פרק לח, ח
ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות.
פירש רש"י:

שהכיור נעשה מן מראות הנשים כו',

ויש ב' טעמים בדבר למה נעשה הכיור מן מראות של הנשים:
טעם אחד הוא, לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור, להודיע כי המה בחזקת כשרות, ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה, ונתנו דווקא נחושת, לפי שנאמר (ירמיה ג ג): ומצח אשה זונה היה לך. וכתיב (ישעיה מח ד): ומצחך נחושה. וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור לכך נתנו נחושת כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה.
טעם שני הוא, שהמראות הם כמים של כיור המראים פנים לפנים, כמו כן המראות מראים פנים לפנים, כי כמו שהמראות מגידין לה אם היא יפת תואר או כעורה, כך מי הכיור מגידין ומפרסמים אם זנתה או לא, ואם היא כשירה במעשיה.

ונראה שנקט הצובאות כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים: כסבורים שלא שלטו בהם המצרים?
שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת הפריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו, על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות - על כן הוצרכו לגלות טהרתם, והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו הביטו וראו ובחנונו בזאת, אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא, כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות.
ואמר: אשר צבאו פתח אהל מועד. ועדיין האהל מועד לא נעשה, על כן פירשו שזה אהל מועד של משה, עיין בראב"ע, וכן ברבינו בחיי.
ולי נראה שמדבר הכל בצניעות הנשים, כמו שכתוב (בראשית יח ח): הנה באהל. פירש רש"י צנועה היא, כך אותן צבאות שהעמידו צבאו פתח אהל מועד, רצה לומר באהל שלהם. ומה שנקט פתח לפי שנאמר בזונה: ותשב בפתח עינים (שם לח יד), על כן אמר בצניעות פתח אהל. ונקט מועד, כי שם נועדו יחדיו עם בעליהן אשר היו כל היום בשדות כי לשון מועד הוא, הבאים ממקום אחר להתוועד במקום זה.



פרק לח, כא
אלה פקודי המשכן משכן העדות. נחלקו המפרשים בדבר, אם אלה קאי על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפרשת זו?
ועוד הקשו, למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב?
על כן לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה, לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט, וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפרשת זו, וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד, לפי שבכל מה שנזכר בפרשת זו לא היה בו כסף ונחושת, ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחושת ראה ליתן חשבון מיד. אבל על הזהב לא היה יכול ליתן חשבון עדיין, לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה האמורים בסדר זה, והיה בהם גם כן זהב, ולפי שהיו צריכין עוד אל הזהב לא היה יכול משה ליתן חשבון עדיין מן הזהב.

ואם תאמר עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה? תשובה לדבר, לפי שאמרו במדרש (שמו"ר נא ו): הביאו רבינו בחיי פרשה זו וזה לשונו:

כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז' מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, לקיים מה שנאמר (במדבר יב ז): לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל.

ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי"ן יתירים, שנאמר: ואת האלף ושבע המאות והיה לו למימר ואלף וז' מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה"א הידיעה ולמה הזכיר ה"א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן?
אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם, והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו, ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם, וז' המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם, לא כן הוא, אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו, על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב, כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב, לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף, שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב.

ויש אומרים:
שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו, לכך נאמר אשר פֻּקַּד על פי משה.
ומה שאמר עבודת הלוים ביד איתמר,
יש אומרים:
שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו, על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש, וזה היה מצד הנס, ועל שם זה קראו משכן העדות, כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם.

המשכן משכן העדות,
אמרו רבותינו ז”ל (תנחומא פקודי א):

שלכך נאמר משכן משכן ב' פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, שנאמר (שמות טו יז): מכון לשבתך פעלת ה'. מכון היינו מכוון זה לעומת זה.

ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב):

משכן משכן ב' פעמים לפי שנתמשכן ב' פעמים בעונם של ישראל.

ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן, שהרי בלי ספק שעיקר פרשה זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה, ומה ענין מדרשים אלו לכאן?
על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה. כי בפרשת ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו, ובפרשת זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה, ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה?
על כן אמר בעל מדרש זה, לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה וכתיב (שמות כה ט): ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב"ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו, אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפרשת תרומה, כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו, אבל בפרשת תצוה שהזכיר בגדי כהונה - לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב' פעמים כי בפרשת תרומה נזכר המשכן וכליו, ובפרשת תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פרשת ויקהל מדבר ממשכן וכליו, ופרשת פקודי מדברת מבגדי כהונה, לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה' למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה, כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה, וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה הוא שאמר מכון לשבתך - מכוון זה כנגד זה, אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש, שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד, ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום, וזה רחוק מן השכל.
ועוד, שלשון הפסוק אינו משמע כן, כי באמרו מכון לשבתך - משמע שבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה ואיפכא היה לו למימר, שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש שלמטה, שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע"י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה, שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו, והם סודות אלהיות נעלמים ממנו. זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת, ואינן בכלל כלי המשכן, וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו - אין בגדי כהונה בכלל, כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן, ואין להם דוגמא למעלה.
ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפרשת זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה', ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פרשת ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר, פשיטא שלא שינה, כי הדבר שהאדם רואה בחוש, בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם, סלקא דעתך אמינא ששכח מהם שום דבר, על כן אמר בכולם כאשר צוה ה' אף על פי שלא ראה דוגמתם, מכל מקום בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה', כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה. אבל בפרשת תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר, מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו, ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו, ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים, מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו, מצד היותו מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן - ה"א הידיעה זו, יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה. חזר ואמר מהו זה?
משכן העדות אשר פקד על פי משה ורצה לומר אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל, אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה.

ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב' פעמים בעון ישראל, על כן אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד יא): כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. אמרו רבותינו ז”ל (איכה רבה ד יד):

כלה חמתו בעצים ואבנים,

הזכירו דווקא עצים ואבנים, להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן, אבל אין בגדי כהונה בכלל, על כן הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן. וירמוז שמחל להם הקב"ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו, שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון, ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם, והקב"ה ברחמיו יתברך הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע"פ שנמחל להם, מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי, אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל, וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט, נפקד עליהם גם עון העגל הראשון. וזהו שאמר: וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. רצה לומר ביום שיעשו איזו עגל אחר, ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון, אז ופקדתי עליהם את חטאתם, לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד. אבל מכל מקום לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה, אלא אקח מהם משכון בחובם. וזהו שאמר אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי - אלה פקודי, רצה לומר אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב' מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה"א בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב' חסרו חמישה דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל, ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם, ואם יעברו - אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם. ואם כן, כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול, לכך נאמר משכן העדות.

פרק לה, כב
ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה.
פירש רש"י, אשר צוה אותו משה לא נאמר כו'. ונראה שבחנם דחק רש"י לומר כן, כי לדעתי פירוש המקרא כך הוא: יען כי לא מצינו בכל מלאכת המשכן שמשה צוה אל בצלאל: כך וכך תעשה, כי בפרשת כי תשא כתיב ראה קראתי בשם בצלאל, ולא נכתב שם שמשה הגיד שום דבר אל בצלאל, וכן בפרשת ויקהל אמר משה אל כל עדת ישראל וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וגו' את המשכן את אהלו וגו'. ולא פרט שם שום דבר איך יהיה בנין המשכן ועל איזו אופן יבנה, ומה שנאמר שם: ויקרא משה אל בצלאל וגו' לקרבה אל המלאכה וגו'. גם שם לא פורש דרך עשייתם ואיך יסדרם, אם כן ודאי משה לא צוה כלל אל בצלאל איך יעשה המשכן וכליו, ומכל מקום בצלאל ידע את הכל ברוח הקודש שעליו את מה שצוה ה' את משה, ואם כן הוצרך לומר כאן עשה את כל אשר צוה ה' את משה. כי לא היה יכול לומר שעשה את כל אשר צוה אליו משה שהרי משה לא צוה לו דרך עשייתם.
ומה שפירש רש"י שמשה צוה לו לעשות כלים תחילה, לא ידעתי מהיכן למד רש"י זה. כי אדרבה בפרשת ויקהל הזכיר משה המשכן תחילה, וכן בכל מקום מזכיר המשכן תחילה, זולת מה שנאמר בפרשת תרומה ועשו ארון עצי שטים קודם למשכן, וזה לפי שסדר מעלתן קא חשיב, ואם למד זה מקושיא זו, אשר צוה אותו משה לא נאמר כו' כבר אמרנו שאין זה קושיא.