאים הביאו מלשון עננים, כמו נשיאים ורוח וגו' (משלי כה יד): ואמרו שהעננים הביאו אבני השהם. ונראה לפרש על דרך אמרו רבותינו ז”ל (תענית ח): אין הגשמים נעצרים כי אם על פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנים, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, ואם כן במקום שאין נותנים הנדבה אין הנשיאים מורידין כלום, אבל כאן שכל אחד נתן נדבתו, על כן נאמר והנשיאים הביאו וגו' כי הנשיאים נתנו גשמם בעתם והיתה הברכה משתלחת בכל מעשה ידיהם, עד שהיו קונים אבני שהם וכל אבן יקר ע"י רוב עושר שהשפיעו להם הנשיאים. או שהיו הנשיאים שואבים המים מן קרקעית הים, מקום שאבני שהם מצויין שם.
ועל צד הרמז יפורש מה שאמרו במסורה ב"פ ויכלא:
א', ויכלא הגשם מן הארץ.
ב', ויכלא העם מהביא.
רמז שבזמן שאינן נותנים נדבתם ויכלא העם מהביא את מה שנדבו, אז ויכלא הגשם מן הארץ.

ויש אומרים:
לפי שהנשיאים הביאו המן, והיה מזונותם מזומנת ולא היה להם שום הוצאה, משם נתעשרו, כי ממונם היה מוסיף תמיד, והיה בידם כדי לקנות אבני שהם.

פרק לה, ל
ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר משה ראו ותדקדקו בשמותם כי קרא ה' בשם בצלאל, כי לכתחילה קרא ה' להם שמות המורים על שהם נבראו, לכך שיהיו עסוקין במלאכת הקדש, כי בצלאל הוא על שם צל אל, רמז כי הוא יבנה המשכן והארון אשר בו הוא מדור לשכינה הבאה בצל קורתו, כמו שכתוב (תהלים צא א): יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וכתיב (שיר א יג): בין שדי ילין. פירשו רז"ל:

על שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין שני בדי ארון ומבין שני הכרובים הסוככים בכנפיהם על פני הכפורת.

והסכך ענינו הצל, כי המה היו צל אל כביכול, וראיה שבכל מעשה המשכן כתיב ויעש ולא הזכיר בצלאל ואצל הארון כתיב ויעש בצלאל את הארון וכל זה ראיה שעל שם הארון הוא נקרא בצל אל,
בן אורי. על שם אור התורה, כי הוא יבנה מקום לתורה אור,
בן חור. הורה שבדין הוא לקרבו אל המלאכה הקדושה הזאת יותר מזולתו, יען כי חור אבי אביו מסר נפשו על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות, כי לדעת רז"ל (סנהדרין ז): הרגו את חור.
למטה יהודה. שנמשל לגור אריה, והמקדש נקרא אריאל כארי זה שרחב מלפניו וצר מאחוריו, כך המשכן היה רחב מלפניו וצר מאחוריו, להורות שמקום השכינה אינו תלוי בהרחבת ידים כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה, על כן בחר הקב"ה לשכינתו מקום צר, להורות שאינו נגבל בשום מקום, ולכבוד ישראל ויתר על כבודו, להתקומם במקום, ומכל מקום בחר לו במקום צר. ודי בזה הערה למשכילים.

פרק לה, לד
הוא ואהליאב. שנקרא כך על שם כי הוא יבנה אהל מועד לאבינו שבשמים, ועל שם זה נקרא בשם אהליאב.
בן אחיסמך. כי שם מקום סמיכות האחים, דהיינו השכינה עם ישראל, כמו שכתוב (תהלים קכב ח): למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. וכתיב (שיר ה ב): אחותי רעיתי.
למטה דן. שנמשל גם הוא לגור אריה, שנאמר (דברים לג כב): דן גור אריה. על כן מן הראוי שיבנה האריאל, ורמז ביהודה ודן לשני שמותיו יתברך ה' אלהים, שם של רחמים ושל דין, אשר שתף הקב"ה ברוך הוא וברא בהם העולם, כך משכן זה העשוי על תמונת כל העולמות נעשה על ידי יהודה, אשר כל השם של רחמים כלול בשמו, ועל ידי דן, המורה על מדת הדין, כי בשנים אלו יצר ה' עולמו, ובשנים אלו נעשה על תמונת העולם, המשכן על ידי שבט דן ויהודה, לכך נאמר ראו קרא ה' בשם, וסוד זה נכון וברור.

וכדי להדמות מכל וכל בנין המשכן אל בנין העולם, צוה משה להכריז איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. וכל כך למה?
וכי עשו עבירה שהיו מביאים יותר מכדי הצורך?!
אלא לפי שראה משה שציור בנין זה הוא תבנית בנין העולם בכללו, ואמרו רבותינו ז”ל (בחגיגה יב): כשברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ואמר לעולמו די, כך כשראה משה שדבר זה הולך ומתרחב לאין תכלית, גער בהם לאמר אל יעשו עוד מלאכה כי כך עשה הקב"ה ביצירת עולמו.
ומה שאמר ויקחו מלפני משה,
יש אומרים:
שמשה מפני החשד לא רצה להכניס הנדבה אל ביתו וחדריו, אלא כשהונחה לפניו משם לקחוה עושי המלאכה.