{ב} דבר וגו' וישובו וגו'. הנה כל רואה יקהה בזה, למה יצטרך ה' להערים חם ושלום על הדבר, והוא עשה יעשה כל אשר יחפוץ בלב פרעה לרדוף.

אכן בהשכיל במה שקדם לנו בידיעת מדת הבורא כי חפץ למען צדק ישראל. הלא זה הדבר אשר דבר ה' במצוה זו, שנתחכם לבל יכשלו בהכעסה לבורא ויאמרו דברי ניאוץ. שאמרו אחר כך (פסוק יא) המבלי אין קברים וגו' הלא וגו' טוב לנו עבוד את מצרים וגו' ונתחכם ה' ועשה דבר מורגש ומוכר להם, כי ה' יעץ על פרעה רעה ומתחכם אליו להוציאו ממצרים לרדוף את ישראל להכבד בו. ומעתה אין מקום לישראל לחוש לפרעה ואדרבה יחילו דרכיו לראות נקמתם בו, ולא הספיק לבורא לומר להם הדברים בפה לבד, כי הוא יחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי לא יעשו הדברים בהם רושם. ובראות אותו ירעשו ויתנו ראש לשוב אליו ממוראו עליהם, לזה צוה ה' שישובו ויחנו ויעשו מעשה המוכן לרדוף פרעה אחריהם, ודבר זה ירגישם ויעשה בהם רושם, כי הם הם העושים הכנה בהרגשה רעושה שחזרו לאחוריהם ולחנות במקום מיוחד, שממנו יטעה פרעה לרדוף אותם, ובזה לא יפחד לבם ובבואו יגל יעקב ישמח ישראל, כי יחזה נקם באויבו, ותמצא שאף על פי כן לא הועיל בהחלט. וצא ולמד מה שאמרו בראותו, ומזה תקיש מה היו עושים זולת החזרה והבן.

{ג} ואמר פרעה וגו'. פירוש כשישוב המגיד הוא יודיעו כל אשר ראו עיניו.

{ה} ויגד למלך וגו' כי ברח וגו' ויהפך לבב וגו' אל העם. צריך לדעת אומרו כי ברח, ולא אמר כי הלך, שיראה שראו בהם סימן בריחה.

עוד קשה אומרו ויהפך וגו' משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו, והדברים תמוהים וכי לרצונם עשו, והלא הוכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו, ובעל כרחו שלחום, ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו?

וקשה עוד אומרם מה זאת עשינו וגו' כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן והלא לא עשו אלא בעל כרחם ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחו?

ואפשר לומר על דרך מאמרם ז''ל (זהר ח''ב מ''ה:) כי העם הוא ערב רב, וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה. ופירוש הכתוב כך הוא ויוגד למלך מצרים כי ברח העם פירוש העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל, הן עתה ברחו והלכו להם ולאלו יתיחס הבריחה, כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה, כי הם עמו ועבדיו, ויהפך לבב פרעה וגו' פירוש שנחמו על אשר שלחום, פירוש לעם, לא על ישראל, ויאמרו מה זאת עשינו פירוש תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם. וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פירושו על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ר''ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין, והוא אומרו שלחנו בגט שילוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד, והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו לא יעבוד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזור העבודה הצריכה למלך על העם. ומעתה כיון שברח העם מי יעבוד?!

גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר, כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תיכף ומיד הכינו עצמם לרדוף, והנה לפי מה שפירשתי אין הרדיפה אלא על העם, ואמר הכתוב כי ה' חזק לבו של פרעה וירדוף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד.

עוד נראה על פי מה שפירשתי בפרשת בא (י' ז') כי טעם שהקשו ערפם פרעה ועבדיו, הוא לחושבם כי דברי ה' בדרך זה, הם דרך ערמה, וזה יגיד כי לא יוכל עשות כל חפצו חם ושלום, והנה ביום הכות ה' אותם מכת בכורות, וימדדם פגרים מתים, רעשו ורעדו והצדיקו הדברים. כי אלהי ישראל כל יכול להחריב עולם, ומכל שכן מצרים. ולפי סברא זו יתחייבו לומר כי מה שאמר ה' דרך ג' ימים אין ערמה חס ושלום, אלא אמת יהגה. והוכחת פרעה ממה שהולכים כלם יחד, אינה הוכחה כטעם האמור בדברי משה (שם) כי חג ה' וגו' וזה היה להם למשען שהשאילו ממונם לישראל והונם, כי נתחזק בלבם כי שוב ישובו ישראל למצרים.

גם לא חששו כי עשה ה' הדבר בדרך זה כדי שישאילום, לצד שהכירו שהיה ה' יכול להכריחם גם על זה לתת כל ממונם, ומה גם לדבריהם ז''ל (שמות רבה פי''ד) שגילו מצפוניהם בימי חושך מצרים וידעו מצרים בזה. ואם כן מטעם זה היה להם ליטול הכל באין רואה, וכאשר הגיד המגיד לפרעה אמר אליו כי ברח העם פירוש לפי מה שעלה במסקנתם כפי ההוכחות, כי מה' לא היה הדבר בהחלט הליכות עולם, אם כן מה שלא רצו ישראל לחזור כי רצו לברוח ממצרים, וללכת הליכה מוחלטת. ולא מן ה' הוא הדבר. לזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם פירוש לא לצד המוציא, כי המוציא עדיין בחזקת כי לא הוציא אלא לשעה, אלא למה שנוגע לעם למה לא חששו להם שיברחו, והוא אומרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פירוש הגם שהיה לנו לשולחם לגזירת אלהיהם, אף על פי כן לא היינו שולחים אותם בדרך זה שיוכלו לברוח מעבדנו, כי היו יכולין לשלוח עמהם חיל מצרים ורכבו ופרשיו עד עבוד אלהיהם במדבר, וישובו למצרים.

או יאמר כי באמצעות המגיד שהגיד שברחו, נתהפך לבב פרעה על מה שהכריעו כי אלהי ישראל כל יכול, בבירור כי לא יכול על הכל ממה שדבר דרך ערמה. אמור מעתה במופת חותך כי לא היה בו חס ושלום כח להוציאם בהחלט, והוצרך לגניבת דעת, ודקדק הכתוב לומר לבב לומר כי ב' לבבות הוכרעו בדבר, כי הגם שבתחלה קודם שלח ישראל היה חושב מחשבה זו כי אין כח בידו להוציאם בהחלט ממה ששואל בדרך זה, אף על פי כן היה לו לב אחד דוחה סברא זו, ואומר אולי כי אינו חפץ בהם אלא לשעה. ומעתה פרחה לה טענה זו, והסכימו ב' הלבבות יחד אל העם לבלתי שלחם, שהוברר אצלם צד האחר. ואמרו מה פעולה רעה זאת עשינו כי שלחנו וגו' שלמפרע אנו רואים שלא היה יכול להוציאם בהחלט מטעם שכתבנו, לזה ויאסר את רכבו.

{ו} ואת עמו לקח וגו'. כי לא היה במשא ומתן שכתבנו אלא הוא ועבדיו, אבל עמו הוצרך לקחתם בדברים, כי הם היו יראים לנפשם.

{ח} ויחזק וגו' ובני ישראל יוצאים וגו'. פירוש הוצרך ה' לחזק לבו, כי היה לו לתת לב לאופן וסדר יציאת בני ישראל שהיתה ביד רמה וזה יגיד כי פסקה יד מושל מעליהם, ומזה היה לו להיות נרתע, אלא שה' חזק לבו וחשב מחשבות הנזכר למעלה, וירדוף וגו'.

{י} ופרעה הקריב וגו' והנה מצרים וגו'. צריך לדקדק למה הוצרך לומר זה, ולא הספיק מה שקדם לומר וישיגו אותם וגו'. ואמר עוד והנה מצרים נוסע וגו'?

גם למה התחיל הסיבה בפרעה וגמר אומר במצרים, דכתיב והנה מצרים שהיה לו לומר והנה פרעה וגו'?

עוד צריך לדקדק אמרו נוסע לשון יחיד וגו' על מצרים שהם רבים?

ולהבין הכתוב יש להעיר הערה גדולה בדברי בני ישראל אל משה המבלי אין קברים וגו' מה זאת עשית לנו וגו', כנשמע שהדבר להם חדש, ואין זה אמת, כי כבר הודיעם ה' כי יחזק לבו לרדוף, להכבד בו. והעירם בזה במעשה אשר צוה להם עשות שישובו ויחנו וגו', כדי שיטעה לרדוף אחריהם, ויעשו כן הרי הכינו עצמם להטעותו לרדוף אחריהם. אם כן מנין נכנס להם הפחד?

לו יהיה שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו' אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק, אף על פי כן כבר הבטיחם ה' כי הוא המחזק לבו להכבד בו, והם סייעו בדבר.

אכן יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שאמרו וזה לשונם:

ומצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים מצרים שמו עכ''ל.

והנה המלאך הלז בא עמהם, כי כן הוא הנהוג שהשר יעזור לאומתו ויפול בנפילתה.

וצא ולמד ממעשה אלכסנדרוס מוקדון (יומא ס''ט:) שהיה נדמה לו שרו במלחמות, והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד לימין המלך, לא לפני העם, והנה מסדר הרגיל במלחמות, שהמלך ביניהם שהעם יקדמו קודם למלך, והמלך לבסוף מהעם. וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד, הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה. ואמר ופרעה הקריב פירוש לא עשה סדר הרגיל להקדים העם, אלא הקריב עצמו קודם לעם.

וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים פירוש שר של מצרים כנזכר. פירוש לצד שפרעה הקריב והשר היה לפניו עומד, זה היה סיבה לראות ישראל השר ששמו מצרים נוסע וגו' והם לא יוכלו דעת סיבת השר שאינו אלא לעמוד לפני מלך כנהוג. כי אין מנהג המלך להקדים למחנה, והם ראו השר נוסע אחריהם, פירוש קודם המחנה. לזה רעשו, כי חשבו כי שרי מעלה באו לערוך עמם מלחמה. והגם שקדם להם מה שקדם לא הספיק להם, כשראו מלאכים באו להלחם עמהם, כי הוא אות כי ה' חזר ממחשבתו הטובה, כי זולת זה לא היה מסכים על מלאכו לבא כנגדם ולזה צעקו וגו'.

ואילו לא היה פרעה מקדים, או אם היה סדר הרגיל שיקדים המלך הם היו תולים הדבר כי לא למלחמה בא, אלא לעמוד לפני המלך כחוק שרי מעלה עם כל מלכים אשר הם ממונים עליהם. ולא היו מפחדים, ובזה נתיישב הענין ויישוב הכתובים.

וטעם שלא מנע ה' המלאך מבא, לב' טעמים:

הא' כדי להורגו לפניהם, כאומרו וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ואמרו ז''ל (זהר ח''ב נ''ב:) שיכוין על השר ששמו מצרים.

וטעם ב' אלהים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלימה ויקרבו לבם לשמים כדי שבאמצעות זה יעשה ה' להם הנס העצום של קריעת ים סוף, ודבר זה לא הובטחו בו קודם. ותמצא שדרשו ז''ל (שמות רבה פכ''א) בתיבת הקריב ולא אמר קרב, ירצה שהקריב לִבָּן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב: ויצעקו בני ישראל אל ה'.

{יג} התיצבו וראו. אולי שנתכוון לומר להם שיתיצבו בתפלה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך ויצעקו וגו' אל ה', וכן הוא אומר (שמואל א' א') אני האשה הנצבת עמכה וגו'.

אשר יעשה לכם היום. נתכוון באומרו היום להסיר מלבם חשש מה שעבר ביציאת מצרים, שארך קץ הגאולה מיום שהתחילה הבשורה עד גמר הדבר שנים עשר חדש. לזה אמר להם כי לא יאריך זמן מלחמה זו אלא הן היום יעשה ה' התשועה.

אשר ראיתם את מצרים וגו' כוונת מאמר זה, אפשר שנתכוון להסיר מהם הפחד על זה הדרך באומרו הלא מה שראיתם את מצרים היום הוא לצד שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם לטעם זה הוא שהביאם ה' והראה ה' אותם לכם, כדי שלא ישאר לכם שום מיחוש מהם לעולם. והוא מאמר הקודם שאמר להם (פסוק ד') וחזקתי את לב פרעה וגו', והגם שראו השר, גם אותו יתמדד לפניהם כמו שכן היה.

{יד} ה' ילחם לכם. פירוש לצד שהפחד שנפל אליהם הוא מהשר, וכמו שפירשנו בפסוק ופרעה הקריב, לזה אמר להם בשלמא אם היו הם הלוחמים ישערו כי עצום הוא מהם, מה שאין כן לצד שה' הוא הלוחם אין לחוש לאלף כיוצא בו.

עוד ירצה לומר שאפילו מדת הרחמים תהפך לדין על המצריים להלחם עמהם, ודקדק לומר לכם כיון שבערך ישראל יחשב הדבר רחמים. עוד ירצה ילחם לכם, כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה אלא הוא יערוך כל המלחמה. ואומרו ואתם תחרישון, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (פתיחתא דאיכה רבתי ל') ד' צדיקים מה ששאל זה לא שאל זה וחלוקה המעולה שבכולן הוא מה ששאל חזקיה שאמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא להתפלל אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה וכן עשה ה' דכתיב (מלכים ב' י''ט) בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וגו' והיא המדריגה שאמר משה ואתם תחרישון פירוש אפילו בתפלה אם אין בכם כח כמאמר חזקיה תחרישון והוא ילחם לכם. ולפי מה שפירשנו בפסוק התיצבו שאמר להם יעמדו בתפלה ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון, למדת הדין פירוש תרבו בתפלה להשמיע במרום קולכם להחריש למדת הדין עליכם.

{טו} מה תצעק אלי. קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה, דכתיב (יונה ב') קראת מצרה לי, (תהלים קי''ח) מן המצר קראתי יה, ואם לצד שהרבה להתפלל הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפלה?

עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' הרם את מטך וגו' אם כן קבלנות זה שאמר מה תצעק אלי למה?

עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים אם כן היה לו לומר הרם את מטך וגו' ואחר כך יאמר דבר אל בני ישראל וגו'?

אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במדת הרחמים. ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי.

והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי, פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם. ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים.

ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים. כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים, עד שאמר כי באו מים עד נפש כמאמרם ז''ל (סוטה ל''ז.) ובזה נתישבו הכתובים על נכון.

ונראה לי לומר כי רשם ה' לומר להם טעם תגבורת הדין עליהם, לצד שהם המעיטו בלבם האמונה, ואמרו הלא טוב לנו את עבוד מצרים לזה צוה ה' לעשות כנגד עון זה הצדקת האמונה בכל תוקף. גם בזה רמזם לדעת הסובב תגבורת הדין מחדש.

{יז} ואני הנני מחזק וגו'. בחמלת ה' עליהם נתכוון להודיעם קודם לבל יפחדו בראותם כי הים נשאר חלוק לפני המצריים. כסדר שהיה חלוק לפניהם, ישובו לחשוב מחשבות ולהמעיט האמונה בלבם, ויאמרו הנה המה עולים אחרינו, וייראו מאד. לזה הודיעם ואמר להם, דעו לכם כי ממני היו הדברים להכבד בו, ואני פורש רשת לרגליהם.

{יט} ויסע מלאך האלהים וגו'. יאיר נתיב כתוב זה במה שפירשנו בפסוק (י''ג כ''א) וה' הולך לפניהם וגו' כי ג' עננים היו משמשים לישראל:

א' לפניהם לתור להם מקום וגו',

והב' להגין עליהם מחום השמש,

והג' להאיר להם בלילה,

והודיענו הכתוב אשר עשה ה' בלילה ההוא ויסע מלאך האלהים שהוא ההולך לפניהם, והוא הענן הראשון שמוזכר בפרשה דברים (א' ל''ג) שאמר: ההולך לפניכם נסע והלך לאחריהם, ואמר עוד כי הענן המשמש בפניהם שזמנו כל היום שהגיע זמנו לנסוע בלילה והוא המוזכר בפרשה דברים, דכתיב (שם) ובענן יומם גם הוא נסע ועמד לאחריהם, נמצאת אומר כי ב' עננים שהיו לפניהם נסעו לאחריהם, וטעם הב' כדי שיחשיך לפניהם בלתי דעת מקום תחנותם של ישראל, והוא אומרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה פירוש כי הוצרך לשניהם להחשיך בפניהם לבל ידעו מחנה ישראל שהיה בו אורה הלילה והאור יגיד להם המקום, לזה כיסה חושך פניהם, ולא הספיק לו חשך לבד, כי יבהיק אור בני ישראל במושבותם, לזה עשה ה' ב' הענן והחשך.

{כ} ויבא בין מחנה מצרים וגו'. אולי כי כל מקום החלל שבין ב' המחנות מילא אותם הענן והחשך, והוא אומרו ויבא בין וגו' שאם לא כן למה הוצרך לומר ויבא בין וגו' אחר שכבר אמר וילך מאחריהם ויעמוד מאחריהם?

{כא} ויט משה את ידו וגו'. הגם שאמר הכתוב ויולך ה' וגו' וישם את הים לחרבה, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אומרו (לקמן ט''ו ח') קפאו תהומות בלב ים, וחלק שלא נקפא נבקע. ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים.

ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה אם בתחלת הלילה אם בסופו, והנה משטח הכתוב מוכח כי קודם הבוקר היתה, וקשה דאם כן אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה, על כן מוכרח לומר שפירוש הכתוב הוא ויט משה וגו' וכבר הוליך ה' וגו' וישם את הים לחרבה ולזה כשנטה ידו בקעו המים. וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכוון למה שפירשתי בפסוק (ט''ו) מה תצעק אלי שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו, וכן הוא ברבות (שמות רבה פכ''א) וזה לשונו:

מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע עד כאן.

או ירצה אומרו וישם את הים לחרבה פירוש כל מי הים נגלדו, ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים, כשיעור שלא יצטרכו לירד לעמקי ים ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה וראשון עיקר.

כל הלילה. פירוש עד סוף הלילה, ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר.

{כב} בתוך הים ביבשה. פירוש אומרו בתוך הים בפנימיותו, ואומרו ביבשה שלא היה קרקעית הים טיט ורפש.

והמים להם חומה וגו'. פירוש כי חלק מהמים שנחלק לא נשפך לצדדין. ואומרו מימינם, לומר כי לא חומה ממש שהוא בהקף מהצדדין.

{כג} וירדפו מצרים. הגם שאמר הכתוב ויהי הענן וגו', זה היה בלילה ובאור בוקר לא עבות חזרו המערכות לראשונות, וראו המצריים הליכת ישראל ורדפו אחריהם.

{כד} ויהי באשמורת הבוקר. צריך לדעת למה עשה ה' המשפט הגדול הזה בבוקר ולא בלילה שהוא זמן תגבורת הדינים?

וראיתי שאמרו ז''ל (ילקוט רל''ה):

כי גבריאל טען טענה זו לפני ה' והשיבו אל עליון המתן עד אותה שעה שפעל אביהם עמי, שנאמר וישכם אברהם בבוקר עד כאן.

פירוש תשובת ה' כי הגם שאינו זמן הנקמה, אני מהפך הסדר לבני אברהם. כשם שהפך אברהם טבעו הרחמן ומה גם על בנו ידידו, ואעשה כן גם אני שהפך הזמן לאשר יחפוץ. ויש בזה הנאה לישראל שיעמוד זכות העת. גם יעשה ה' דברו הטוב בכבודו ובעצמו כמו שעשה אברהם וחבש חמורו בעצמו, והוא אומרו וישקף ה'.

{כו} נטה את ידך וגו' וישובו וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לנטות ידו על השבת המים, הלא הם מעצמם לא יתמידו לעשות כן, ובגמר עליית ישראל שהוא גם כן גמר ירידת אחרון של המצריים (שמות רבה פכ''ב) מעצמו ישוב הים.

ואולי כי מהטעם עצמו שנשאר חלוק גם במקומות שעברו בו כבר ישראל, והיו המצריים באים שמה, חשב הים כי מה אלו אף אלו. וה' גזר כן כדי שיכנסו כולן יחד לתוך הים, וטעם זה לא נודע לים ולא הרהר אחר רבו, לזה צוה ה' למשה לרמוז לים כי כלתה שליחותו וילך כמנהגו.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל במסכת יום טוב (ה'.) כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו והוכיחו כן ממה שאמר הכתוב (דברים ה כז) שובו לכם לאהליכם הגם שאין טעם לאסור עוד אף על פי כן הוצרך להתיר:

עוד טעם הנטיה לפי שזולת זה, הגם שישוב הים, ישוב לאט לאט, לצד היותו תש כח, מההשתנות שעברה עליו, ובזה יוכלו להמלט. לזה צוה ה' למשה להעיר לים בנטית ידו לשוב לתוקפו הראשון תיכף ומיד, וכן הוא אומר וישב וגו' לאיתנו. או אפשר כי לצד שהוכה הים על ידי משה חפץ ה' שעל ידי משה שב ורפא לו על ידי נטית ידו וה' סומכה כאומרו (ישעי' ס''ג) מוליך לימין משה זרוע תפארתו יתברך.

עוד ירצה בנטית ידו לרמוז לים שיעשה מלאכתו בהם שלמה לבל ימלט סוס ורוכבו, ולא ימנע מהם בשום אופן לבל ימלט מצרי לשוב עלות מהים. וכגון אותם שבקצוי הים שבשיטה אחת יפנו מהים, הרשהו לים על כולם, לבלתי ימלט מהם עד אחד, וכן הוא אומר וישובו המים ויכסו וגו'.

{כז} לאיתנו. רז''ל אמרו (שמות רבה פכ''א) לתנאו הראשון. וקשה לי לדבריהם אין זה מקום התנאי, אלא בשעת החלוקה שם יזכיר תנאי זה. ואולי כי יודיע הכתוב כי אחר ששב אז ידע שהוא תנאי שהתנה עמו ה', ולא גזירת כליונו או הגעת צביונו להבטל מהעולם. והגם כי התנאי היה ידוע לו, אולי שלראות הפלאת הדבר שנתיבש ונעשו המים יבשה, וגם המים העומדים נעשו חומות אבנים, יאמרו כי בא עד קיצו גם כן. וכשחזר ידע כי אין זה אלא תנאי ראשון לבד. וצריך לדעת אופן התנאי אם היה ליוצאי מצרים, אם כן למה נרעש בפעם הזאת?!

כמאמרם ז''ל (שם) שהתריס כנגד משה ואמר לו אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום ג' ואתה נבראת ביום ששי וכו' עד שנטה ה' ימינו לימין משה, דכתיב (ישעי' ס''ג ז') מוליך לימין משה.

ועוד רואני כי ליחידי סגולה היה נקרע בעל כרחו כמעשה הובא בחולין (ז.) ברבי פינחס בן יאיר וכו' ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד, מה כוחו של ר' פנחס בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית?

אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו (ישעי' מ''ג) בוראך יעקב וגו' ואמרו ז''ל (ויקרא רבה פל''ו) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל, והכל בכח התורה.

וצא ולמד מה שאמר בפסוק בראשית. והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתו על הנבראים גזירה. ולזה לא הסכים הים ליחלק להם וטען למשה אתה נבראת בששי ואני בג', זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו, ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה, פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתיחס לה ימין דכתיב (דברים לג ב) מימינו וגו' וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון, ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב א' לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לר' פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו ופחד הים ממנו.

ומצרים נסים וגו'. פירוש שהגם שהיו נסים ממנו כשראוהו ששב לאיתנו. אף על פי כן לקראתו, פירוש היה הים בא להם למול מקום שנסים שמה, ולכל מקום שהיו נסים היו מוצאים עצמן שהולכים לקראתו, על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין ק''י, במדבר רבה פי''ח) בבליעת קרח ועדתו שהיה פה הארץ רץ אחריהם למקום שיעמדו שמה כי כל הנבראים עושים רצון קונם בזריזות וזהירות גדולה, ושיעור הכתוב כי נתגבר הים לאיתנו פירוש לתוקפו ונעשה כנזכר.

וינער ה'. פירוש לצד שיש בני אדם בקיאין לשוט בים הגם שיהיה הים בכל תוקפו וגבורתו יתחכמו לשום בו דרך, לזה אמר הכתוב כנגד אלו וינער וגו' בטל מהם הכח ההוא. ולדברי רבותינו ז''ל (שמות רבה פכ''א) שאמרו כי מצרים מת הוא שר של מצרים אמר כי הגשימו והשליט עליו גשם המים ונערו בתוך וגו'.

{כח} לכל חיל פרעה וגו'. פירוש הרכב והפרשים שלא היה בהם כח למהר לבא לתוך הים, והיו באים אחריהם שבו המים עליהם למקום שהיו שם לא נשאר בהם וגו'.

{כט} ובני ישראל הלכו וגו'. טעם הודעת דבר זה פעם ב'. אולי כי יכוין לומר שידעו המצריים את הדבר הזה כי ישראל עברו ביבשה והמים היו להם חומה וגו' והם ירדו תחתיות ארץ ובזה ידעו ה' כמאמרו יתברך (פסוק י''ח) וידעו מצרים וגו' וזולת זה לא ירגישו בדבר.

וצא ולמד (אבן עזרא פ' כ''ז) ממה שטעו מהמשוגעים ואמרו כי משה היה יודע שעות שבו יתמעט הים וכו' והעביר ישראל באותו עת והמצרים לא ידעו ונטבעו, ומופת זה יסיר שגעון דעת זו, כי הלכו ביבשה, והמים חומה ב' סימנים אלו יעקרו הכחשת הנס, והראם ה' לנטבעים.

{ל} ביום ההוא. פירוש ביום ההוא היתה התשועה ולא קודם הגם שיצאו ממצרים לא היו בוטחים בעצמן מהם.

וירא וגו' מת על שפת הים. קשה למה הוצרך להודיענו שראהו מת פשיטא שלא יהיו חיים אחר הטביעה. ורבותינו ז''ל (מכילתא) אמרו כי ראו במיתתן, והודיענו בזה כי שם גמרו מיתתם, והטעם כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, והם יראו בישראל ותכסם בושה, ולפי זה תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך וירא ישראל את מצרים שהיתה יוצאה נשמתו על שפת הים, ותיבת מת נקשרת עם אומרו על שפת הים ולא עם תיבת וירא.

{לא} וייראו העם את ה'. פירוש יראת הרוממות, אבל יראת העונש מן הסתם היתה להם קודם במצרים. ולפי מה שהוכחנו בפרשת (י''ב מ''ג) זאת חקת הפסח כי לא קבלו עליהם מצות המלך, אם כן אפילו יראת העונש לא היתה להם, עד שראו היד הגדולה וייראו וגו', ועל כל פנים ביראת הרוממות הכתוב מדבר, מאומרו וירא ישראל את היד הגדולה וייראו וגו'. ואומרו ויאמינו כי זה תשלום האמונה בהם.