ג. אם המצא תמצא. טעם הכפל, לומר:

אחת לגופה, שבאו עדים שגנבה.

וב' לומר שמצאוה בעין אצלו,

אבל זולת זה יתחייב בד' וה' שכל שאינה בידו, בחזקת מכורה או שחוטה, ולא אמר הכתוב שנים לבד, אלא בנמצאת.

ותדע שלאו דוקא מכר או טבח, אלא הוא הדין נתן או אבד כל שיצתה מרשותו, וכן מוכח בש''ס (ב''ק ע''ט:) להדיא, והוא הדין הקדיש. וראיתי לדייק מכאן שאם גנב מעובד כוכבים ומזלות אין בו דין, ואם אין לו ונמכר בגניבתו שאמר בסמוך ממה שאמר סמוך לו, נמכר בגניבתו אם המצא תמצא וגו' שנים ישלם ואמר הכתוב בדין תשלומי ב' לרעהו ולא לעובד כוכבים ומזלות כמו שדרשו ז''ל (מכילתא), הא למדת, כי דין ונמכר בגניבתו האמור בענין אין הכתוב מדבר אלא בגנב מישראל ולא מעובד כוכבים ומזלות ולא מהקדש, והם דברי רמב''ם בפ''ג מהלכות גניבה, ולא מצאו לו שם טעם והנה הוא.

ד. כ יבער איש וגו. יתבאר על דרך מה שאמרו בהכונס (ב''ק נ''ו:)

אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו וכו' חייב, ואמרו שם אפילו קם לה באפה ואפילו הכישה חייב.

והוא אומרו כי יבער איש פירוש. אפילו אם [אין] הבעיר שלו. ואומרו ושילח את בעירו פירוש ואפילו לא העמיד ולא קם לה באפה ולא הכישה, אלא ששלחה לנפשה ולא שמרה מלכת, והיא מעצמה ביערה בשדה הזולת. אם הבהמה שלו כאומרו בעירה בכינוי חייב מיטב וגו'.



ה. כי תצא אש וגו'. פירוש הגם שהדליק בתוך שלו, כשיהיה באש הנדלקת שיעור לצאת למקום שאינו שלו. ושיעור תיבת תצא הוא שתהיה ראויה לצאת, אבל הדליק בתוך שלו, ולא היה שיעור לצאת לחוץ ויצאתה – פטור, שזו מכה בידי שמים. וכדאיתא בגמרא (ב''ק ס''א:) ואומרו ומצאה קוצים פירוש והגם שזולת הקוצים לא היתה משגת מקום קמה וגדיש להבעירם, ובאמצעות הקוצים נאכל גדיש וגו' שלם ישלם, פירוש שַׁלֵּם הגדיש או הקמה יְשַׁלֵּם דמי העצים, הגם שהם אדרבה היו סיבה לקלקול. ודוקא שמצאתם. אבל בא אדם והניחם אחר שהבעיר, השני חייב לשלם.

המבעיר וכפל לומר הבערה לרמוז גם אל העצים, שהם הם המבעירים את הגדיש והקמה.

עוד נתכוין באומרו ומצאה הגם שלא ידע המבעיר שהיו שם קוצים או אפילו לא היו שם בשעת ההבערה ובא אדם והניחם במחוז שלו, ולא ידע כי יש הבערה, הרי המבעיר חייב.

ובדרך רמז תרמוז התורה את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שנת שכלו, בהביטו הפלגת הרעות אשר יביאו לעולם, כי לא לבדם יריעו, אלא יסובבו רע לכל העולם, והוא אומרו כי תצא אש הלא ידעת כי צרת העם תתכנה בשם אש.

וצא ולמד משליח גבריאל (יומא ע''ז.) אשר שאל אש מבין הבדים (הכרובים) והוא בחינת תגבורת הדינים, ואמר ומצאה קוצים הם הרשעים שאינם אלא קוצים מכאיבים, ואומרו לשון מצאה על דרך אומרו (דברים לא כא) והיה כי תמצאן אותו וגו', והטעם משום שהרשע אין לו בעלים כי האדון ברוך הוא הנה הוא פקר בו והסיר אדנותו מעליו, וה' הסתיר פניו ממנו. ומעתה הרי הוא כמציאה, וכל הפוגע בו יעשה בו רצונו.

והודיע הכתוב עוד כי אחר שניתן רשות לאש, הדינים להבעיר. לא לקוצים לבד הם מבעירים אלא ונאכל גדיש כאן רמז אל תינוקות של בית רבן שעדיין אין להם קומה, אלא גדושים שבולת עם חברתה, כי בעונות הם הנתפסים בצרת עולם.

גם אמרו ז''ל (שהש''ר פס' משכני) בפסוק (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כי היו ערבים בשעת קבלת התורה, וכשירשיעו בני אדם הנה הרשות נתונה לאש לבער בהם. ואומרו או הקמה כאן מודיע כי לפעמים חרב עד צואר הגיעה. מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעונם, כדי להציל על כללות הדור, כאומרו (שה''ש א') אשכול הכופר וגו', ולהם יקרא קמה על דרך אומרו (שם ה') זאת קומתך דמתה לתמר, שהם הצדיקים הנמשלים לתמר כאומרו (תהלים צ''ב) צדיק כתמר וגו'.

ולפעמים יגדל החטא ולא יצילו הצדיקים לבד וחימה שפוכה על כל שונאי ישראל, והוא אומרו או השדה שזה ירמוז אל כללות ישראל, ולא יספיקו לא תינוקות ולא צדיקים להציל. והודיע הכתוב כי יש יום לאל איום, לבא במשפט עם הסובבים את הדבר, למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם, והוא אומרו שלם ישלם המבעיר הם הרשעים הקוצים את כל אשר הרגו, ואמרו ז''ל (סנהדרין ק':) כי ה' יתן כח ברשעים, לסבול שיעור המגיע להם בחטאם. אוי לרשע רע לשמים ולבריות כמה יסבול בעד קלקולו, ותמצא (ב''ר פס''ג) שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים, שאינם נלכדים בעון אביהם היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מעונש זה, הרי כי יעניש ה' לגורם עונש בשבילו לזולת, ובאמת כי יחרד אנוש ויכבה שלהבת יצרו המחטיא אותו באש המשפט, בהעלותו על לבבו נהרות העונשים אשר יגיעוהו על כמה נפשות קטנים וגדולים אין קץ, שכולם הוא הרצחן הגדול להם, באמצעות תאותו הסרוחה.

והנה אמרו ז''ל (קידושין מ':)

לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כולו חציו זכאי וכו' עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לחובה ודם כל העולם ודם זרעיותיהם על צוארו ועל נפשו עמוסים ויסבול מר המות בעד כל נפש אחת מהם ובכל צרתם לו צר כאשר עשה.

והוא אומרו שלם ישלם וגו' טעם כפל שלם וגו' המבעיר וגו' כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה' משפט התשלומין אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ. ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה' דין כמאמרם ז''ל (סוכה נ''ב.) שמביאו ה' ושוחטו ולא ימלט בבורחו לבצרה ואפילו לבצר (מכות י''ב.) כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפוט בצדק להשתלם ממנו. ונשגב ה' לבדו ובקמא (ב''ק ס'.) רמזו באופן אחר.

ו. כי יתן איש. פרשה זו העמידוה רבותינו ז''ל (ב''מ צ''ד:) בשומר חנם, כי הוא לבדו פטור מגניבה ואבידה. ואמרו שעל כל פנים חייב בפשיעה, ולא נודע מנין להם כיון שהכתוב לא חייבו אלא לישבע שלא שלח ידו כל חוץ מזה פטור.

ורש''י ז''ל בהשואל דף צ''ה כתב בדיבור המתחיל אשומר חנם וזה לשונו:

דכתיב ביה פשיעה, דכתיב על כל דבר פשע.

ונשאר לדעת על מי סמך הכתוב לדעת כי ידבר בשומר חנם. ואולי כי לצד שהלביש הנתינה בכסף או כלים שהם דברים שמן הסתם שאינם צריכין שכר לשומרם. ובשומר שכר אמר דברים שמן הסתם צריכין שכר לשומרם, שהם חמור או שור או שה וכל בהמה, שכל מין זה יש בו טיפול ומן הסתם רגילות לשמור בשכר.

אל רעהו. רבותינו ז''ל אמרו (שם נ''ז:) ולא של הקדש, ונראה לי לתת טעם הדבר, שהוא לטעם עצמו שצוה ה' לפטור בבעלים. ושפיר יקרא, האדון בעליו של הקדש, עמו של כל נפקד, שאין לך שעה ורגע שאין ה' עושה פעולה עם האדם בין בבחינת גופו בין בבחינת צרכיו.

כסף או כלים. לא היה צריך לומר אלא כי יתן איש אל רעהו והרי הוא אומר בסמוך על כל דבר פשע על שור על וגו'?

ודרשו ז''ל כל פרטים שיתחייב עליהם אם לא שמר ופשע.

ואם לרשום הכתוב, כי בשומר חנם הוא מדבר, היה מספיק לומר כי יתן כסף, [כלים] למה לי?

ובמכילתא אמרו:

כסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכם לימנות.

מכאן אמרו: כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין אינה טענה, עד כאן.

ואין סתירה לדברינו מדבריהם.

עוד נראה לי טעם אומרו כלים לומר שהגם שירצה השומר לשלם אינו נפטר, וכמו שכתב משום תקנת חכמים, רמב''ם בפ''ו מהלכות שאלה ופקדון, שאם הפקדון הוא כלי מתוקן משביעין אותו, והגם שהרמב''ם אמר משום תקנת חכמים אפשר שירמוז הכתוב לזה, וידוייק גם כן מה שגמר אומר הכתוב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, דקדק לומר מלאכת, לומר הגם שאין טענה אלא טענת מלאכה שבכלים ומשלם שויו.

לשמור. במכילתא רבי ישמעאל אומר:

עד שיפקיד אצלו ויאמר לו שמור לי אבל אם אמר לו עיניך בו הרי זה פטור.

ובהחובל (ב''ק צ''ג.) דרשו:

לשמור ולא לאבד ולקרוע לשמור ולא לחלק לעניים.

ומדברי התוספות שם משמע שלא פטר התנא כל שלא אמר לו שמור לי, אלא מפשיעה. אבל אם אבדו בידים אינו פטור עד שיאמר לו בפירוש לאבד ולקרוע. וקשה לי, מנין מצאו לדרוש ב' מיעוטים בב' הדרגות:

הא' אם לא אמר לו שמור פטור מפשיעה.

והב' אם אמר לו לאבד פטור אם אבד.

ונראה כי דרשת מכילתא דרשה גמורה היא, ודרשת החובל ולא לאבד סברא היא, אלא שאסמכוה אקרא. ותדע כי אמרו עוד ולא לחלק לעניים, וטעם מיעוט העניים מוכח משם, שהוא מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים.

וכמו שאמר שם בההוא מעשה שהקדיש ההוא גברא ארנקי לצדקה, אפקדיה רב יוסף בההוא גברא, אתו גנבי גנבוה, וחייביה רב יוסף.

אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים?

אמר ליה: עניי פומבדיתא מיקץ קץ להו.

ופרש''י והוה להו ממון שיש לו תובעים, הרי שטעמו הוא זה, ולטעם זה לא היה צריך מיעוט, דזה כיון דאקדשיה לממון זה לעניים, פקע זכותו ממנו. ונשאר הממון אין לו תובעים.

ונראה כי הוא הדין, אם אמר לו לשמור לחלקם לעניים שהוא פטור, מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים, והראיה ממה שמקשה אביי לרב יוסף, מברייתא לשמור ולא לחלק. ומאי קושיא, דלמא הוא אמר לו בפירוש לשמור, מה תאמר שלא אמר לו לשמור, אם כן הוה ליה להקשותו מברייתא דלשמור, עד שאמר לו שמור. וזולת זה יהיה פטור אפילו בממון שאינו לחלק.

עוד אמרו שם במכילתא אחר דברי ר' ישמעאל. ר' נתן אומר לשמור להביא כל הדומה לכסף וכלים.

ח. על כל דבר פשע וגו'. אמרו ז''ל (ב''מ נ''ז:)

על כל וגו' כלל על שור וגו' פרט על כל וגו' חזר וכלל, מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון וכו', יצאו קרקעות שאין מטלטלין ועבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון, עד כאן.

ופסק כן רמב''ם פ''ב מהלכות גניבה. הנה פשטן של דברים יגידו כי הגם שפשע שומר חנם וכו' פטורים, כי זולת הפשיעה אפילו בכסף וכלים פטור הוא.

וראיתי לרמב''ם שכתב בפ''ב מהלכות שכירות וזה לשונו:

יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם, חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה. שאם היה שומר חנם ונגנבו או אבדו וכו' פטור משבועה כו' אבל אם פשע בה, חייב לשלם. שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין מזיק קרקע לדין מזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכו' עד כאן.

וחלקו עליו רבוואתא ז''ל בטענה הנשמעת והיא שאם היה פושע מזיק ממש, לא היה פטור אם בעליו עמו, שאמר הכתוב לא ישלם ואפילו אם פשע.

וכמו שכתב רמב''ם עצמו בפ''א מהלכות שכירות וזה לשונו:

ואפילו פשע כו' ואבד מחמת הפשיעה פטור עד כאן.

ופשוט שדין פושע אינו כדין מזיק, כי הפושע אינו לא שומר ולא מזיק, אלא שבהסתלקות שמירתו ההיזק בא מעצמו, אבל המזיק הוא גורם לו ההיזק.

ועוד הקשו אם כן יתחייב על כל פנים שומר חנם שבועה שלא פשע כיון שאם פשע חייב?!

ונראה לומר כי מה שהקשו משמירה בבעלים שאני ושאני כי בבעלים גילה הכתוב בפירוש, כי פטור הוא הגם שהזיק, כמובן מהכתובים. וכמו שדרשו בהשואל. אבל מה שמיעט הכתוב קרקעות ושטרות בדין שומר חנם, לא מצינו שמיעטם בפירוש, אפילו פשע. כי לא הוזכרה פשיעה כלל אלא שליחות יד, דכתיב אם לא שלח, ומה שאנו מחייבין שומר חנם על הפשיעה אינו אלא לצד דין מזיק ואיך נפרש המיעוט על דבר שלא הוזכר כלל?

ואם אומרו דבר פשע, כבר פירשוהו, שיכוין על פשעו בו שגנבו הוא, ואומר נגנב. אבל הפשיעה לא הוזכרה. והן אמת כי אם הפשיעה לא היה בה משפט מזיק, היינו אומרים כי מיעט לכל משפטי שומר חנם, הגם שלא הוזכרו. אכן למה שאנו רואים, כי מה שחייבו חכמינו ז''ל פושע הוא מדין מזיק, אם כן מנין לנו להקל בדבר?!

ולזה כתב הרמב''ם שאין לפוטרו.

ואם תאמר כיון שפושע דין מזיק יש לו, אם כן בעל הבית שהדליק גדישו של שכיר או כסותו יהיה פטור, שהרי פושע מזיק ופטר רחמנא.

ואולי כי לא הקל הכתוב אלא בשומר?

עוד נראה כי גם הרמב''ם יודה שאין לו דין מזיק ממש, ואם שרף כסותו המופקדת אצלו מהבעלים חייב עליה, ופושע כמזיק ולא מזיק ממש. ותמצא שכתב רמב''ם פכ''א מהלכות אישות:

האשה ששברה כלים בעת מלאכתה פטורה, מתקנת חכמים עד כאן.

הרי ששבירה בידים אינה פטורה אלא מתקנה, ומה שהקשו עליו, אם כן יתחייב שבועה על הפשיעה, כתב רמב''ם פ''ד מהלכות שאלה ופקדון:

המפקיד אצל חבירו חנם ונגנב וכו' הרי זה נשבע וכו' אם לא שלח ידו וגו' ומגלגלין עליו שלא פשע עד כאן.

משמע מדברי הרב, כי עיקר שבועה דאורייתא, אינה אלא שנגנבה ואינו ברשותו, אבל שבועת שלא פשע, מדין גלגול אנו באים עליה, ומעתה שבועת שלא פשע האמורה בשומר חנם, תקנת חכמים הוא, שלא אמרה תורה אלא שלא שלח. ולזה כל שישנה לשבועה של תורה, גלגלו בה חכמים, שבועת שלא פשע. וכל שאינה שבועת התורה שפטרתו פקע גלגול.

נמצינו אומרים שלא בא המיעוט של ההקדשות הקרקעות וכו' אלא על שבועת שומר חנם שלא שלח ידו דוקא, ואם יטענו שפשע בה, יתחייב שבועת היסת כתקנת רב נחמן (ב''מ ה'.). ולפי זה מה שאמרו בסוף פרק החובל (ב''ק צ''ג.) בההוא ארנקי של צדקה, שהפקידו רב יוסף אצל ההוא גברא, נגנב, וחייבו רב יוסף. והקשה אביי לשמור ולא לחלק, אם כן שסובר שממעט הכתוב אפילו מדין פושע, כי התם שפושע היה, ממה שחייבו לשלם, והוא שומר חנם.

לפי מה שכתבתי בפסוק לשמור, כי דין זה דלחלק מסברא פטור, הוא בלא מיעוטא דלשמור אלא דאסמכוה אקרא, או שבא הכתוב לבל תטעה מדבריו לחייב אפילו לחלק, לזה שמר לך הסברא הנשמעת לך, כי כל ממון שאין לו תובעים פטור הוא. כי לכל אחד יאמר וגו' מה שאין כן דין פושע בממון שיש לו תובעים, שהשכל נותן, כי פושע מזיק הוא, אם לא תהיה ראיה ברורה לפוטרו, כמבואר, כשלא בבעלים, בדינו עומד.



י. בין שניהם. ירצה, כי יש עונש לנשבע ולמשביע, אם ידע שהוא רוצה לישבע לשקר, ומסכים על הדבר.



יד. אם בעליו עמו וגו'. יש לנו לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם, אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור, דכתיב (דבדים ד ט): ושמור נפשך מאד, כשיבא לתבוע פקדונו מכל אחד ונמצא נגנב, או נשבר, או נשבה, או מת, כי כל בחינת אלו, ישנם מצויות בעוברי עבירה.

- יש מי שנפשו נגנבת ממנו במקרה לא טהור.

- ויש שהוא מזיד בעבירה ואבר מאברי הנשמה המיוחד כנגד המצוה שעבר עליה הוא נפגם.

- ולפעמים בעשות עון, מהכריתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש, כאומרו (בראשית יז יד) ונכרתה הנפש.

- ולפעמים יגרום לה שביה, על דרך אומרם (זהר ח''ב צ''ה:) הנפשות העשוקות וגו'.

ובעמוד בעל הפקדון ויטעון טענה הנשמעת, תן לי הנפש כמו שנתתיה לך, כאומרו (קהלת י''ב): והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

ודרשו ז''ל (שבת קנ''ב:)

תנה לו כמו שנתנה לך

האם יכולין הנפקדים ליפטר בטענת בעליו עמו, כי אמרו ז''ל (ב''מ צ''ז.) אפילו אמר לו השקיני מים, ושאל ממנו חפצו, הרי זה שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים, והן האדון, קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים, ומתעסק בצורכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם, מחדש בכל יום מעשה בראשית. לזה יקרא בעליו עמו, מתחלה ועד סוף, והרי שומרי הנפשות פטורים, הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה.

ואומר לנפש אדם אל תבטחי בעושק משפט זה, כי לב' סיבות לא יפטר בטענה זו:

האחד: כי כאן פירש בפירוש שיתחייבו השומרים, וכל תנאי שבשמירה קיים. וכאומרם בהשוכר את הפועלים (ב''מ צ''ד.) מתנה בעל הפקדון על שומר חנם להיות חייב כשואל. והטעם, כי כל תנאי שבממון קיים. והוא הדין, שיכול להתנות המפקיד על השומר שיתחייב, הגם שהוא בבעלים. ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, בדרך זה. כמובן מההיא דאמר שמואל במס' מכות (ג':) ע''מ שלא תשמטנו בשביעית, אין שביעית משמטת. ואמרו ז''ל שהטעם הוא, שכל תנאי שבממון קיים, ובמציאות שלפנינו, כאלו התנה בפירוש על הדבר. ממה שקבע עונשין לכל העובר על הפקודים. ועוד לו שהוסיף להשביעה על הדבר,.

ב' יש לך לדעת כי משפטי ארץ לא ישפטו כל החיובים, אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים, השופט כל הארץ ישפוט בצדק, ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים, שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם, וחייבים בדיני שמים וכו', וכמו שפירשתי למעלה בפסוק (כ''א י''ב) מות יומת כי לא לכל מחוייבי מיתה יצו ה' לשופטי ארץ להרוג וכו'.

ותמצא כיוצא בזה שצוה ה' כי שומר חנם ושומד שכר ושואל פטורין בהקדשות ואפילו פשעו. ואפילו לרמב''ם שחלק לחייב בפשיעה בקרקעות ועבדים, נראה מדבריו כי יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה. מטעם כי בא המיעוט בכל השומרים, וממנה אתה למד כי לא פטור ומותר הוא. ואדרבה עונשו גדול הוא, שזלזל נכסי שמים, אלא שלא קבע ה' משפטו לדייני ארץ, וסלק דינו לפניו. ויש עוד לאלוה מילין כפי פנימיות התורה ואין כאן מקומן.



כ. וגר לא תונה וגו' כי גרים וגו'. רש''י ז''ל פירש אף הוא,

יכול להונותך כי גרים וגו'.

ור' אברהם פירוש:

זכור כי הייתם כמותו.

ורמב''ן דחה ב' הדרכים ופירוש:

כי תדעו שאשמע צעקת דלים כאשר שמע צעקתך וגו'.

ונראה לומר על פי הקדמה הידועה כי נשמות בני ישראל, הם שורש הקדושה, בני אברהם יצחק ויעקב, חבל נחלתו יתברך, וכל זולתם הם חלק רע. ולזה לא יקפידו בזלזול אדם שאינו מהם ובאונאתו, לצד שיחשבוהו שפחות הוא מהדרגות הקדושה, ומזה יולד ענפי האונאה, לזה כאשר צוה עליהם, לבל יונום ולא ילחצום. אמר הטעם, שאני מצוך לבל תונהו, שאין לך לומר שהוא בחינת שורש הרע, או כיון שהוא מוטבע בבחינת הקליפה, הרי נגרע מערכך כי אתם גרים הייתם במצרים פירוש על דרך מה שפירשתי (ויגש מו ג) כי לגוי גדול אשימך שם ובפסוק (כ' ב') אשר הוצאתיך מארץ מצרים בפרשת יתרו שנשמות ישראל עצמם היו טבועות בקליפה. ואם כן יהיה גר זה, כאחד מכם באין הבדל, ולזה לא תונהו ולא תלחצנו.

כב. אם ענה תענה אותו. צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת אותו, ולא הספיק באומרו אם תענה וגו', והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך?

ונראה על פי מה שאמרו במכילתא בפסוק:

לא תענון אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין?

תלמוד לומר לא תענון עד כאן.

וכפי זה יש אזהרה, גם לשאר כל אדם, מלא תענון, לזה אמר הכתוב אותו, פירוש אותו שמוזכר בפירוש הוא שעונשו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים אבל המענה כל אדם אין עונשו כל כך.



כד. אם כסף. במכילתא רבי ישמעאל אומר:

כל אם שבמקרא רשות חוץ מזו וכו'.

וצריך לדעת למה ידבר הכתוב בדרך ספק במקום ודאי?

ואולי כי בא הכתוב להודיע ולהשיב, גם כן לאשר ישאל השואל, בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב, ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו. ויאמר אדם, מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר, למה לא הספיק ה' לתת לו מזונותיו הצריכין, ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו, אשר שאל (ברשית כח כ) לחם לאכול ובגד ללבוש?!

הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו, יש טעם בדבר, ליסרו על עונו, מה שאין כן אוצרות הון, למה לאיש אין לו צורך בהם?

לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר, הוא אותם שאינם ראוים לקבל חקם, לצד מעשיהם, כי ה' בחסדו נותן שפע הצריך בריוח, לכל איש ואיש די מחסורו. והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר, הבא לו דרך שם פרנסתו. ויתפרנס בפחיתות ובביזוי, כאשר גזר הגוזר בצדק. ויעשה ה' בדרך זה, לב' מדות טובות:

הא' להשתלם אדם בעולם הזה פעלו הרע.

והב' כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו.

וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי פירוש אם ראית שהיה לך כסף, יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעמי.

תדע לך, שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן, שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו'.



כה. אם חבול תחבול. נראה כי ירמוז להעיר אדם הנרדם, אשר בידו שלמת, מי שאמר עליו הכתוב (משלי כ''ז) רעך ורע אביך וגו' והנפש תתיחס לשַׂלְמָה על דרך אומרם במסכת שבת (קנ''ב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות וכו', וכבר פירשנו בו, כי לצד שנפש אדם היא מאורו יתברך, שנאמר בו (תהלים קד): עוטה אור כשלמה, ויצו ה', אם משכנה בחובו, שהם חטאיו. יש לו זמן להשיבו עד בא השמש על דרך אומרו (תהלים צ) תשב אנוש עד דכא, ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ''ב):

עד דכדוכה של מות.

כי יש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו.

וטעם כפל חבול תחבול?

דע כי כל אדם מישראל יש לו ג' בחינות:

נפש,

רוח,

נשמה.



וכאן רמז הכתוב על שלשתן:

כנגד הנשמה אמר אם חבול,

וכנגד הרוח אמר תחבול,

וכנגד הנפש אמר שלמת רעך.



וכנגדם אמר ג' חלוקות:

א' כי היא כסותה לבדה, היא הנשמה,

ב' היא שמלתו לעורו והיא הרוח,

ג' במה ישכב והיא הנפש אשר עמו בקבר, וכאומרו (איוב י''ד) ונפשו עליו תאבל.

ואומרו והיה כי יצעק פירוש חוזר לענין ראשון, תשיבנו לו שהיא התשובה, כי לא יצטרך לצער להשיבו, אלא כי יצעק, ישמע ה' וגו' ויעבור חטאתיו.