{ב} וילונו וגו' במדבר. תלונתם הייתה על הביאם דרך מדבר. כי ידוע היה דרך ארץ כנען, כי ישנו לבד דרך זה, וזו תלונתם שהביאום דרך מדבר. והדבר היה מאת ה' לסיבות עצומות ידועות. וישראל חשבו כי משה הוא שנתחכם להביאם דרך זה לסיבה ידועה.

{ג} ביד ה' בארץ מצרים. פירוש כי אם היו במצרים והיו ממאנים לצאת, מה היה הדבר היו מתים הרוגי ה', לזה אמרו כי הם בוחרים שהיה ה' ממיתם בארץ מצרים על מיאונם, ולא יודו לצאת, וימותו ברעב. על דרך אומרו (איכה ד') טובים היו חללי חרב מחללי רעב.

בשבתנו על סיר וגו'. מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המעונים סובלי עול הגלות, לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם.

בשבתנו על וגו'. פירוש ובאמצעות הבשר היו אוכלים לחם לשובע, כי היה להם הבשר ללפת בו את הפת.

או ירצה כי מלבד שכבר אכלו לחם פירוש סעודתם היו מוסיפין לאכול בשר על השובע. ואולי שדקדקו באומרם על סיר וגו' ולא אמרו באכלנו בשר וגו' לרמוז כי לא היו אוכלים שנתבשל ושהה, כי זה יפגם טעמו. אלא שהיו יושבים על הסיר לאוכלו בעת גמר בשולו. ורמזו לו בדבריהם כי הגם שיאמר להם שחטו ממקניכם ואכלו בשר, זה לא יספיק בתמידות כאשר היו רגילים לאכול תמיד לחם ובשר.

עוד יתבאר הכתוב למה שקדם לומר כל עדת בני ישראל מן הסתם לא תהיה כל העדה בגדר שוה בתלונתם נגד ה' ונגד נביאו, ולזה רשם ה' ב' טענות כנגד ב' כתות שהיו בישראל:

אחת תובעת בשר

ואחת תובעת לחם,

והוא אומרו בשבתנו על סיר הבשר זו כת הפריצים שבהם, והתחיל הכתוב בדברים אלו, כי בקלקלה מתחילין מן הצד. ואחר כך אמר באכלנו לחם לשובע כנגד התובעים לחם לאכול. כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם.

{ד} ויאמר ה' אל משה הנני וגו'. לא אמר הכתוב לאמר. גם התחיל לדבר נוכח, וסיים נסתר ויצא העם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (יומא ע''ה.) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד, ולא היה צריך לצאת אחריו ולשאר העם היה יורד במקום אחר, והיו יוצאים ללקוט, והוא אומרו הנני ממטיר לכם לחם וגו' פירוש באין צורך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו. כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח.

וטעם שלא אמר בתחלת נבואה זו לאמר, לצד כי עדיין יצוהו פעם ב' כל הדברים בפרשה שאחר זו, אלא שהקדים הדברים למשה למצוא בפיו מענה, ותכף ומיד השיבם, שהנבואה נאמרה לו כהרף עין, ותכף ומיד והנה כבוד ה'.

למען אנסנו וגו'. כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון ובזה יהיו פנוים מכל ואראה הילך וגו':

עוד ירצה על זה הדרך טעם דבר יום ביומו למען אנסנו כשיהיה צריך לו בכל יום למזונותיו.

{ה} והכינו את אשר יביאו. פירוש כי ההבאה עצמה בכלל ההכנה וצריכין להכינה מיום ו' כדי שלא יביאו בשבת, והוא מאמר משה לישראל (פסוק כ''ט) אל יצא איש ממקומו וגו'.

{ו} ערב וידעתם וגו'. פירוש לצד שישראל דברו בדרך החלטת המניעה שימצאו בשר במדבר, באומרם מי יתן מותינו וגו' ולא שאלו הדבר קודם זה יגיד כי היה להם הדבר בלתי אפשר. לזה אמר להם ערב וידעתם כי ה' וגו', כי עד עתם אינכם יודעים המוציא אתכם מה נורא מעשיו ולא לקחתם ידיעה מהמסות הגדולות כי כל יכול. עכשיו מחדש תכירוהו. וכונת דבריו הוא לשבט מוסר, כי טח מראות עיניהם וגו' (ישעי' מ''ד). וטעם שלא תלה הידיעה אלא במעשה ערב ולא במעשה בוקר, לצד שהוא המופלג אצלם במניעה.

ואמר וידעתם בתוספת וא''ו, לומר מלבד שתוסר יראת מות ברעב אלא שיהיה בדרך מופלא כמעשה ה' הנורא המוציא אתכם מארץ מצרים.

{ז} ובוקר וראיתם וגו'. פירוש בוקר הוא מה שאמר בסמוך ויאמר משה וגו' והנה כבוד ה', וענין זה היה ביום ב'. ולפי זה טעם אומרו וראיתם בתוספת ו', פירוש מלבד דברו אשר ידבר לכם על ידי, עוד יעשה ה' לכם דבר שיראה לכם את כבודו. או ירצה באומרו ובקר כי גם בקר ידעו כי ה' וגו', והיא נמשכת למעלה עם אומרו ערב וידעתם וגו' ובקר, ואומרו וראיתם הוא תחלת ענין, וכפי זה אפשר כי בו ביום ראו כבוד ה'.

{ח} ויאמר וגו' בתת וגו'. להיות שבתחלה אמר הדברים סתומים ערב ובקר ולא אמר מה יהיה ערב ובקר לזה חזר ופירש מה שאמר ערב וידעתם הידיעה היא בתת ה'.

{ט} ויאמר משה אל אהרן. פסוק זה אפשר שהיה ביום ראשון עצמו שדבר אליהם ערב וידעתם. או אפשר שהיה למחרתו, ומה שאמר להם ערב וידעתם אינו חוזר על ערב של אותו יום אלא ערב של זמן שיתן ה' להם כאומרו בתת ה' וגו' ולאפוקי בוקר:

{י} כדבר וגו'. פירוש שהיה ה' כיושב ומצפה שיפנו אליו, ותכף לדברו נראה כבוד ה' בענן.

{יא} (יא~יב) וידבר וגו' לאמר שמעתי וגו' דבר וגו'. קשה למה אמר תיבת לאמר בפסוק א' ולא הספיק במה שאמר אחר כך דבר אל בני ישראל, ואם נתכוין שגם פרט זה שאמר לו שמעתי את תלונות וגו' יאמרנו לישראל, אם כן למה הוצרך לומר עוד אחר כך דבר?

ונראה לומר על פי דבריהם ז''ל (יומא ד':) שאמרו שכל האומר דבר לחבירו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו לאמר, והנה כשדבר ה' למשה ואמר לו שמעתי וגו' הם דברי ה' למשה, וענין זה הוא בבל תאמר, לזה אמר לו ה' לאמר. והנה אין הכרח בזה שחייב לומר, אלא רשות הוא שמרשהו לומר לשלול בל תאמר. והדבר בידו להודיע דבר ה' זה אליהם, וכשרצה ה' שידבר אליו דברים שנוגעים לישראל, אמר דבר אל בני ישראל כי מכאן ואילך הם דברים שאני מחייבך לדברם, ולזה תמצא ששינה ה' את דברו, כי מקודם דיבר דרך נסתר על ישראל כאלו מדבר דברים בינו לבין משה, אלא שהרשהו לספר לישראל. וכשיאמר לישראל צריך לדבר להם על זה הדרך כי ה' אמר למשה ששמע תלונות בני ישראל לא שהושלח מה' לומר להם משמו ששמע וגו'.

ומאמר ב' אמר אליו דבר אל בני ישראל משמי בשליחות בין הערבים תאכלו. וטעם שהוצרך לומר תיבת לאמר נתכוון שיאמר להם משמו יתברך. וזה שיעור הכתוב דבר אל בני ישראל שאני אומר להם בערב תאכלו וגו' והוא אומרו לאמר, ומשמשת תיבת לאמר במקום כה אמר ה', גם בזה יוצדק גמר הדברים שאמר אני ה' אלהיכם, וזולת לאמר ישמע הדבר שחס ושלום על משה.

{טו} ויאמרו איש וגו' מן וגו'. צריך לדעת מה כוונת הכתוב בזה?

ואולי כי בראותם אותו הזמין ה' לפיהם במקום שיאמרו מה הוא אמרו מן הוא, וזה שמו אשר קבע לו ה' ושם שמו בפי ישראל על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז':) אשר שם שמות בארץ שיכוונו לשמות אשר קרא להם הבורא.

ואומרו כי לא ידעו נתן הכתוב טעם המצאת השם לפיהם הוא לצד שלא ידעו מה הוא, ומאמצעות זה נפל אליא בפיהם. ואולי כי מזה נתחכמו בני ישראל וקראו שמו מן דכתיב (פסוק ל''א) ויקראו בית ישראל שמו מן, שהשכילו בתיבת מן שאינה מן הרגיל בנדבר. ואין זה אלא רוח ה' דיבר, ומלתו על לשונם כי זה שמו.

{טז} איש לפי אכלו. פירוש לפי שיעור בני ביתו אם רבים אם מעטים. ואמר אכלו כי אכילת כולן תחשב אכילת האיש התלוי בו, והעד על זה מה שאמר אחר כך וימודו בעומר וגו' איש לפי אכלו וגו', וחזר לומר כמה יקחו לכל אחד עומר לגלגולת, וחזר לומר מספר וגו' לומר שלא יעשו הפרש בין קטן לגדול אלא מספר הנפשות כי כולם ישוו באכילת המן. ואומרו לאשר באהלו נתכוון לומר כי מי שיש לו באהלו איש או אשה שאין מזונותיהם עליו והם בשכונתו שגם להם יקח האיש. ודרשת רבותינו ז''ל (יומא ע''ה.) תאיר עינים בנפלאות ה'.

{יט} ויאמר משה וגו'. אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה' נותן להם דבר יום ביומו זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחברו והבין דבר מתוך דבר, ואסר להם. ולזה אמר הכתוב ולא שמעו אל משה, וקשה, לא היה צריך לומר אלא ויותירו וגו' ואני יודע שלא שמעו?

עוד למה לא הספיק לומר ולא שמעו ויותירו ואני יודע כי לא שמעו למשמיע?

ולדברינו יבא על נכון פירוש ולא שמעו למה שנתחכם ואסר להם מדעתו. ולדרך זה ידויק גם כן אומרו במאמר הקודם לזה זה הדבר אשר צוה ה' מה שלא אמר כן במה שלפנינו. וטעם שהבאיש וירם תולעים, שהסכים ה' על ידו שהצדיק בסברתו סברת חכם עדיף מנביא.

ואפשר לומר כי לעולם מפי הגבורה נאמרה לו מצוה זו, אלא לצד שכבר אמר זה הדבר אשר צוה ה' סמך שכל ענין פרטי דיני המן נמשך למה שהקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה', והם לא השכילו כונתו וחשבו כי הוראתו הוראת חכם לא הודעת נביא.

{כ} וירם תולעים וגו'. טעם שהקדים וירם וגו' לויבאש, לצד שהרמת התולעים תמצא במין המתוק ולא יבאש כי אין הסרחון רגיל בדברים המתוקים, כרגילות הויית התולעים. ומָן זה טעמו כצפיחת בדבש ולזה אמר וירם תולעים ולא די זה אלא ויבאש. והעד הנאמן לפרושנו זה אומרו (פסוק כ''ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו פירוש לא מלבד שלא הבאיש אלא אפילו רמה הרגילה להיות בלא סרחון לא היתה בו, ואם לא ירום תולעים עד שכבר הבאיש אחר שאמר הכתוב ולא הבאיש אין צורך לומר עוד ורימה וגו'?

והנה ראיתי לרבותינו ז''ל (מכילתא) שלא פירשו כדברינו, ואולי כי יסברו שעל כל פנים הגדלת התולע יקדים לה קצת מההבאשה שממנו תתהוה, הגם שלא יבאש המתוק. ובדרך רמז ירצה כי אין תולע גדל אלא מהנבאש. והנה מצינו שתרגם אונקלוס רע ביש, ובחינת הרע ויסודו הוא עבור פי התורה והמצוה, ואדם כי יחטא ירום תולעים, והוא סוד גדילת תולעים מהפירות ואויר האדמה אחר חטא האדם, והוא אומרו וירם תולעים הטעם הוא לצד ויבאש שנעשה בו בחינת הרע שהניחוהו הפך מצות התורה. ולזה כשאמר להם משה הניחו אותו וגו' עד הבקר אמר הכתוב ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורימה לא וגו' פירוש לא נגע בו בחינת הרע, ובזה ורימה לא היתה, וכמו כן הצדיקים אשר לא יטעימו נפשם מבחינת הרע לא יתליעו.

וצא ולמד מעשה ר' אליעזר בר רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ב''מ פ''ד:) כי תולע אחד לבד גדל באזנו לצד בחינת הרע אשר נגע שם.

{כב} ויגידו למשה וגו'. מכאן משמע שלא הודיעם קודם דבר ה', וקשה איך יכבוש חס ושלום נבואתו, ולימדונו רבותינו (סנהדרין פ''ט.) דין נביא הכובש נבואתו וכו' חס ושלום, ומה גם בהגדת מצוה לקיים ישראל רצון המלך, שיש בזה ב' בחינות:

כובש נבואה,

ועקירת המצוה,

ואין לומר כי חס ושלום שכח מצות ה' אם כן נחוש לו גם כן ששכח ממה שנצטוה ועדיין שכוח חס ושלום, ומה גם שלא היה לו לעכב זמן מה לישכח. ותכף ומיד היה לו להגיד נבואתו?

וגם קושיא לאלהינו למה לא הזכירו כשידע בו ששכח באותה שעה עצמה, היה לו להזכירו ולא היה מניחו שכוח עד ז' ימים שהוזכר מעצמו?

אכן משה רבינו טעמו ונימוקו עמו, ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק (איוב לז) באומרו הוא אשר דבר ה' שבתון שבת וגו' כאן בנועם דבריו השמיט תיבת לאמר רמז כי לא דבר לו ה' לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר, כמאמרם ז''ל (יומא ד':) וכתבנוהו בפסוק (י''א) וידבר וגו' שמעתי וגו', וזה הוא טעמו שלא הודיעם קודם.

והעד הנאמן לדברי משה ה' מעידו בנוסח הנבואה, כשאמר לו (פסוק ה') והיה ביום הששי וגו' תמצא שלא אמר לו ה' שם דבר אל בני ישראל ולא תיבת לאמר, הרי סתם הדבר בפניו שאין לו שליחות במצוה זו לישראל, והוא שאמר הוא אחר מעשה שלקטו לחם משנה ובאו לפניו גילה להם הדבר ואמר להם שלא היה אצלו אלא בדרך סוד נמסרו לו הדברים ולא לאומרם.

ויש לנו לתת לב כפי זה מי התיר לו לאמר להם כל מצות האמורות בדבריו שלא נאמר לו דבר ולא לאמר?

ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם למה לא רצה ה' שיאמר הדברים לישראל?

והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ה' לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת, שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון, שלא על ידי שליח תחילה, אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם, שיעור הרגיל ליומו וימודו, וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום. יראו ראייה חושית ושכליית כי ה' מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת ומזמין להם מיום ששי צורך יום ז' כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוספת קבלת הרצון, ומורא גדול מעבור עליה, לצד שמעלתה גדולה. וכמאמר ז''ל (שמות רבה פכ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, ולזה לא צוה להם תחלה על השבת, משה, כדי שלא יכוונו להרבות בלקיטה וילקטו כמשפט יום יום ויעשה להם הנס למצוא בכפלים. אין זה אלא מעשה אלהים אשר ישיחם לשמור שבת.

ואם תאמר סוף כל סוף יצוה להם משה על השבת, ויאמר להם כי לא ילקטו אלא כשיעור זה הרגיל כדי להכיר הדבר, אין זה מהמוסר להבינם כי צריכין נם להצדיק דברי משה, לזה עשה ה' דבר חכמה.

ועוד אם היה מקדים המצות על ידי משה עדיין יש מקום לטעות, על דרך מה שאמרו במנחות פרק רבי ישמעאל (ס''ה,)

כשנטפל רבן יוחנן בן זכאי לבייתוסין הארורים ואמר להם עצרת אחר השבת מנין לכם?

ופטפט כנגדו זקן אחד מהם ואמר לו: משה אוהב ישראל היה ויודע עצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר השבת, כדי שיהיו מתענגין ב' ימים עד כאן.

וכתבו התוספות שם וזה לשונם:

עמד ותקנה והקב''ה הסכים על ידו עד כאן.

הרי כי יש טועים שהגם שתהיה המצוה מפי משה יסכים הקב''ה על ידו, אם כן יש הפרש להקדמת ידיעת המצוה מנסיון אל עליון. לזה לא צוה ה' למשה לאמר לישראל דבר זה, ומעתה אחר שיצתה המחשבה אשר חשב אלהים, והכירו ישראל הדבר תחלה, אמר להם משה הוא אשר דבר ה' אלי שבתון שבת קודש.

ואם תאמר למה לא הועיל ההיכר להשיג בו ידיעת שבת, והוצרך משה לומר להם הדברים? הנה זולת דברי משה יטעו ויאמרו אולי נגמרה ירידת המן, ולזה נתן להם ה' שלא כסדר הרגיל, לזה אמר להם משה הוא אשר דבר וגו' ולא לסיבה אחרת, ויוכר הדבר להם בהחלט כשירד המן יום א' אחר השבת. והוכרח משה לומר להם הדברים שהם בבל תאמר שלא יכשלו באותו שבת ויצאו, אלא שלא אמר להם האזהרה בפירוש, כאשר אבאר בפסוק עד אנה מאנתם.

{כה} אכלהו היום וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוותם על אכילתו?

ואולי כי להיות שלא אמר להם אלא הניחו אותו למשמרת, ולא פירש להם שיהיו מותרים באכילתו, והגם שלא מצינו שאסר בפירוש אכילת הנותר. מכאן אתה למד שאסרו להם.

או אולי דאסור מדין לא תאכל כל תועבה ואמרו ז''ל (חולין קי''ד:) כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל, לזה אמר להם אכלוהו היום. ודקדק לומר היום לשלול יום אחר אסור הנותר לבקר, וכדי שלא תטעה ותאמר היום דוקא ולא יום אחר כל עיקר ואפילו שבת, לזה גמר אומר כי שבת וגו'. הא למדת כי מיעוט היום לא בא למעט אלא שאינם שבת.

עוד נתכוין באומרו כי שבת טעם למה שלאחריה על זה הדרך ולטעם שהיום שבת לא תמצאוהו בשדה, דקדק לומר בשדה לרמוז מאמר רבי שמעון בן יוחאי שאמר בזוהר (חלק ב' פח.) כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, והוא אומרו לא תמצאוהו בשדה אבל למעלה בו ימצא אדרבה מזון לכל ו' ימים.

{כו} ששת ימים וגו'. הכוונה בזה להזהירם לבל יצאו ללקוט. ופירוש לא יהיה בו לא יהיה בו מעשה זה של הלקיטה, שאם על הויית המן, כבר אמר לא תמצאהו בשדה, ולזה כשיצאו מן העם ללקוט אמר ה' להם עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' הרי שעברו על הלאו.

והיכן מצינו אזהרה זו שאמר להם כן?

ואם כוונתו על דיוק הנשמע מאומרו ששת ימים לבד, לאו זה לא יקרא לאו אלא עשה, כדין לאו הבא מכלל עשה (פסחים מא.) ולא יוצדק לומר להם עליו מאנתם לשמור כי לשון שמירה יאמר על הלאו.

{כז} ולא מצאו. פירוש שאם מצאו היו לוקטין.

{כח} עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ויגידו למשה כי משה לא פעל און, במה שלא אמר להם קודם ענין זה אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמור מצות ה' ורבותינו ז''ל (בבא קמא צ''ב.) אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם ז''ל יצדיקו כי לא פעל מכשול.

ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר, אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ראו וגו' וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו עד אנה מאנתם קושיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל אל יצא איש וגו', ואם נאמרה לו קודם, איך לא אמרה משה לישראל?!

אכן זו היא שגיונו של איש האלהים, כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה', בטעם שלא אמר לו דבר וגו', או לאמר, היה צריך לאומרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא הוא אשר דבר ה' וגו' ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה' לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה, ממנו להם על דרך שפירשתי בפסוק (כ''ב) ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה וגו', והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קודש מן העם ללקוט כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפירוש, אלא דמפרש להם הענין הוא אשר דבר וגו' לא עשו הרגשה ויצאו ללקוט ולא חששו לזה עד אחר כן כשאמר להם אל יצא וגו' אז אמר הכתוב וישבתו העם וגו'.

הא למדת כי לא כן מקודם, אשר על כן כללו ה' ואמר עד אנה מאנתם. ולזה כשראה משה שהקפיד ה' עליו הבין הדברים, ותכף אמר ראו כי ה' וגו', והם הדברים שנאמרו לו בתחילת דבר ה' בענין זה (פסוק ה') והכינו את אשר יביאו וכמו שפירשתי שם.

והנה מכאן אתה למד שעל עיכוב מאמר זה לישראל, כללו ה' עם הממאנים. שהיה לו לומר לישראל כונת ה' כמו שהשיג לדעת הוא, וכמו שפירשנו בפסוק ויגידו למשה. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו, ליאמר לו עד אנה מאנתם כי הוא לא נצטווה וכחד ולא עבר אפילו על חוט השערה. אלא שהיה לו להודיע לישראל, מה שהשיג בדעת עליון, כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו. ואין בזה עונש, לזה אמרו ז''ל בהדי הוצא לקי כרבא, ליקוי שאינו ראוי לו.

מצותי ותורתי. כי מצינו להם שעברו על ב' מצות, א' שאמר להם אל יותר ממנו והותירו, וב' שאמר להם תלקטוהו וביום השביעי לא יהיה בו הלקיטה ועברו ויצאו ללקוט לזה אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי, ואומרו ותורותי גם כן הם ב' תורות,

א' כי ה' אמר להם שילקטו עומר לגלגולת והם לקטו יותר, וכמו שדרשו ז''ל (מכילתא) באומרו ולא העדיף המרבה, ובמעשה שבת גם כן לא הספיק להם מה שנתן להם משנה יום ששי ויצאו ללקוט יותר מעומר לגלגולת.

וב' שלא האמינו במאמר ה' כי ביום שבת לא יהיה בו ויצאו וגו' ואין לך עובר על תורה כזה שאינו מאמין בתורת משה עבדו.

{כט} ראו כי ה' וגו'. פירשתי למעלה שנתכוין משה לומר להם כי מצוה זו אינו צריך לאומרה הוא להם אלא הנה הם רואים אותה כי ה' נותן המצוה ממנו להם בלא שום אמצעי, כמו שפירשתי בפסוק (כ''ב) ויגידו וגו' וזה למעלת השבת כי יראו ישראל הדבר בחוש הראות. ואומרו אל יצא איש פירוש כי ה' לא הוריד המן לצד שלא יצטרכו לצאת איש ממקומו וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק (כ''ח) עד אנה מאנתם.

{לב} ויאמר משה זה וגו'. צריך לדעת אומרו הדבר?

עוד צריך לדעת מצוה זו למי מצוה אותה משה, אם לאהרן הרי הוא אומר אחר כך ויאמר משה וגו'?

ועוד כפל הדברים רואני כאן.

ונראה כי כונת משה הוא על זה הדרך זה הדבר אשר צוה וגו' מלא העומר וגו' ולא אמר ה' מי יקחנו, וגם לא אמר סדר לקיחתו, גם לא אמר מקום הנחתו, אלא זה הוא הדיבור שיצא מפי ה' אלי ולא יותר. ויאמר אל אהרן שפט בצדק דעת חכם, כי פירוש למשמרת סובלת ב' דרכים: ומדרכי התורה כל שהתיבה תסבול ב' דברים שקולים במשמעותה תכוין אל הב' כי איזה מהם תוציא, וב' הדרכים הם:

הא' למשמרת מן הטומאה,

והב' מן שליחות יד.

כנגד שליחות יד אמר מקום המשתמר באוהל מועד, גם שם מקום שצורכי ישראל נתונים שם, התורה וכלי שרת וזה גם כן כלי שמשמש הוראת דבר אשר חפץ ה' להראות לדורות. וכמו כן עשה ה' במטה אהרן, ובמחתות עדת קרח. ולזה אמר להניחו לפני ה'.

וכנגד שמירת טומאה, אמר צנצנת אחת. ואמרו ז''ל (מכילתא) צנצנת דבר שהוא מציץ מחבירו שהוא כלי חרס שכל שצמיד פתיל עליו טהור.

וב' פרטים אלו שמעם מדבר ה' באומרו למשמרת, ומעתה דן כי אהרן הוא הלוקח כי הוא הכהן המשרת במקדש, ולזה ויאמר אל אהרן, ולבל יחשבו העם כי ה' אמר אליו לדבר אל אהרן ולקחת צנצנת וגו' לזה אמר הנאמן הגדול זה הדבר אשר צוה ה' ולא יותר, והחכם הבין הכוונה.

או ירצה כי מתחילה כשקבל הנבואה סדרה לפני ישראל כסדר שמיעתה מאל עליון והיה חסר הידיעה:

מי העושה?

ומקום הנחת המן?

ומקום הנחת הכלי?

ולא ידע מה לעשות עד שבאה הנבואה פעם ב' ואמר לו ספקותיו, והוא אומרו בסוף המעשה כאשר צוה ה' אל משה, פירוש לא תחשוב בדעתך כי פרטים שאינם מפורשים בדבר ה' שהם ג' הנזכרים משה מעצמו עשאן לא כן הוא אלא כאשר צוה ה' אל משה מפי עליון היו הדברים. ולדרך הראשון יתבאר אומרו כאשר צוה ה' וגו', יכוין הכתוב לומר כי הצדיקו עיונו של משה כאלו כן צוה ה' אליו כאשר שפט בדברים הסתומים כמו שפירשנו.

{לה} את המן אכלו וגו'. הוצרך לומר פעם ב' את המן ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שינוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת, לַמָּן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען, שהוא קודם העברת הירדן. כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים, לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען, זכר אותו בפני עצמו, לומר כי ישתנה זה מזה. והשכל יכיר זה, כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יוגשם יותר.

עוד אמרו ז''ל (קידושין ל''ח.) וכי מ' שנה אכלו והלא חסרים ל' יום מט''ו בניסן עד ט''ז באייר, אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן. וראיתי לדקדק הכתוב למה שינה לשונו בתחילה כתיב אכלו את המן הקדים זכרון האכילה לזכרון המן, וכשהזכיר המן פעם ב' אמר את המן אכלו, הקדים זכרון המן לזכרון האכילה. הנה הכתוב ידקדק לשונו לומר, כי ישתנה חשבון מ' שנה שמנה באכילת המן, למה שמודיעך שאכלו המן עד בואם וגו' מלבד ההפרש שכתבנו של ירידתו יום יום או מהשמור, כי המן שנכנס בחשבון מ' שנה אינו אלא בערך מה שהיו טועמים באכילתן, והוא שהקדים זכרון אכילה קודם זכרון המן, לומר כי לצד האכילה הוכר היותו מן שהיו טועמים בעוגותיהם מָן, אבל אין כל המ' שנה מן ממש שהרי ל' יום אכלו מה שהוציאו ממצרים עוגות, וכשרצה להגביל שיעור זמן אכילת המן הקדים זכרונו לומר אין זה נחשב מן, לצד שטעמו כן, אלא לפי מה שהוא כפי האמת ודו''ק.