{ב} ראה קראתי בשם. אולי שיכוין לומר שיראו רמז הענין בשמו ושם אבותיו, בצלאל שעשה צל לאל.

בן אורי, שעשה מקום לאשר אור לו.

בן חור, שעשה ישראל בני חורין מעון העגל, כאומרם ז''ל (שמו''ר פנ''א) בפסוק משכן העדות עדות לכל שנמחל להם עון העגל, הרי שנרשם בו הדבר בשמו, ושם אבותיו. ובזה יבא על נכון אומרו ואמלא בתוספת וא''ו, לומר מלבד זו עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה, ואומרו בחכמה ולא אמר חכמה, ואולי שיכוין על פי דבריהם ז''ל (ברכות נ''ה.) בפסוק (דניאל ב') יהב חכמתא לחכימין, שאין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה וכו', והוא אומרו ואמלא וגו' בחכמה שיש בו אוסיף למלאותו יותר וכן בתבונה וגו'.

{יא} לקדש. פירוש לפי שכל המעשים הרשומים בפרשה לא נאסר מעשיהם להדיוט זולת ב' דברים אלו שהם:

שמן המשחה,

וקטורת הסמים,

לזה דקדק לומר בהם לקודש לומר אותם שתכונת מעשיהם מיוחדים לקודש והקדושה חלה על מתכונת הדבר לצד תכונתו לבד, מה שאין כן בכל המעשים שבעולם, שכל שלא קרא עליו קודש, אינו קודש.

{יב} ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה לומר כאן ויאמר, וראיתי במכילתא שאמרו:

ויאמר ה' למשה לאמר לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

וצריך לדעת מה נשתנה פסוק זה לדרוש בו כן ויותר היה נכון לומר הדברים בוידבר האמור ראשון בתורה?

ואולי שהרגישו מקושיתנו ואמרו כי ויאמר לשון מעלה, על דרך אומרו (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב ומה היא המעלה שאמר ה' אליו בלא אמצעי?

ובסמוך יתבאר הטעם באופן אחר.

{יג} ואתה דבר וגו'. צריך לדעת אומרו ואתה מה שאינו רגיל לומר בשאר מצות, גם תוספת וא''ו?

עוד למה כפל לומר דבר אל בני ישראל לאמר, והגם שפירשתי בתחלת פרשת תרומה כי צריך לומר דבר ולא תספיק לאמר לבד, כאן הוסיף לומר תיבת לאמר פ''ב מלבד לאמר ראשונה?

עוד צריך לדעת אומרו אך, ואומרו שבתותי לשון רבים?

ורבותינו ז''ל דרשו בפרק כלל גדול (ס''ט.) שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה, יעוין שם. ובמקום אחר (מכילתא) דרשו שבתותי להביא דברים שהם משום שבות, ונראה לפרש הכתוב, וקודם נעמוד על כוונת תיבת אך את שבתותי ונעלה דרך שם להשכיל אומרו ואתה, ותוספת לאמר, ויתבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז''ל (שבת קכ''ט.) שמחללים את השבת לצורכי חולה שיש בו סכנה, ולכל פקוח נפש וכדומה, והוא מה שרמז באומרו אך את שבתותי פירוש יש מציאות שאין לך לשמור שבת.

ודקדק באומרו את שבתותי לכלול כל הנקרא שבת בין שבת בראשית בין יום הכיפורים בין שאר מועדות למלאכות האסורות בהם, גם לרבות אפילו שבת אחר שבת, אם עדיין הוא מסוכן, לא יאמר אדם, כבר חללתי עליו שבת אחת, אלא הרי הוא בהיתר עד שיצא מהסכנה.

עוד נתכוון לרמוז ענין אחד שהעלו רבותינו ז''ל (יומא פ''ד:) (האחרונים), והוא:

שאם אמדוהו לחולה, שיש בו סכנה שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת שבת ח' ימים, אין אומרים שלא לחלל אלא שבת אחד, אלא יעשה מיד אף על פי שמחללין ב' שבתות ע''כ.

והוא אומרו אך את שבתותי.

עוד ירמוז באומרו את שבתותי לתת טעם למיעוט, למה אני אומר לך שתחלל שבת על החולה, אין זה קרוי חילול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת, חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, ושיעור הכתוב כפי זה הוא על זה הדרך,, שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מיעוט שמירה בהם, ומציאות הדבר הוא לחלל שבת על החולה, שבזה אתה מחלל שבת אחד לשמור שבתות הרבה. ואין אומרים בזה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, כי דוקא בעובר עבירה ומחלל שבת בידו כאותה שאמרו (שבת ד'.) הרודה פת בתנור שחלל שבת וחייב מיתה. על זה אין אומרים לו חטא כו' אבל חולה אמרה תורה חלל אפילו דוד מלך ישראל אם יזדמן הדבר לידו יחלל והנמנע מהדבר אין זה אלא מזלזל במצות האל ח''ו.

וגמר אומר כי אות היא ביני וביניכם פירוש ואם כן אם אין שומר, אין שבת. ואומרו לדעת כאן נתחכם ה' להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת, שזה נדחה מפני זה, ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול, והוא אומרו לדעת פירוש בזה אתה יודע כי אני ה' מקדשכם, יתגדל ויתקדש שמו יתברך.

ורש''י ז''ל פירש:

אך למעט מלאכת המשכן שלא תהיה בשבת.

ודבריו אמת, אלא שמשמעות המיעוט הוא בשבת לא חוץ ממנו, גם מנין יעלה על הדעת, שיעשו מלאכת המשכן בשבת שהוצרך למעט?

ואין כוונתינו בפירוש זה להקשות ולהשיג על הפירושים ובפרט דברי רש''י , ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ולדרכנו נשכיל לדעת כוונת ה' באומרו ואתה דבר וגו', שהכוונה היא לצד שרמז ה' מיעוט אחד בשמירת שבת, ומיעוט זה לא נודע מעשהו מה יגיד, ואל משה אמר בעל פה תבונתו ולא בכתב מפורש. כי תורתינו שתתעלה דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות ואות מגדת הלכות ונפלאות, כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים ול''א נתיבות, וכל נתיב בכמה שבילין.

וצא ולמד מאמרם ז''ל (במד''ר פי''ט) בפסוק שלשת אלפים וגו', והכל במקרא מועט, אלא שיש לך לדעת, שיש דרשות ודקדוקים בתורה שהם חובת כל אדם נברא להכירם, והם דברים שיש בהם הלכות. ויש שאין בהם חובת כל אדם, ואל יקחך לבך לדבר לפני האלהים, למה יעשה כה לעבדיו להעלים מהם תעלומות חכמה, ולא הודיע כל דבר בכתב מפרש.

הנה תשובתך לנוכח עיניך, כי הם דברים שלא יכילם ספר, וצא ולמד מאמר קדמונינו (אבדר''נ פכ''ה) שהיו אומרים אם יהיו הרקיעים גוילים וגו', אינו מספיק לכתוב מה שלמד מרבו, ולא חסר ממנו טפה מהים. וכן תלמידו אמר עליו, והכל רמוז ישר במקרא, גדול אדונינו ורב תבונות, אשר כתב מקרא מועט ובו השמיע מה שאין כח בנבראים לכתוב. מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד סוף כל הדורות, והכל נמסר למשה בסיני, ולזה לצד שאמר בכתב מיעוט בשמירת שבת, ובעל פה נאמר למשה כוונת המיעוט, והיא תורה שבעל פה, לזה צוה ה' למשה לומר לישראל, כוונת הדברים אשר הודיעו, להשמיעם לכל עם ישראל. כי דבר זה הוא חובה להשמיע לכל, והוא אומרו ואתה, פירוש מלבד המכתב תוסיף אתה לדבר להם בעל פה. כוונת המאמר הסתום, שהוא מה שממעיט בשמירת השבתות.

וזה הוא אומרו דבר אל בני ישראל לאמר פירוש דבר להם כוונת המאמר מה שפירשתי לך בו. כי המאמר עצמו כבר אמר לאמר, ולא בא אלא על אמירת הפירוש הנאמר לו בעל פה כנזכר, כי הוא זה מהדברים שהם חובת אדם לשמוע, ועל פי דרך זה יש לנו להתהלך באורחות חיים בכל התורה, אשר יאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר אל בני ישראל אחת לדברים שבכתב, ואחת לדברים שבעל פה, הצריכין להלכות אשר יעשה אותם האדם. והגם שפירשנו באופן אחר, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

עוד נראה לפרש אומרו ואתה וגו' על דרך מה שאמרו במסכת שבת (י':) בפסוק לדעת כי אני ה' וגו', שאמר הקב''ה למשה:

מתנה טובה יש לי בבית גנזי וגו',

מכאן שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, והטעם כדי להחזיק לו טובה וחינות.

והקשו מקירון פני משה ואמרו:

כי של משה עבידא לאגלויי כו' עד כאן.

והוא אומרו ואתה דבר פירוש לא תקח שיעור מעצמך, כשיתגלה לך מתנת קרנות הוד, ולא הודעתיך. תאמר כן הדברים במתנת שבת, שאני נותן לישראל, ולא תגלה. לא כן הוא, אלא דבר וגו' ולא תקח המשפט ממך.

והטעם הוא שאתה עתיד לדעת, אבל ישראל לא עבידא לאגלויי, שידעו שיש להם. ואומרו אות היא, פירוש ואל תאמר והלא גם שבת עבידא לאגלויי וידעו מעצמן שיש להם בו מנוחה ועונג. גם התכוננות לגוף, לבל יחלה מיגיעות הטרדה, וכמה פרטי הטוביות, לזה אמר כי אות היא, פירוש כל המנוחה והעונג הנרגש לישראל ביום השבת, אינו אלא אות היא ביני וגו' פירוש סימן לטובה הגנוזה והיא בחינת עולם שכולו שבת. והוא מושלל ההשגה, זולת על ידי מצות שבת, והיא נשמה יתירה הבאה ממנו, והבן כי הוא סוד עתיק.

ואם כן לא עבידא לאגלויי, לזה דבר וגו' לדעת וגו' כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה, ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדושת שבת, להשיג האושר המופלג והמופלא.

{יד} ושמרתם את השבת. צריך לדעת, למה חזר לצוות על שמירת שבת ולתת טעם חדש כי קודש?

ונראה כי לפי שקדם להתיר חילול שבת לחולה כמו שפירשנו בפסוק שלפני זה, וחש שיטעה הטועה, כי לגבי חולה זה נעשה שבת חול, ויש לחללו, אפילו לפרטי הרפואה שאין בהם פיקוח נפש?

תלמוד לומר: ושמרתם את השבת כי קודש הִוא פירוש בקדושתה עומדת, לכל שאר הפרטים שאין בהם פיקוח נפש.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז''ל (מנחות ס''ד.)

אמדוהו לב' גרוגרות וכו' והיו ב' עוקצים א' יש בו ב' גרוגרות ואחד יש בו ג' לא יכרתו אלא עוקץ שיש כו ב' ולא שיש בו ג' עד כאן.

והנה בבחינת המעשה אשר יעשה האדם אחד הוא, בין אם יכרות בעל ב' או בעל ג',, אבל בערך מעשה הנעשה בשבת ישתנה היות כריתת ב' לכריתת ג', והוא אומרו ושמרתם את השבת, פירוש שלא יהיה נעשה בה דבר מלאכה, שאין צורך בו לאותו חולה כי קודש היא, תלה הדבר בשבת. ואם כן כשיכרתו עוקץ שיש בו ג' ואינו צריך אלא לב', נמצאת שבת מחוללת בערך הג', וזה היא חילול קדושתה, כי גם בערך חולה זה שיש בו סכנה עומדת שבת בקדושתה.

מחלליה מות יומת. אמר מחלליה לשון רבים, וגמר אומר בלשון יחיד?

יתבאר על פי מה שפירשנו, כי יש מחלל באופן הנזכר, שהותר לכרות עוקץ של ב' תאנים לחולה, וכרת בעל ג', ויש שכרת ללא צורך, ושניהם נקראים מחללים, אבל אינו חייב מיתה אלא אחד מהם, אבל הכורת לרפואת מסוכן שכרת במקום של שנים של שלש, והואיל ועיקר המלאכה ברשות נעשית, אינו בן מות. ולפי פשט הכתוב ירצה, מחלליה בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה, בין עושה בינו לבין עצמו. א' מהם, שהוא העושה בפני עדים והותרה - הוא שימות, אבל הב' לא יומת אלא ונכרתה וגו' במשפט אל עליון.

עוד ירצה ע''פ דבריהם ז''ל (שבת ק''ו:) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו, וישב הב' ומלאהו, השני חייב, והוא אומרו מחלליה, פירוש לצד שלא היתה מלאכה זו נעשית אלא באמצעות שנים אלו, שהרי זולת הראשון לא היה ניצוד, ונמצאו ב' חללוה, והוא אומרו מחלליה מות יומת א' מהם לבד הוא שחייב.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ביצה ל''ד.) וזה לשונם:

אחד מהם מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדירה, ואחד מביא את המים. מסיק בגמרא שאם מביא האור היה לבסוף, הוא חייב וכולן פטורים, והוא אומרו מחלליה, אחד מהם הוא שחייב מיתה וכולן פטורים.

מות יומת. כבר פירשתי בפרשת משפטים (כ''א י''ב) טעם הכפל, כי זה האיש בן מות הוא לשמים, ומרשה ה' התחתונים להמית בן מות זה, ולשלול בן מות אחר, שלא יהיה דינו מסור לבריות אלא לשמים, והוא מה שהזכיר בסמוך כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו'.

כי כל העושה. פירוש טעם שזכרתי לך לשון יחיד, במחלליה, לא יחשוב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וגו', אין לו עונש מיתה כל עיקר, אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדושת שבת. לא כן הוא אלא כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש, ואפילו בלא עדים והתראה. ומעתה, מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד, אינו אלא לענין עשות משפט בבית דין של מטה, ולפי מה שפירשתי בפסוק מחלליה, כי מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד, הוא מי שכרת עוקץ שיש בו ג' לחולה שאינו צריך אלא ב' שאפילו היה בהתראה ועדים פטור,. הוצרך לומר, כי כל העושה וגו', שלא תחשוב במשמעות המיעוט, שבא על העושה במזיד, בלא עדים כנזכר, ואין בו עונש?

תלמוד לומר: כי וגו'.

{טו} ששת ימים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוות עוד לזה?

עוד למה אמר יעשה ולא אמר תעשה כסדר שדבר בו פעמים רבות?

עוד למה שינה כאן להזכירו בשם יום השביעי ועד עתה לא הזכירו אלא בשם שבת?

ועוד רואני שגמר אומר להזכירו בשינוי השם כל העושה מלאכה ביום השבת, גם לא היה צריך לומר אלא כי כל העושה בו?

ואולי שרמז הכתוב כאן מה שאמרו במסכת שבת דף ס''ט:

תנו רבנן: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, והעמידוה בש''ס שבכל יום עושה פרנסת אותו יום ואפילו בשבת.

והקשו:

אם כן במה מנכר?

ותרצו:

בקדושא ואבדלתא,

וכתבו התוספות:

שלא יהלך ביום שבת

וטעם שלא אמר בש''ס מנכר בהליכה, משום שאין זה היכר בשבת. אי נמי, שאפילו ביום שמשמר הולך, והנה לדרך הראשון יתבאר הכתוב על זה הדרך ששת ימים וגו' הכתוב מדבר במי שהיה במדבר או בים ואינו יודע מה יום מימים, ואמר ששת ימים יעשה וגו' פירוש יעשה בהם התר מלאכה, לעשות דבר המוכרח שהוא פרנסת אותו יום, ולזה לא אמר תעשה אלא יעשה, פירוש יכול הוא לעשות לחיות נפש.

וביום השביעי פירוש לחשבונו, שבת שבתון, פירוש אינו כפי האמת שבת, אלא לענין שבתון, כאמור במצות השמיטה, דכתיב (ויקרא כ''ה ד') שבת שבתון יהיה לארץ שלא יעשה מלאכה בארץ, גם ביום השביעי לחשבונו יעשה בו שביתה, שלא תהיה בו הליכה.

ואומרו קודש לה', שצריך לקדשו בקידוש והבדלה כאילו הוא יום שבת, ולדרך שפירשו, שאין הפרש בין יום השביעי לשאר ששת ימים, אלא לענין קידוש והבדלה, יתבאר על זה הדרך שבת שבתון לענין קודש לה', פירוש לקדשו וגו', ואומרו כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת דקדק לומר, ביום השבת לשלול יום השביעי שבו מדבר הכתוב, שהוא שביעי לחשבון יום זכרונו, שאם עבר על מה שצריך להזהר בו אינו חייב. ודקדק לומר אבל ביום השביעי שבו הכתוב מדבר, הגם שיעשה בו מלאכה שאינה - הרי זה פטור, הגם שמקדשו בחזקת יום שבת.

{טז} ושמרו בני ישראל וגו. צריך לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת?

עוד צריך לדעת כוונת אומרו לעשות את השבת?

ורבותינו ז''ל דרשו מה שדרשו, ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום, כדי לעשות את יום השבת לאמיתו, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת כדי לעשות את השבת הידוע, שלא יבא לידי טעות, והגם שיקדש יום שביעי כנזכר בסמוך, זה אינו יום השבת כפי האמת.

או ירמוז לפי מה שפירשנו בפסוק שלפני זה, שיצו ה' למי שאבדה לו ידיעת היום, שימנה ו' ימים ומשמר הז', לזה בא לתת טעם ואמר ושמרו בני ישראל את השבת שהוא יום שמקדש לענינו.

והטעם הוא לעשות את השבת האמיתי, כדי שלא יפקע מזכרונו מצות יום המקודש, וטעם שהזכיר יום ז' בשם שבת, לא חש עליך לטעות ממה שגמר אומר לעשות את השבת, הרי זה מראה באצבע, כי שבת ראשון הוא שבת אשר עושה לחשבונו.

עוד ירצה על דרך אומרו (בראשית ל''ז י''א) ואביו שמר את הדבר, פירוש ממתין ומצפה מתי יבא, והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח, לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא. ואומרו לעשות את השבת, לשלול הכוונה, כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג, אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (יומא פ''א) שצריך להוסיף מחול על הקודש, ולא לימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת, אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת, ויצא כחתן לקראת כלה, ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו, פירוש לקיים מעשים הצריכין בו. עוד ירצה באומרו לעשות את השבת כי מה שמוסיף מחול על הקדש, יסכים ה' לקרותו שבת. ונמצא זה האיש עושה שבת ממש, כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול. בני ישראל עושים אותם שבת.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פי''א):

אמרה שבת לפני הקב''ה: לכלם נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג.

אמר לה: הרי ישראל וכו' עד כאן.

הנה כי השבת חסר פרט א' מפרטי השלימות, ותיקונו הוא, על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת, מה טעם לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן מעשהו של שבת ונמצא לו בן זוג.

עוד ירצה שצריך לשמור את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין ממנו בין מהזולת, ולא יאמר אדם די לי במה שנשמור עצמו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה בכך, אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל, כמו ששומר גנו ופרדסו. ובכלל גדר זה שישתדל לשמור. לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת. על דרך אומרם ז''ל (שבת י''א.)

לא יקרא לאור הנר.

וכל הסייגים והשמירות לבל יתחלל שבת, אפילו במציאות שהוא פטור עליהם.

עוד ירצה לומר, כי משונית שמירה זו, מכל שאר שמירות המצות. כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אומרו ושמרו וגו' לעשות, הרי שלך לפניך, שקורא לשמירה עשיה.

ואולי כי הטעם הוא על פי דבריהם ז''ל שאמרו (קידושין ל''ט:)

ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. והעמידוה בגמרא. בבאה עבירה לידו ולא עבר עד כאן.

וכמו כן ביום המקודש, אין לך באה עבירה לידו של מלאכות כזה, כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה, מהארבעים ותולדותיהם. בפרטי המחובר ובפרטי הבישול, ובפרטי מקח וממכר שהאדם רגיל בהם כל היום, ומזדמנים באין מספר, והוא נשמר מהם. לזה יחשב להם כעושה מצוה.

עוד ירצה להיות שקדם וצוה על שמירת השב,ת תבא הסברא לומר, שכל השומר שבת, הנה הוא נוטל שכר שבת, לזה צוה ה' ואמר ושמרו בני ישראל, פירוש דוקא בני ישראל הם שישנם בשמירת שבת, ולא שום אומה ולשון. ולזה לא אמר ושמרתם, שאז יהיה נשמע שבא לצוות על השמירה, והוא בא לשלול חוץ מבני ישראל שלא ישמרו שבת, והוא מאמרם ז''ל (סנהדרין נ''ח:)

גוי ששבת חייב מיתה,

שהרי מיעטם הכתוב, ואזהרתם זו היא מיתתם.

עוד ירצה על זה הדרך ושמרו בני ישראל את השבת, פירוש כשישמרו אפילו שבת אחת, ולאו דוקא אם ישמרו אלא גם אם יסכימו בדעתם לעשות מצות השבת, והוא אומרו לעשות את השבת, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו לדורותם, וכפי זה איש ישראל ששמר אפילו שבת אחת ומת, אין מנכין לו משכר העולה לו, אם היה שומר לדורות עולם (מכילתא).

עוד ירצה לפי מה שהקדמנו בפירוש אך את שבתותי כי צוה ה' לחלל שבת בשביל פיקוח נפש, כאן ביאר הכתוב כי לא נתמעט שבת בשמירה אלא בערך בני ישראל, אבל בערך זולתם להחיות עכו''ם, הגם שיהיה גר תושב ששומר שבע מצות, ונסתכן סכנת מות, לא יחלל ישראל שבת בשבילו. (רמב''ם הל' שבת פ''ב), והוא אומרו ושמרו בני ישראל, לבל ימות מהם את השבת, פירוש לצד אזהרת שבת, אלא יחללוהו. או על זה הדרך, שבת וישראל לפניך, זה לחלל וזה למות, תשמור ישראל ויתחלל השבת. אבל עממין לא.

והטעם לעשות את השבת, פירוש כלום מה טעם אני מתיר לך לחלל שבת עליו, הוא לעשות את השבת לדורותם, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה, אבל עכו''ם שאינם בני שבת לא.

או ירצה על זה הדרך, אֲמִתִּי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים, לא יחלל עליו שבת.

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (ר''ה ל''א.):

שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת,

ואמרו עוד (שמו''ר פכ''ה):

שקול שבת כנגד כל התורה כולה.

לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת, והטעם לעשות להם את השבת, פירוש העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, והוא אומרו לדורותם, לשלול עולם הזה שאין האדם קיים בה לדורות.

ברית עולם, פירוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון.

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ביצה ט''ז.) שאמרו, שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל, כרמוז באומרו שבת וינפש, והוא סוד הנעלם שלא גלהו ה' לאומות, כאומרם ז''ל (שם):

נשמה יתירה לא אודעינהו, והעירותי בצפונו של דבר במה שהקשו בגמרא, על הודעת שבת לאומות, שאם לא אודעינהו לא לענשו עליה. ואמרו שבת אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו עד כאן.

וקשה ולמה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו, אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת ולא לענשו עליה?!

ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז''ל ואמרו (שכת י':) מתנה טובה וכו', פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו, ואינה שכר, שיבואו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו.

עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת, ועינינו רואות. וענין נשמה זו היתירה. רמזו מקומה רבותינו באומרם:

מתנה טובה בבית גנזי

וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון. ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת, כאומרם:

ושבת שמה

כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת, (ר''ה ל''א.) ועולם זה אין בו עצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו, אלא עונג ושמחה, ולזה צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול המלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש. ולזה תמצא שעיקר איסור אזהרת מלאכות שבת, ביאר ה' שהם במחשבה, כאומרם (ביצה י''ג.) מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואפילו דבור של חול אסור (שבת קי''ג:) דכתיב (ישעי' נ''ח): ממצוא חפצך ודבר דבר, והכל לצד תוספת נשמה העליונה, לעשות לפניה כסדר עולם שבאה ממנו, והוא מה שצוה ה' באומרו ושמרו בני ישראל את השבת, פירוש נשמה הנקראת שבת, ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת, והוא אומרו לעשות את השבת.

ותדע כי מן הנמנע החלטי, שישיג אדם עלות לעולם עליון, זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו, אין בהם יכולת לעמוד בגדר עליון. והוא אומרו לעשות את השבת פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת, שתוכלו השג עמוד שם, ולהתענג נפשם בגנזי עליון. ואומרו לדורותם כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא.

עוד ירצה לשון דירה, ולזה כתובה חסרה בלא וא''ו, והם דברינו שירמוז אל מקום דירת הנשמות, והוא עולם המקווה שכרת ה' ברית לתתו לנו. והוא אומרו ברית עולם. ואולי שירמוז באומרו ברית עולם לתרי''ג מצות, שחשבון ברית עולה תרי''ב וכולם תלויים בשבת, הרי תרי''ג, ולזה סמך תיבת ברית לעולם לומר כי על ידי שמירת שבת, הוא מקיים כל תרי''ג מצות, שהוא שקול כנגדם והנה עולמו.

ואומרו ביני ובין בני ישראל, פירוש אין זר אתנו בעולם הלז, ואולי שגם המלאכים לא ישבו במסיבתינו בעולם זה, כי הוא למעלה מעולם המלאכים, ועל דרך אומרו (במדבר כ''ג כ''ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ואז''ל (במד''ר פ''כ) שהמלאכים ישאלו לישראל הקרובים לאל, מה פעל אל.

עוד ירצה ביני ובין בני ישראל, יהיה סוד הדברים האמורים ולא ידעם אדם בעולם, והוא מאמרם ז''ל (ביצה ט''ז.) שאמרו נשמה יתירה לא אודעינהו, כי אין חפץ לה' שידעו האומות סתרי אל חי, והוא אומרו (תהלים קמ''ז) חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי. ואז''ל (חגיגה י''ג:) וכו'.

ואומרו אות היא לעולם, פירוש כיון שכל זה יהיה סוד לישראל, ולא יגלו הדבר. אם כן הבא לישאל על מצות היום מה היום מימים, מה אות נעשה בו לעשות בו כל השינויים, מה תהיה תשובתינו אליו, לזה אמר אות היא לעולם, פירוש שיהיה נגלה לבאי עול, כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וגו' טעם זה יהיה נגלה לזולתינו, ועַם בני ישראל טעמם כמוס עמם, חתום באוצרות החיים.

{יח} ויתן וגו' ככלתו. צריך לדעת למה הפסיק בין זכרון הנתינה לזכרון דבר הניתן בהודעת הזמן, שהיה לו לומר ויתן אל משה שני לוחות ככלותו או היה לו להקדים ככלותו קודם זכרון הנתינה?

עוד יש להעיר למה איחר ה' נתינת הלוחות עד זמן זה?

כיון שלא היה בהם אלא עשרת הדברים ביום מתן תורה, או למחרתו, היה לו לתת הלוחות? אכן יתברר הענין על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''ב צ''ג:) שאמרו שכל המצות הלא המה בתוך תוכם של עשרת הדברים, והוא אומרו ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני ומה דבר אתו?

ב' לוחות העדות, פירוש כי הדברים בלוחות שם לו אל עליון, ואינו מן הראוי לתת לו הלוחות עד שיגמור הרשום בהם, ולזה גמר, הדברים הנרמזים בהם, בלוחות העדות, ונתנם לו ולא קודם.

ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כאחת על נכון, וכפי זה מאמר שני לוחות נמשך עם ככלותו לדבר אתו וגו' ונמשך עם ויתן האמור בתחלת הכתוב.

כתובים באצבע אלהים. הכונה בזה על דרך אומרם ז''ל (תנחומא פ' עקב):

כי הלוחות נחצבו מתחת כסא כבודו יתברך,

ואולי כי זה הוא שרמז באומרו מעשה אלהים פירוש מעשה (אלהים) הוא הכסא, והבן.

וכבר נתפרש כי יש בחינות רבות אורות הקדושה, בסוד (קהלת ה') כי גבוה מעל גבוה וגו' וגבוהים. וצא ולמד ממעשה הנפלא שהובא כספר הזוהר הקדוש (ח''ב ג''ב.) כשעלה משה למרום ופגע במלאך סנד''ל וכו' ואחר כך במלאך מט''ט והיה ירא מלאך מאשו של מה שלמעלה ממנו פן ישרפהו וכן וכו', והנה אמר הכתוב (דברים ד') כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, כי אשו הקדושה היא אוכלת כל אש זולתה, והודיע הכתוב אופן כתיבת הלוחות, במה נכתב?

ואמר כתובים באצבע אלהים, פירוש כי היה ה' מצייר צורת האות באצבעו כביכול, פירוש בחינת אור אחד מאורו יתברך, בדמות אצבע כנגד הלוח, כשיעור שטח אברי האותיות, כדי שלא יהיה חרות אלא את אשר יצייר כנגדו, ולצד עוצם תוקף אורו יתברך, לא היה אור של הלוחות יכול עמוד בכל המקום, אשר יכוין כנגדו, אצבע אלהים והיה נאכל או מצטמצם לצדדין, והיה נשאר כל אשר יצטייר כנגדו חלול, ולזה נכתבו משני עבריהם, והוא אומרו (לקמן ל''ב ט''ז) חרות על הלוחות ולא אמר חרות בלוחות, שיהיה נשמע שעשה החרות בלוחות, אלא על, פירוש שהיה מניח אצבעו ב''ה על הלוחות, בדמיון צורת האות, ובזה נחרתו האותיות של עשרת הדברים.