א. ומשה וגו' וינהג וגו'. פירוש כי ה' סבבו לעשות כן. או שהוא נהג כמנהגו, והצאן הלכו שמה אל הר וגו' כי שם ידבר אליו האלהים.

ד. ויאמר הנני. לא כשמואל שלא הכיר הקורא (ש''א ג'), כי משה נביא היה בטרם יצא מבטן אמו והכיר הקורא. ואולי כי זה רמז באומרו המראה הגדול רמז אל גדול המיוחד.

ה. אל תקרב וגו' של וגו'. הנה ב' דברים יצו אותו ה':

אחד שלא יקרב,

ואחד שישלוף נעל רגלו

שלא יעמוד בו אפילו במקום שהוא עומד בו, כאומרו המקום אשר אתה עומד עליו כבר אדמת קודש הוא, וצריך לדקדק למה לא הקדים לומר לו הסרת מכשול שכבר הוא נתון בו, שהוא עומד במנעלו על אדמת קודש, ואחר כך יצו עליו לבל יקרב הלום?

דע כי בכל התורה כולה גילה ה' דעתו ורצונו כי עיקר הקפדתו ומוסרו הוא על מצות לא תעשה כי זה יחבול בנפש, והוא טעם אומרו (קהלת י''ב) והרוח תשוב וגו' אשר נתנה. ואמרו ז''ל (שבת קנ''ב:) תנה לו כמו שנתנה לך, אבל מצות עשה הם השגת הטוב כשיהיו, ובהעדרם אין עונש, זולת על פרטים ידועים כגון פסח ומילה.


והנה כאן צוה לו ה' מצות לא תעשה ומצות עשה.

לא תעשה היא אל תקרב הלום ואמרו ז''ל (עירובין צ''ו. שבועות ל''ו:) כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.

ומצות עשה היא של נעלך,

ואם משה יקרב הלום הרי עבר על לא תעשה, ואם לא יסיר נעלו הגם שאינו דרך כבוד למקום, לא עבר אלא אעשה ממה שאמר לו ה' בלשון עשה. ותמיד יקדים ה' השמירה לעשיה, דכתיב (דברים ד ו) ושמרתם ועשיתם, לשמור לעשות, (שם טו ה) משמרתי מצותי (בראשית כו ה). לזה ג''כ הקדים החמור אל תקרב לא תעשה ואחר כך עשה של וגו' שינהוג כבוד במקום המקודש. אלא שיש לנו לדעת דעת עליון למה לא קרא אליו קודם שיעמוד במקום קדוש, לבל יקרב בנעלו אשר ברגלו על אדמת קודש?

ואולי כי אינו ראוי הדבר להתיחד הדיבור עליו כי אם בצירוף אזהרת אל תקרב הלום.

עוד אפשר לומר שלא נתקדש המקום שבו עמד עד אחר כך, והטעם שכשרצה ה' לדבר עמו שם במקום עמידתו רצה לקדשו והזהירו קודם.

ואולי כי לזה דקדק לומר תיבת הוא כי לא היה צריך לומר אלא המקום וגו' אדמת קודש, אלא נתכוון הכתוב באומרו הוא לומר ולא היה קודם.



ז. ויאמר ה' ראה ראיתי וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ב' ראיות?

ב' למה הוצרך לפרש ולומר אשר במצרים ואם לא יכיר משה עמו של האלהים אינו מסויים אצלו בסימן זה אשר במצרים, הלא כמה אומות היו במצרים?

ואולי כי לא היתה אומה מעונה ומרודה במצרים כישראל?

אלא שאין הדעת מקבלת כי לא ידע משה כי ישראל הם עם ה' ונחלתו. אכן יכוון ה' להודיע כי ראה ב' ראיות:

הא' שעדיין לא הגיע הקץ ואף על פי כן ראיתי את עני עמי והעוני הוא אשר במצרים פירוש על דרך אומרם שם במס' שבת (י:) שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והקשו התוספות והלא כבר נגזר הגלות בבין הבתרים?!

ואמרו שהיה יכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכל כך צער ועינוי, והוא אומרו אשר במצרים פירוש ולבחינה זו של כובד השעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה, הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אותם.

עוד ירצה לומר ראה הצער שישנם בו.

ועוד ראיתי עוני עמי שהם חלק ה' עמו והעוני הוא אשר הם במצרים, כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים בר מינן, על דרך אומרם ז''ל (הגדה) ואלו לא הוציא הקב''ה את אבותינו ממצרים עדיין וגו' כי אם היו מתעכבים שם עוד היו נכנסים בנ' שערי טומאה ולא היתה תקומה. לזה גאלם מיד ולא שהו אפילו שיעור שיספיק בצקם להחמיץ, הגם שכבר בטלה עבודה מהם והיו שרי צוען המקום הוא גורם עינוי. והוא טעם אומרו (לקמן יג לט) ולא יכלו להתמהמה, והוא שרמז פי חכם ברוך הוא אשר במצרים.

עוד ירצה באומרו ראה ראיתי ב' ראיות אחת שנשלמו בירורי ניצוצי הקדושה, ואין להם עוד הנאה בגלות, וכאומרם ז''ל (ברכות ט': פסחים קי''ט:) בפסוק וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים.

ועוד ראיתי שעכבתם שם תריע להם להטמינם בקליפה בטומאה כמו שכתבתי.

ואת צעקתם שמעתי. פירוש ועוד בא לפני צעקתם מצרה להם, כי הוסיפו להרע עד שצעקו צעקה מכאב לב. וכמו שפירשתי בפסוק ותעל שועתם וגו' מן העבודה. וזה הקדמת טעם לשליחותו קודם הזמן שהוא להצילו מצרה מעכשיו, שלא ישתעבדו בו. באותה שנה שהיו המצרים מוכים מכות גדולות, כי מיום שהתחילו המכות במצרים נסתלק השעבוד מישראל, כאשר אבאר בסמוך בפסוק וארד להצילו. גם למה שפירשתי באומרו ראה ראיתי שנתכוין על צרת מצרים, כי הגיע העת להסתלק, אף על פי כן צריך התעוררות מהניצולים, לזה אמר ואת צעקתם שמעתי.

ואומרו מפני נוגשיו אחר שהזכיר שמיעת הצעקה ולא כן היה לו לומר אלא ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי?

עוד אמר צעקתם לשון רבים ונוגשיו לשון יחיד ולא השוה מדת הלשון?

נתכוין לומר כי בני ישראל צעק לבם אל ה' בתפלה, וזה יצדיק מה שפירוש בפסוק ותעל שועתם וגו', ואם היה אומר ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי היה נשמע שהצעקה היתה מהעבודה ולא כן הוא שצעקתם היתה בתפלה לפני ה'.


וטעם שאמר צעקתם בלשון רבים ונוגשיו בלשון יחיד, להיות כי אין רבים הצועקים שוים בצעקם אל ה', לזה כינה אותם בשם רבים, אבל בערך הנוגש היה נוגש לכולם יחד בשוה, לזה אמר מפני נוגשיו לשון יחיד.


וטעם אומרו מפני נוגשיו, הוא לרמוז כי טעם שקבל צעקת לבם אל ה' הוא לצד שצעקו מצרה, וכמו שפירשתי בפסוק מן העבודה. עוד ירצה באומרו מפני נוגשיו, כאן רמז כי המצריים נתמלאת סאתם ליפרע מהם אשר הרעו, הגם שישראל עדיין לא נשלם זמן הגאולה. וזה טעם אחר לשליחות משה קודם זמן הגאולה.

עוד ירמוז מפני נוגשיו על דרך אומרו (ישעי' ס''ה) טרם יקראו ואני אענה, וכאן הודיע כי קודם נגישתם האדון מרגיש בצעקת בניו ידידיו, ולדרך זה טעם אומרו לשון יחיד, לומר אפילו נגישת ראשון שבהם.

ואמר הטעם כי ידעתי את מכאוביו לומר הגם שעדיין לא צעקו אני יודע ונותן לב על מכאוביו של עמי ונחלתי. גם בזה גילה עוצם אהבתו עם ישראל כרחם אב רחמן וגו'. ולדרכים הראשונים שפירשתי כונת אומרו כי ידעתי וגו' להגדיל רוב צרותם כי לא יוכלו שאת כי רבו מכאוביהם בנגלה ובנסתר.

עוד ירצה להודיעו כי ידעתי מכאוביו פירוש לא שקבלם מהצועקים אלא הכיר וידע שיעור המכאובים, ודבר זה יחייב לצד מדותיו להציל, וכמו שפירשתי בפסוק וירא אלהים כי לצד ראיתו בצרת הנבראים יתרבו רחמיו לפנים משורת הדין, וכמו כן הדברים שבאמצעות ידיעת המכאוב של ידידיו יתרבו רחמיו, ומכל קיבוץ הטעמים אמר וארד להצילו.

ח. וארד להצילו ולהעלותו וגו'. טעם אומרו וארד, כי לפי ערך גדולת אל עליון אינו מכבודו לעשות כל הנעשה, שיבואו דבריו לאדם נבל כפרעה, ולומר אליו דברים משמו. ומה גם כשיגיע למדרגת מיאון עד הגיעו לומר (לקמן ה ב) מי ה' ח''ו.

וצא ולמד מה שדרשו ברבות בפתיחת איכה (פתיחתא י''ד) בפסוק (משלי כט) איש חכם נשפט את איש אויל שפט לא אמר אלא נשפט וכו' יעוין שם דבריהם, לזה אמר ה' וארד הסכים על מיעוט כבודו כביכול, לצד הצלת ישראל, כאומרו להצילו. וכוונת הצלה זו היא שיצילו מעכשיו מהעינוי ומהשעבוד, והוא אומרו מיד מצרים המשעבדים בהם. ואומרו ולהעלותו מן הארץ פירוש כשיגיע זמן הגאולה מכאן עד י''ב חודש אעלה אותו מן הארץ וגו' לבל יתעכב שם עוד אפילו בלא עינוי.

וטעם שלא העלה אותם תכף ומיד, הוא לצד שעדיין לא הגיע זמן הגאולה אשר קצב ה'. ובזה נחה דעתי בחקירה אחת למה האריך ה' י''ב חודש במכות המצרים. ורז''ל (שמו''ר פ''ט) מהם אמרו שהמכה היתה משמשת ג' שבועות וההתראה שבוע אחת, ומהם אמרו להפך, ולמה יאחר ה' הגאולה והיה לו להביא המכות זו אחר זו ויגאלם מיד, ותספיק ההתראה ביום אחד או בשעה אחת כדין התראת ישראל שאין צריך בה זמן, ומכל שכן אומות העולם שאינן צריכין התראה.

גם למה לא הספיק התראה אחת על כל המכות?

אלא לצד שעדיין לא הגיע הזמן היה ה' מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני ביני עד שהגיע הזמן וגאלם מיד בלא שום עיכוב.

ואם תאמר ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה?

עוד למה ה' הוציאם בזבולא בתרייתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה והיה לו להוציאם בזמן מורווח?

הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים בזה ינוח דעת בב' השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא, ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ''ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמשים, והשגתו הוא באמצעות הגליות ובפרט גלות האחרון אנו משיגים הדבר.

וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בולעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ומעתה כל שהיה ה' מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו ממעטים הבירור, והיו מתמעטים במושג, ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ''ט וקודם שיכנסו לשער הנ', והוא אומרם ז''ל וגאלם מיד. (פסחים פ''י מ''ה לגי' הרמב''ם):

ט. ועתה הנה צעקת וגו'. צריך לדעת למה כפל האמור שכבר אמר ואת צעקתם וגו'?

עוד דקדוק אומרו ועתה?

עוד אומרו הנה?

עוד אומרו באה אלי כי לא היה צריך לומר אלי?

עוד אומרו וגם ראיתי שכבר אמר זה למעלה?

ונראה כי מודיעו ה' למשה כי אז בעודו מדבר עמו באה צעקת בני ישראל מחדש, ולזה דקדק לומר ועתה וגם אמר הנה כמראה לומר הנה הוא לפני. ואמר באה אלי לצד שיש הדרגות בתפלות המוגשות לפני הנעתר, יש מהם שמביאין אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעולים שיש בהם כח שאין צריכין אמצעי להגיעם לפני הבורא אלא הם מעצמם ניגשים לפניו, לזה אמר באה אלי פירוש בלא אמצעי.

ואומרו וגם ראיתי את הלחץ לפי דברי התנא (בהגדה) שאמר זה הדחק הוא פרט שלא נרשם בדברי הכובים הקודמים, לזה הוצרך ה' לאומרו. ונתכוון באומרו ראיתי להגדיל מדורת חפץ הפדיום, וכמו שפירוש בפסוק (ב כה) וידע אלהים. והכוונה בהודעת כל זה לומר ועתה לכה וגו' פירוש תיכף ומיד בלא שום עיכוב לצד הדחק אשר הם נדחקים אין להמתין שום זמן.

י. לכה ואשלחך וגו'. טעם שהוצרך לומר ואשלחך ללא צורך כי מן הסתם כשיאמר לו לכה ודאי כי הוא המשלחו, גם הקדים ההליכה קודם הזכרת השליחות, לומר כי לא הליכה זו לבד היא השליחות אלא אחר ההליכה תהיה התמדת השליחות, כמו שכן היה שאחר שהלך הוא שהיה שולחו פעם אחר פעם להוציא וגו'.

עוד רמז לו כי לא בהליכה זו לחוד יוציא בני ישראל אלא שיחזור שליחות אחר שליחות, והכוונה בזה כי עתידות ישמיעהו שלא יתרצה פרעה לשלחם תכף ומיד.

עוד ירצה על דרך אומרם (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לזה אמר אליו לכה, פירוש אם אתה חפץ במצוה זו ללכת אז אני אשלים חפצך ואשלחך, ומזה אתה למד שאם הוא ימאס מהלוך לא ישלחנו.

ואולי כי לזה היה משה משיב בטענות, כיון שלא ראה דבר מלך שלטון אלא אם ירצה, היה מגלה דעתו כי יש לו טענות מונעות, והיה ה' משיבו על כל טענה וטענה, כדי שילך מדעתו ורצונו כאשר אבאר בסמוך.

עוד ירצה על דרך מה שפירשתי בפרשת וישב בשליחות יעקב ליוסף, פירוש לכה ואם תחוש למקרה רע ואשלחך ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, והיא שעמדה לו בדרך במלון (לקמן ד' כד) שלא המיתו המלאך.

יא. מי אנכי כי אלך וגו'. פירוש אפילו בשליחות שאינה הפך רצונו כי איני חשוב לדבר לפני מלך, ומאמצעות כן לא יאמן בשליחותו ויסתכן שהאדם בעל בחירה ורצון.

וצא ולמד ממאמר שמואל (ש''א ט''ז) איך אלך ושמע שאול והרגני, ותמצא שלא יאמן אדם בנבואה לצד בחינת השפלות, כאמור בנבואת עמוס (קה''ר פ''א) שהיו מזלזלין בו בני דורו וכו'. ועוד כי אוציא וגו' כי לזה צריך אדם גדול במעשים שיזכה לזכות גדול כזה, וחש שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות.

יב. ויאמר כי אהיה עמך וגו'. צריך לדעת מה תשובה משיבו אל עליון כי אהיה עמך, הלא ודאי כי ידע משה כי מכחו הוא בא, אלא שטען כי לצד מיעוט ערכו לא יצטדק.

עוד קשה אומרו וזה לך האות וגו' אין ידוע האות, ואם על אות שלא אוכל הסנה כמו שפירש''י אין הדעת מתישבת בזה וכי משה היה ספק אצלו ח''ו היכול יוכל הציל?!

ועוד קשה מה שגמר אומר כי אנכי וגו' שמשמע כי היה מסתפק אם ה' שולחו וזה אינו אמת, כי לא אמר משה דבר שיגיד ספקו בזה.

אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך שבא ה' להשיבו על ראשון ראשון, כנגד מה שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה דע כי שם אהיה עמך ומעתה גדולתך גדולה מגדולתו וכתרך גדול מכתרו, ואימתך מוטלת עליו ממה שמוטלת אימתו עליך, וראוי להיות בעיניך הדיוט. גם בזה סתר לו מה שאמר שאינו ראוי להוציא, כי הן הראהו ה' שהשגתו גדולה.

ואומרו וזה לך האות פירוש וזה לך האות שאתה ראוי לעשות דבר גדול כזה, ומה הוא האות? כי אנכי שלחתיך ואלו לא היית ראוי לא הייתי שולחך, ומה מקום לחששת שאינך ראוי. ואומרו בהוציאך וגו' יכוין לומר לו כי תעלה בידו המצוה עד תכליתה, ויוציא העם הוא ויעבדון את האלהים וגו', ומעתה תמה טענת וכי אוציא כי הרי מודיעו ה' תכלית הדבר ואין ספק כאשר יגיד ה' מהעתידות.

עוד ירצה באומרו וזה לך וגו' על זה הדרך, דבר זה שאתה מקטין עצמך ואומר מי אנכי זה לך לאות כי באמצעות קנייתך מדה זו אנכי שלחתיך. ואומרו בהוציאך וגו' כמו שפירשנוה בסמוך.

עוד ירצה על זה הדרך וזה לך האות כי אנכי גרמתי הדבר שיהיה שליחות זה על ידך, בהוציאך וגו' על ההר הזה סיני בקודש, פירוש ההר הנמוך שבהרים, ואין אני בוחר בהרים הרמים כתבור וחרמון, הא למדת כי אין אני חפץ אלא בנמוכים כמוך העניו והשפל בעיניך ובהר הנמוך הזה, וכל זה תשובה לטענת וכי אוציא וגו'.

יג. הנה אנכי בא וגו'. פירוש הריני מסכים לבוא בשליחות זה ואין מקום לטענות שטענתי, אלא שצריך קודם להאמן לנביא לישראל, וצריך אני לבא להם מקודם. ואמרו לי מה שמו? פירוש בפשיטות הוא אצלי שיאמרו לי מה שמו?

והטעם כי תמצא שבכל נבואת הבטחות האבות יזכיר להם ה' שמו:

באברהם אמר בפרשת לך לך (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך וגו',

ובנבואת הבטחת הזרע והארץ עוד אמר לו (שם יז א) אני אל שדי,

וכן ביעקב אמר בפרשת ויצא (שם כח יג) ויאמר אני ה',

עוד בפרשת וישלח אמר אליו (שם לה יא) אני אל שדי וגו',

הא למדת כי בכל ההבטחות יזכיר שמו יתברך המבטיח ומכל שכן כשישלח נביא לזולת, שצריך שיאמר שם המשלח.

ואולי כי בכל נבואה אשר ינבא ה' לעבדיו יזכור שמו, וילמד סתום מהמפורש. ולהיות שכשדיבר ה' אל משה בנבואה זו לא הזכיר לו שמו, אלא כן אמר לו אנכי אלהי אביך וגו' לזה אמר אליו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם כמאמר ה' אל משה אנכי אלהי אביך אלהי אברהם בלא הזכרת השם.

ואמרו לי מה שמו?

פירוש לצד שאין אני מזכיר השם בזכרונו הם ישאלו. ובזה תנוח הדעת בחקירה אחת והיא, מה אות והמופת בידיעת השם או בהזכרתו?

ממה נפשך אם שם זה ידוע לבני ישראל אין בזה אות לטובה, כי כשם שידעוהו ישראל ידענו גם כן משה ואין הוכחה. ואם אין השם ידוע כי זה שמו יתברך ועד עתה, ומי יאמין אליו כי זה שם נורא?!

וראיתי מהמפרשים שפירשו פירושים ודרכים רחוקים, וכל מי שיש לו חיך טועם יטעם דברינו ויהיו לפיו צפיחית. כי לא לאות ולמופת הוא חפץ בהזכרת השם, ותמצא שאמר לו ה' שם אהיה הגם שלא מצינו שהוזכר בכל הנבואות לאבות, ומן הסתם לא יהיה ידוע לבנים אלא שמות שהוכרו להאבות, אלא ודאי שאין אות ולא מופת בהזכרת השם אלא טעמו כמו שכתבנו. וזה תחילת הכרת משה כי נאמן פשוט הוא בכל שלוחותיו ונבואותיו שדקדק דברי ה' שלא הזכיר השם, ולא סמך על דעתו לומר כי יפרש מדעתו ויזכיר שמו אחר שהושג אצלו אמונת הנבואה. ומן הסתם ודאי שידוע היה למשה שם אחד משמותיו של המנבא. ועוד אפשר שנתכוון משה להרויח דעת מה היא המדה שמדבר עמו ה' בה.

יד. ויאמר אהיה וגו'. פירוש הודיעו מדה שבה מדבר עמו, ושם זה יתייחד למדת הרחמים ואשר היא בחינת המוציא מעבדות לחרות, וצא ולמד מה שאמרו בספר התיקונים (תיקון ו') סוד נ' פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה, וגם הוא טעם שלקו המצריים חמשים מכות כאומרם ז''ל (ש''ר פ''ה). ושם זה כבר רמזו אל עליון בנועם דבריו באמור לו כי אהיה עמך. ואולי כי לזה סמך ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, פירוש בחינת אנכי והוא שהזכיר ה' בהר סיני פתח דבריו אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' אלא שמשה לא הבין עמקן של דברים כי ה' ידע כי יבא משה לשאול על הדבר. ונתן אומר המבשר צבא רב בחינה המדברת וסודה.

ואולי כי משה השכיל והבין אלא ששואל אם יזכיר שם זה לישראל.

ואומרו אשר אהיה הוא טעם השם שנקרא כן, לצד שיהיה עם ישראל בצרתם, כמו שאמרו ז''ל (חגיגה י''ב.) טעם שם שדי שאמר לעולמו די,

טעם צבאות שהוא אות בצבאו (שם ט''ז.),

טעם שם הויה לצד שהיה והווה ויהיה, (זהר ח''ג רצ''ז.),

כמו כן אהיה לצד שיהיה, והוא אומרו אשר אהיה וכאן הודיעו למשה סוד השם הגדול.

ורז''ל (ברכות ט) דרשו:

אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בצרה אחרת.

גם יש בזה סוד ג' כתרים והמשכיל יבין.


טו. ויאמר כה תאמר וגו'. פירוש הגם שגילה אל משה עבדו סוד השם כמו שאמר אשר אהיה חזר לומר שאינו באמור אלא הזכרת השם, והוא גם כן אומרו אהיה שלחני אליכם אבל מה שהוספתי לגלות לך אשר אהיה הוא בבל תאמר.

ורז''ל אמרו (שם) שהחזיר משה לקונו בטענת דיה לצרה בשעתה. והצצתי וראיתי כי דבר חכמה וצדק דברו מכח הכתוב עצמו, כי אם סוף דיבור כתחלת דיבור, ולא היתה חזרה מדיבור ראשון, אלא שגומר דבריו לנביאו נאמן בית. לא היה לו לומר ויאמר באמצע דיבור א', לזה אמרו כי השם ברוך הוא באומרו אהיה אשר אהיה גמר אומר הענין ולצד סיבה חזר לומר אמירה אחרת. והמשכיל יבין ההפרש שבין דיבור ראשון לדיבור ב' והמדבר אליו וידע המניעה והמונע.


ואם תאמר איך מתחלה לא חש ה' על הדבר, עד שהוצרך משה לומר לפניו וכו'?

הנה במה שנדקדק דבריו יתברך תדע כי יודע תעלומות חכמה השכיל על דבר, והוא שהיה צריך לומר בתחלת דבריו כה תאמר לבני ישראל לצד שתשובה זו בא על טענת משה. ואמרו לי מה שמו היה צריך להשיבו כה תאמר אלא לצד שידע כי לא יעמוד הדבר הזה כן במה שיטעון משה כמו שטען אחר כך דיה לצרה. לזה כדי שלא יצאו דבריו לבטלה, לא אמר כה תאמר ואמר דבריו שקולים שיש במשמעותם שהכל הוא תשובת מה אומר אליהם. וכשבא משה וטען אמר כי לא יאמר אלא אהיה ומה שאמר אשר אהיה הוא הודעה למשה גם הודעה לדורות, כדי שיתמכו לבם בראות כי שוכן סנה יהיה עם ישראל בכל צרתם, ואם היה מפרש דבריו מתחלה ואומר כה תאמר וגו' אהיה שלחני אליכם היתה נעדרה ידיעה זו מישראל, באופן כי תחלת המחשבה היתה סוף הדבור, אלא משה חסר מעט מאלהים. ואולי שידע והבחין אלא שלא סמך על עיונו ורצה שיגלה לו ה' דעתו בפירוש.

ויאמר עוד וגו' כה תאמר וגו'. טעם שחזר לומר פעם ב' שם הויה ברוך הוא, ולא הספיק לו הודעת שם אהיה, לצד כי שם הויה הוא כולל כל הבחינות הקדושות יחיד ומיוחד ברוך הוא. ומתחלה לא הזכיר לו אלא שם בחינה אחת מבחינות הקדושות אשר יתכנה בה ה' בזמן שיהיה עם ישראל בצרה, ובזמנו דיבר שהיו בצרה, לזה הזכיר שם אהיה לצד דבר בעתו והזכיר שם המיוחד.

עוד טעם שחזר לומר כה תאמר וגו' ה' וגו' לצד שחש אל עליון שיבין משה ששלל ה' מדעתו לומר לישראל שם הוי''ה, גם שלל מלומר מה שאמר בסמוך אלהי וגו' שלחני וגו' ולא יאמר אלא אהיה שלחני וגו'. לזה חזר לומר כי יאמר גם כן ה' אלהי אבותיכם וגו'. ואראה כי באמירה זו רמז גם כן שם אהיה בתחלת שמות האבות א' דאברהם וב' יודין א' ביצחק וא' ביעקב.

עוד יכוין ה' שידעו ישראל כי הוא זה המבטיח להאבות הבטחת הגאולה, כי שם אהיה לא הובא בכתובים הראשונים הבאים בהבטחות. גם לצד שעדיין ישמיעם דברות קדשו, ופתח דברו יאמר אנכי ה' אלהיך לזה הקדים להודיעם שם אהיה ושם הוי''ה. שם אהיה הרמוז באנכי, ושם הוי''ה כפשוטו כדי שיצדיקו דברי משה כשידבר ה' ויאמר אנכי ה' והבן.

נמצינו אומרים כי צריך משה לומר לישראל בסדר זה אהיה שלחני אליכם ולצד שהוא שם חדש לידיעתם, ונקרא על שם המאורע, פירוש שהיה עמם בצרתם, יחזור ויאמר להם ה' אלהי אבותיכם. ואולי שגם רמז ג' אותיות הרשומים בשמות אבותם שהוא שם אהיה נטוי על ראשיהם מלמעלה.

טז. לך ואספת וגו'. טעם כפל הדברים פעם ב'. נראה שיכוין ה' לומר כי בעת ביאתו למצרים בתחלה ובראשונה יאמר לכל איש ישראל כי הוא בא שליח מה' לישראל, ואחר כך יקבץ כל זקני ישראל יחד, ויאמר להם שליחותו יתברך כי פקד את עמו וגו'. וטעם קדימת הודעת לכל כי איש שלוח הוא להם מה', כדי שבאמצעות כן יתקבצו אליו כי זולת זה מי יטה אליו אוזן להתקבץ.

גם נתחכם ה' להודיעו דברים שיאמר לכל איש ואיש מישראל, ודברים אשר יאמר באסיפת זקנים, וטעם הזקנים לבד לצד הכבוד, כאומרם ז''ל (ויק''ר פירוש'א) לא מקום אחד וכו'.

פקד פקדתי. אמר ב' פקידות כנגד פקידת קץ הגאולה, וכנגד פקידתם מצרתם. והוא אומרו אתכם כנגד קץ הגאולה, ואת העשוי לכם כנגד צרתם במצרים. כדי לגאול אותם מהצרה, ולהעלותם אל הארץ אשר נשבע. ורמז להם כי זולת העשוי להם במצרים שהוא הלחץ וגו' עודנו זמן הקץ. גם רמז באומרו העשוי כי בא ליפרע מהמצריים את אשר כבר עשו להם.

יח. ושמעו לקולך. טעם אומרו לקולך יכוין להודיעו כי יאמינו ויקבלו ממנו הגם שלא יאמר להם מה שמו, ולזה אם היה אומר ושמעו לדבריך או אליך עדיין יש בנשמע. כי טעם הקבלה לצד דברים הנאמרים ממנו, ומאומרו לקולך הנה הקול הוא מוגבל היותו מאדם המוציאו לא מזולתו, מה שאין כן הדברים שיתכנו להאומר אותם והם דברי הזולת, לזה אמר לקולך פירוש כי כשיוציא קולו קול מבשר יקבלו ממנו. ובזה שלל שאין שום דבר מעכב להם האמונה לא שאלת השם, ואין צריך לומר אותות ומופתים:

ה' אלהי העבריים. הנה האדון ה' צבאות נתחכם לומר אליו כי אינו מתרצה שיקרא שמו אלא על העברים, ולא הודיע שם הגדול הזה אלא להעברים, והכוונה כדי שלא יהיה לו מקום לפרעה לומר לא ידעתי וגו' והלא גם ה' אמר אלהי העברים אבל אתה אינך מכיר כי בזוי אתה מאוד, ומה יכיר איש שדה במרגליות.

נקרה עלינו. פירוש לבל יחשוב כי יהיו רגילים בכך ויהיה כזה יום מחר וכן על זה הדרך, גם אפשר שיאמר להם אחרי כן שיתמידו בענין, לזה אמר כי דבר זה אינו בתמידות גם אינו דבר הרגיל אלא דרך מקרה והוא אומרו נקרה עלינו.

ועתה נלכה נא. אומרו ועתה פירוש כי דבר זה הם צריכין לעשותו תיכף ומיד בלא שום שאלת זמן כי אלהיהם לא קבע זמן. או ירצה כי אינו דבר זה אלא לפי שעה וכמו שפירשנו בנקרה עלינו, והכונה בזה מהטעם עצמו שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים.

שלשת ימים. וטעמן של דברים שאמר כן, לצד שאמר בסמוך ושאלה אשה משכנתה וגו' ואם לא יאמרו כן, אין מציאות לשאול מהם ולהלותם כלי כסף וגו' ולצאת ברכוש גדול. ובזה תנוח הדעת למה צוה ה' שאלת כסף וגו' מהשכנות בזמן מוקדם ולא המתין עד עת בא דברו הטוב לצאתם מארץ מצרים ושם יאמר להם. ומה גם שהדברים שם במקומן ובזמנם נאמרו ביום שלמחר יצאו, ואם כן מה צורך לאומרם קודם י''ב חודש. והיה נראה לומר כי זה היה לחזק לבבם באמיתות הגאולה, ואין זה עיקר.

ולדרכנו כפתור ופרח כי הוצרך ה' לומר להם הטעם שהוא הסובב שיאמרו נלכה דרך שלשת ימים וגו' שבזה ושאלה אשה וגו' לצד שדעתם לחזור. ובסמוך יתבאר עוד תיבת ועתה.

ועדיין צריך לתת לב סוף כל סוף למה יצו ה' דברים שאינם מהמוסר לגנוב דעתם, בין בהליכה בין בהשאלת חפציהם?

והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק, כי לצד ששעבדו בישראל צריכין. להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרים (סנהדרין צ''א.) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום. אלא למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה כי ח''ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות?

ונראה לומר כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו', וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור לא היו המצריים רודפים אחריהם. ועיין מה שכתבנו בפרשת בשלח בפסוק ויהפך לבב פרעה וגו'.

ותמצא אות לדברינו כי אמרו ז''ל (שמו''ר פירוש'ד) שבימי האפילה גילו ישראל מצפוני המצריים וידעו אוצרותיהם וסגולותיהם וחפציהם, וביום שאלתם לא היו המצרים יכולים להכחיד, מאריה דאברהם ולמה לא נטלום אז ואין מבין דבר, אלא ודאי שנתכוין ה' שיעשו כסדר זה לרדוף אחריהם כנזכר ויכבד בהם.

ובענין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם, אין איסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס, וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי, וצא ולמד ממעשה ג' תנאים (יומא פ''ג) אשר הצילו פקדונם מאשת כידור בדרך ערמה, ואין בזה איסור, והוא אומרו הנביא (תהלים י''ח) ועם עקש וגו'.

ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין, ואין בהם דבר שקר, כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל, וגם לשון זה לצד מעלת קדושו, אלהי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו, אלא הם בני ישראל ידברו כזה, ולזה אמר תיבת ועתה, פירוש לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון. שאם לא אמר ועתה היה הכונה על זה הדרך נקרה עלינו ואמר נלכה וגו', וכמו כן תמצא בדבר משה עם פרעה אמר לו (ה' א') שלח את עמי ויחוגו לי במדבר לא הזכיר זמן אלא ישראל אמרו לו (ה' ג') נלכה נא דרך וגו', והגם שבדבריהם שם לא אמרו ועתה סמך על פסוק ראשון.

והבינותי באמרי נועם באומרו שלח את עמי ויחוגו לי במדבר כי כל דבריו צדק ואמת, שהרי דור שיצאו ממצרים לא חגגו אלא במדבר, כי שם נפלו פגריהם, ואת בניהם הכניס ה' לארץ, והגם שאותם גם כן יצאו ממצרים אף על פי כן לא יחשבו הם אלא הגדולים העובדים והזובחים והם מבן עשרים שנה, ובזה כל דברי ה' אמת וצדק.

גם השאלת הכסף וגו' אין בו דבר שקר, בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם, ובנו כמה בנינים, וכשיבואו לחשבון ידייקו החשבון וישלימו להם המצריים מה שנוגע להם.

ואחת שאלתי עמדה לי, ומה הכריח הדבר להיות כן לרדוף המצרים אחרי בני ישראל ולמה לא יכבד ה' בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור, בדבר עצמו אשר זדו, ושם יצף ה' לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף, ולא היה צריך לכל האמור, ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם.

או שיטלו הכל בשבעת ימי אפלה (שמו''ר פירוש'ד) כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך. ואולי כי עשה ה' ככה לב' טעמים:

הא' כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדולתו יתברך וכבודו מלא עולם כידוע. מה שלא היה נעשה כן באופן אחר,

וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה, ואמרו ז''ל (סוטה י''א:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך והשופט בצדק מדד במדה עצמה. כי מתחלה בפה רך נלכה ג' ימים השאילונו כספיכם שמלותיכם וגו' ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה ז') תתן אמת ליעקב.

כא. לא תלכו ריקם כאן רמז ה' משפט עבד עברי, דכתיב בו (דברים טו): לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו.

כב. ונצלתם וגו'. כאן רמז היתר הצלת אדם ממונו מאנס.

או ירמוז שבזה יסובבו למצרים לרדת במצולות ים, כי באמצעות ב' המצאות, שידברו ללכת דרך שלשת ימים, גם כשישאלו מהם כליהם, זה יסובב אותם לרדוף אחריהם וירדו במצולות.