פרק ט, יד
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי.
פירש רש"י:

למדנו שמכת בכורות שקולה ככל המכות,

פירש הרא"ם:

בַּכּוּרוֹת הבי"ת נקודה בפתח, כי בברד לא הוכו כי אם האביב שבכרו כמו שאמר כי השעורה אביב, פירש רש"י בכרה כבר.

ויש גורסין:
בצורות במקום בכורות, כי הברד גרם להם רעב ובצורת וכן גרס מהרי"א, ומכל מקום לא שקטה רעיון השואל למה היתה מכה זו גדולה מן כל המכות, ואין לומר שהיא גדולה מחמת הבהלה הגדולה הבאה מן קול ה' חוצב להבות אש כי המה דברים מבהילים באמת, דאם כן למה תלה רש"י הדבר במה שהוכו הביכורים או בבצורת והלא הקולות עיקר הבהלה, ואדרבה נראה שלא הקפידו כל כך על התבואה, דאם לא כן מכות הארבה תהיה שקולה ככל המכות שהרי אכל מה שהשאיר הברד, אלא ודאי שלא הקפידו כל כך מאחר שהחטה והכוסמת לא נכו, ואם כן למה תהיה מכה זו גדולה מכל המכות.
והנה כפי הפשט נוכל ליישב זה, שבמכת בכורות ממש ידבר, כי יש לדקדק מהו שנאמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך. למה לא נאמר לשון אל לבך בשום מכה חוץ מבזו?
אלא שרצה לומר שבסדר באח"ב אני שולח לך מכה אחת שתהיה גורמת שאם חכם אתה אזי תתן אל לבך מכת בכורות שתהיה בסוף סדר באח"ב, יען כי מתחילה התרה ה' בפרעה במכת בכורות, כמו שכתוב (שמות ד כג): ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וכמו שפירש רש"י שם, ולפי שבפעם ההוא לא הרגיש עדיין ברעה זו כמה גדולה היא, לפי שלא ראה אותה כי אם קול דברים בלבד היה שומע, על כן לא היה משים אל לבו לא ישוב מפני קול, על כן אמר הקב"ה כי עכשיו אני שולח לך מכה בביכורי צמח האדמה, ויודע אני שבמכה זו יהיה לך צער מאד יותר מכל המכות הקודמים, לפי שכל פרי שנתבכר חביב על האדם ביותר כמו שיתבאר בע"ה פרשת כי תבא (כו ב): בטעם הביכורים, והראיה שבמכה זו התודה ואמר חטאתי הפעם, מה שלא אמר כן בכל המכות הקודמים, לפי שבאמת היה צר לו מאוד שהוכו הפירות שנתבכרו תחילה מחמת שהם חביבים על האדם ביותר, ואם בפרי צמח האדמה כך, קל וחומר בפרי בטנך כמה גדול הצער במיתת בנך בכורך, ואם עד הנה לא הרגשת בדבר, הנה בפעם הזאת שאני מכה את בכורי צמח האדמה אזי תתן אל לבך את כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות פרי הבטן כמה גדול הצער, ועל זה נאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות של פרי הבטן אל לבך, שתתן לבך להתבונן ולדרוש קל וחומר, שאם בבכורי פרי האדמה כ"כ גדול הצער מחמת שהם חביבין על האדם קל וחומר בבכורי פרי בטנך, ואם כן שפיר קאמר רש"י שמכת בכורות ממש שקולה כנגד כל המכות, שהרי הכתוב קראה כל מגפותי. וכך הוא האמת שהרי בכולם לא נכנע פרעה כי אם במכות בכורות, ובזה מיושב מה שהוצרך הכתוב לומר: והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וכבר ביכרה וזה פירוש יקר מאד.

ועל צד הרמז, נראה לפרש על דרך שכתבתי למעלה (ז יז): שמכת הברד והקולות בא לפרעה על אשר לא רצה לשמוע בקול ה' בהדר, ועל כן השמיע ה' לאזנו קולות נוראים ומבהילים, ולכן היה מתודה דווקא בחטא זה ואמר: ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. תחת אשר כחש בה' ויאמר לא הוא, והיה חוטא בקול, וסיפר לשון הרע על בוראו, על כן נידון בקולות, כדרך שאמרו (ויקרא רבה טז ז): במצורע שמביא צפרים העושים מעשה קול לכפר על קול של לשון הרע, ועל כן נאמר כאן: הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד.
וקשה, לערבינהו ולתנינהו, הקולות והברד יחדלון, או לא יהיה עוד, אלא שכך אמר משה לפרעה מה תצעק אלי לאמר העתירו אל ה', אם תשוב מדרכך ולא תשמיע בחוץ קולך קול ענות בחרופים וגדופים כלפי מעלה לאמר מי ה', אז ממילא הברד לא יהיה עוד, כי בסור הסבה יסור גם המסובב, וזהו שאמר כשהקולות שלך יחדלון, אז ממילא הברד לא יהיה עוד, למען תדע כי לה' הארץ כשתשוב בתשובה, לא כאשר אמרת בתחילה מי ה'.

ולפי שחטא זה היה בלשון, וידוע שחטא הלשון מגדיל עונות כנגד ג' ראשי עבירות, והם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכל התורה בכלל, כי כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה, אם כן מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המיתות, כי עונש עבודה זרה בסקילה וכן עונש המגדף, ועונש שפיכות דמים בהרג, ועונש סתם גילוי עריות בחנק, ובת כהן כי תזנה בשריפה, אם כן מצינו שכל ד' מיתות בית דין שייכים בשלשה ראשי עבירות אלו, על כן מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המגפות הללו כי הוא שקול כנגד כולם, וזהו שאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כי מצינו במכת הברד דוגמא לכל ד' מיתות ב"ד. סקילה באבנים, דוגמא לזה ירד עליהם הברד ואבני אלגביש וסקל יסקל אותם. שריפה, שנאמר ותהלך אש ארצה. הרג, שנאמר (תהלים עח מז): יהרוג בברד גפנם ולשון הריגה אינו שייך בגפן, אלא שרמז לאנשיהם היקרים שנמשלו לגפן, כמה דאיתמר (שם פ ט): גפן ממצרים תסיע. וחנק, היינו ברבוי מים שירדו עם הברד, כי אולי נטבעו קצתם בשדה במטר הברד, כי כל מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' (כתובות ל).
והכה הברד את מה שנתבכר תחילה, תחת אשר שלח פרעה יד לשונו בהקדוש ברוך הוא בכורו של עולם כדאיתא בספר נוה שלום, ואגב זה הודיע לנו הכתוב שהפשתה והשעורה נכתה וגו', אע"פ שפשוטו משמע שבא להודיענו אגב שכשם שהוכתה הפשתה מצד היותה עומדת בקשיה כך הוכה פרעה על קשי ערפו כגבעול זה, מכל מקום אגב אורחינו בא נמי להודיע מי ומי המוכים ולוקים המקבלים נזק מן בעלי הלשון, ומי הוא בן חורין מן בעלי הלשון, באופן שיהיה הכל מדה כנגד מדה שכל מי שמקבל נזק מן קול ענות של בעלי הלשון כנגד זה הוכו גם אותן צמחים הדומים לו מן קול הברד, וכל מי שניצול מן קול בעלי הלשון ניצולו גם מן קול הברד אותן צמחים הדומים לו, כי מהידוע שמן בעלי הלשון מקבלים נזק שני כתות:
כת אחת הם הבכורים במעלה אשר רבים קנאים פוגעים בהם המתקנאים בגודל מעלתם, ועוד שלגודל מעלתם ביותר הם מתפעלים מן הלשון הרע, לאפוקי מי שהוא מן קטני המעלות אין מתקנאים בהם כל כך, ואין שולחים בהם כל כך חץ לשונם, ואם תמצי לומר: שחציו נחתו בו מכל מקום אינו מתפעל כל כך ואינו מזיק לו כל כך כמו שמזיק הלשון לאנשי המעלה אשר להם משפט הבכורה היושבים ראשונה במלכות שמים, הלא מדה זו מצויה ברבת בני עמנו, כי בעלי הלשון השמיעו אין נקי, כל איש חיל רב פעלים, ובלשונם מפילים כל חומה גבוה וכל ארז אדיר בלבנון ינקבוהו תולעת יעקב,

כת שניה הם העומדים כנגד בעלי הלשון כגבעול זה ואינו נכנע להם להיות מן השומעים חרפתם ואינן משיבים, אלא רוצה לעמוד כנגדם להשיב למחרפו דבר, או המתפאר במעלתו כי זאת קומתו דמתה לתמר, אז ביותר הלשון הרע מזיק לו.
והניצול מן הלשון הרע הוא, מי שהוא מן המאפילים, שאינם מראים את עצמם בפני הבריות, לקיים מה שנאמר (ישעיה כו כ): לך עמי בא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אע"פ שחץ שחוט לשונם עוברים אפילו כמה חומות, והיושב בחדרי חדרים וניצול מכל כלי זיין, מכל מקום אינו ניצול מבעלי חצים אלו, מכל מקום הצלה פורתא מיהא הוי כשאין האדם מתראה בפניהם במעלותיו ואינו משיב למחרפו דבר, ויהיה כאיש אשר אינו שומע, לכך ספרה לנו התורה כי הפשתה והשעורה נכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול, וקשה מאי קמשמע לן, דאם בא להורות שלפי שהחטה והכוסמת לא נכו על כן הכביד פרעה את לבו, מכל מקום למה הוצרכה ליתן טעם למה נכו אלו ולא נכו אלו?
אלא לרמז לנו כשם שקול הלשון מזיק לבכורי המעלה ולעומד כנגדם כגבעול זה, כך הוכו מן קול הברד הפשתה והשעורה כי הפשתה גבעול - עומד בקשיה, והשעורה אביב - נתבכרה. אבל החטה והכוסמת לא נכו, כך כל המאפילים עצמם ואינן נראין לבריות במעלתם ועושין את עצמם כלא שומעין אלו לא נכו, וכן יתבאר בע"ה פרשת כי תצא (כג יד): על פסוק ויתד תהיה לך על אזניך. כי השתיקה עיקר כלי זיינו של אדם לנצח בה את מחרפיו.

ובזה מתורץ, מה שאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'.
פירש רש"י:

לפי שהיתה העיר מלאה גלולים.

ומקשים כאן, למה הקפיד דווקא במכה זו?
אע"פ שלפי פשוטו יש לומר שודאי בכל המכות הקפיד על זה ולא הוצרך משה להודיע לפרעה אימתי יתפלל ואם תוך העיר או חוצה לה, זולת במכה זו שאמר פרעה: ורב מהיות קולות אלהים שמע מינה שכל כך נבהל מן הקולות עד שרצה שיפסקו לאלתר, על כן הוצרך משה להודיעו שא"א שיפסקו לאלתר שהרי הוא צריך לצאת מן העיר תחילה ושם יעתיר אל ה', מכל מקום, גם לפי דרכינו רמז לו שחטא הלשון גרם לפרעה כי סר ה' מעליו, ואינו רוצה להתראות אפילו למשה כל זמן שהוא במחיצה אחת עם פרעה, על דרך שאמרו רז"ל (ערכין טו):

כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור יחד, שנאמר (תהלים קא ה): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו.

על כן נאמר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' לפי שהעיר מלאה גלולים, כי כמו ששלח בו כל מגפותיו, לפי שלשון הרע מגדיל עונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות וש"ד, כך הזכיר לשון מלאה גלולים, להורות שחטא זה כולל גלולים הרבה, וממלא כל העיר בכל מיני גלולים.

ויש אומרים:
שהוצרך להתפלל בשדה מקום שהמכה משמשת ביותר.
ונראה עוד לומר, שהוצרך לומר כצאתי את העיר, שלא יחשדו פרעה שמיראת הקולות והברד ילך לאיזו בית להתפלל, על כן אמר לו כצאתי את העיר להראות לו גודל הנס שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו שם לא יהיה ברד.

פרק ט, ל
כי טרם תיראון וגו'.
פירש רש"י:

עדיין לא תיראון.

הוצרך לומר לו כן דוקא בהסרת מכה זו, לפי שפרעה לא בקש כי אם על הסרת הקולות והברד, שנאמר ורב מהיות קלות אלהים וברד. אבל על המטר לא אמר שיחדל לפי שארץ מצרים צריכה למטר ביותר משאר ארצות וכן הבטיחו משה, שנאמר: הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד ולסוף לא היה כן אלא ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, וחשב משה פן יחזיקו פרעה לבדאי ויאמר שלא כן הבטיחו, על כן אמר משה אם הייתי יודע שתהיה מהיום והלאה ירא אלהים הייתי עושה כל רצונך, כי הקב"ה רצון יראיו יעשה, אבל אני יודע שעדיין לא תיראון את ה' בלב שלם, על כן לא ימלא ה' כל רצונך כדי שלא יהיה חוטא נשכר, על כן יחדל הכל בבת אחת ולא יהיה מטר, כי אינו נותן כי אם ליראי ה' כמו שכתוב (ירמיה ה כד): ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו וגו'.