{א} וירא העם וגו'. פירוש בעיני השכל, או על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ט.) שבא שטן והראה להם דמות חשך ואפלה וכו', ודמות מטתו של משה שמת, לזה אמר וירא העם עניינים הנזכרים. והצדיקו הענין מטעם כי בא שש, שהוא זמן שהגביל להם, וזולת זה לא היו עושים חשבון מדברי השטן הרמאי.

ויקהל העם על אהרן. צריך לדעת טעם אומרו על אהרן, ואם לדבר אליו היה לו לומר ויקהל העם ויאמרו אל אהרן, אולי יכוין לומר כי נקהלו עליו להורגו ויאמרו קום וגו' ואם לאו וגו', ורז''ל אמרו (סנהדרין ז'.) שהרגו לחור וזה לך האות לדברינו. וטעם שלא נרמז בתורה הריגת חור. כדי שלא ישאר רישומו ניכר בתורה לדורות עולם. וה' חס על כבוד עם בני ישראל ולא נכתב מעשה העגל אלא לטעם. שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור, שנתקבלה תשובתם על חטאם כאמור שם (ע''ז ה'.).

ואולי כי רמזה התורה הריגת חור ממה שאמר הכתוב (לעיל כ''ד י''ד) והנה אהרן וחור עמכם ולא הזכירו בפסוק זה עם אהרן, הרי זה מגיד כי טרף טורף, ומפורש הדבר בדברי קבלה דכתיב: (ירמי' ב') גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו' כאמור בויקרא רבה (פ''י), ונראה לתת טעם למה שהרגוהו, ואולי כי כשלא רצה לעשות, מעשיו מוכיחות כי חפץ להיות הוא אמצעי כמשה, ועיין בפסוק שאחר זה, לכן הרגוהו שלא רצו שיהיה אמצעי אדם, לפי שיש בו בחינת הרצון הטבעי וכוחותיו נמשכים , והבן.

אשר ילכו לפנינו. דקדק לומר לפנינו, פירוש לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה מאד, ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם, לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי.

ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי, אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו', ואפשר כי טענות טעות טרופה בפיהם, באומרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', פירוש הרי לך ראיה כי צריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה כי יש צורך באמצעי, ומה שקראוהו אלהים, על דרך אומרו (לעיל ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ' ד').

{ב} ויאמר. פירוש אליהם הוא שאמר כן, ולבבו לא כן יחשוב.

פרקו. פירוש אתם ולא הם.

נזמי הזהב. ולא זהב אחר.

אשר באזני. אם ישנם ולא מונחים בארגז ולא שילבשו מחדש ואם לא, דבר זה מעכב.

גם אמר נשיכם בניכם ובנותיכם, שלא להניח זהב על כלם, ובאמצעות כל זה יתעכבו זמן מה. גם אמר והביאו פירוש ולא תשלחו על ידי שליח.

אלי ולא לזולתי ולא על ידכם.

וטעמו שדבר הנעשה על ידי רבים - אין בו עיכוב, ועל ידי יחיד - יתעכב קצת, והם לא נתעכבו, ועשו כל התנאים זולת הנזמים. אז''ל (תנחומא) שלא רצו הנשים והביאו את שלהם כדי שלא להתעכב.

{ד} ויעשהו עגל. פירוש בעבור שנעשה על ידו, לא שעשאו הוא, דכתיב (פסוק כ''ד) ויצא העגל הזה. או לצד שלקח הזהב מידם לידו, ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם, (זוהר ח''ב קצ''ב.) העלה עליו הכתוב המעשה.

ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו'. קשה, איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו'?!

ולוּ יהיה שֶׁדְּבַר העגל באמצעות מעשה כישוף כמאמרם ז''ל (תנחומא) אף על פי כן, זה יועיל לחשוב בו דבר, אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא לא. אכן הנכון הוא כי אדרבה, בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה, אלא להמוציאם מארץ מצרים, ונתכוונו בדיבור זה, להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא, ותהיה העבודה לחלק מהכל. והרי הם כעובדים לכל, והחלק היה הולך לפניהם, והוא יענה להניקח ממנו, ולא היה בעיניהם לזרות, כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל, אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקיים, הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים. ויהיה מצוי תמיד לפניהם, ולעולם לא עקרו אנכי ה' וגו', אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים, לרמוז לכח תחתון כעליון ח''ו, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים, ועשה ה' בהם שפטים, ועיין בפירוש פסוק (ח) סרו מהר מן הדרך וגו'.

ונראה בעיני, כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר. וחלק לא היה בהם כח למחות, והנה מדקדוק אומרם אלהיך, ולא אמרו ח''ו אלהינו וגו' הוציאנו, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם, ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז''ל אמרו (שמו''ר פמ''ב) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו הרי גם המה עשו. שהמחשבה פועלת בעבודה זרה. וגם לא מיחו ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' לבם, שלא נטה אחר הרע. והמפורסמים בדבר הם בני לוי.

והנה אחר שנעשה העגל, בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו, דכתיב (פסוק כ''ח): ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ובהכרח שמישראל נפלו, כמובן מאומרו (פסוק כ''ז) הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו, אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה, בעדים והתראה.

{ה} וירא אהרן. פירוש ראה דבר פלא, כי לא עשה דבר, אלא השליכו באש ויצא העגל מעצמו.

ויבן מזבח לפניו. ולא אמר ויבן לפניו מזבח, שאז יהיה נשמע שלכבודו עשה, והוא לא עשה המזבח לעגל אלא לפניו עשאו, וכונתו למקום. ולדברי הזוהר (ח''ב קצ''ג.) יכוון גם כן על נכון, כי עשה לבל יפליא חוץ, והיה לו. המזבח למאסר, ככל מחוייבי מיתה.

ואמר חג לה' מחר, נתכוון לדחות השעה, וכונתו ומחשבתו בדבריו היתה לאלהי ישראל אמת, כי שם זה הוא שם המיוחד, וישראל גם כן, למה שפירשתי כי לא נעקרה מחשבתם ואמונתם מה' אמת, ואליו יכוונו, אלא שרצו לקחת חלק ממנו שיהיה לפניהם. אין דבר נגדיות לדעתם בדברי אהרן.

{ו} וישכימו ממחרת וגו'. קשה, למה לא עשה ה' ב''ה הרגשה בשעת מעשה העגל, תכף ומיד. לומר למשה רד כי שחת עמך, עד אחר שעבר יום המעשה. ולמחרת, אחר שהעלו עולות ושלמים?

ועוד, שאם היה מקפיד על הדבר תכף ומיד לומר למשה רד וגו' לא היו באים לידי זביחה לאלהים אחרים, ואין לומר שקודם אמר אליו?

אלא שמשה נתעכב להשיב חרון אף, שהרי בדברי ה' נאמר וישתחוו לו ויזבחו לו, הא למדת שדבריו היו אחר שזבחו למחרת המעשה. והגם שאמרו ז''ל (ע''ז ד':)

לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה וכו' אלא שאם חטא ציבור וכו'.

אף על פי כן ישנו ללימוד זה, גם אם לא היו זובחים, שבדיבור ראשון שאמרו אלה אלהיך, הרי קבלוה עליהם לאלוה, והגם שאמרנו קצת מהם אמרו כן ולא כולם, ולהאומרים, ערב רב הם, אמרו, על כל פנים שמעו ושתקו כולם, ובהכרח לומר שהמועטים הוא שלא הסכימו, שאם היו המרובים, היו עומדים עליהם והורגים את האומרים כן, ואם כן הרי המרובים מתחייבים מדין ערב.

ונראה לומר כי לצד שקדם, ואמר ה' למשה כי שם ישב ארבעים יום ואחר הארבעים יתן לו הלוחות, כמאמרם ז''ל (שבת פ''ט.) בפסוק כי בשש משה, שבאו שש שעות ביום הגבול של מ', הא למדת כי נאמר לו מה' ששם ישב מ', אשר על כן לא אמר לו ה' למשה לרדת מן ההר קודם המ' יום עד סופם, ואז אמר אליו לך מן ההר, ואומרו רד, אפרשנו במקומו, וכפי זה, הגם שהרגיש ה' במעשה ישראל הרע, מעת הקהלם על אהרן. עם כל זה דבר אלהינו שאמר מ' יום יקום לעולם.

ואם תאמר למה לא חשב ה' מחשבות לבל יכשלו?

זו חקירה כללית בהנהגות הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית (ו' ה') קצת מהטעמים המושגים אצלנו, ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים, כי טעמו בצדו כי בהכרח, שיהיה שם משה מ' יום לקבלת הלוחות. ויש טעמים נסתרות לה' והנגלות לנו כנגד יצירת הולד. גם להודיע הדרגות של התורה מכל העולם, שכל העולם נברא בששה ימים, והלוחות בריאתם למ' יום, וכמאמר רבי יוחנן לר' חייא (שמו''ר פ' מ''ז) על מה שזבן שדות וכרמים וזיתים כי מכר דבר הניתן לששה וקנה דבר הניתן למ'.

עוד יראה לי טעם אחר כי לצד שהתורה יש בה ד' דרכים כלליים, והן מנין פרד''ס, ויש לך לדעת שהם מארבעה הדרגות:

אורות עליונים המתכנים בשם אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

הפשט אורו מאיר בעולם העשיה,

רמז בעולם היצירה,

דרש בעולם הבריאה,

סוד בעולם האצילות.

וכבר הקדמנו פעמים רבות שאין לך הדרגה בקדושה שאין גובהה עשרה, והרי לפניך מ', ולזה היה שם מ' יום שלימים. ואם היה חסר יום אחד היתה תורה חסרה אותה בחינה, וישרים דרכי ה',

ועוד יש טעמים רבים, ובזה אין קושיא לאלהינו, ועיין בפסוק לך רד שאחר זה באופן אחר.

{ז} לך רד כי וגו'. כפל לומר לך רד, אחת לגופו שילך ואחת לומר לו שירד מגדולתו, ואם היה אומר רד לבד היינו אומרים כי להיותו בהר אמר לשון ירידה. וכן הוא אומר (לעיל י''ט י''ד) וירד משה מן ההר, וצריך לדעת אופן ירידה זו מה היא?

ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל, ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה כמחזה הראשון.

או אפשר כי שם במקום עמידתו, לא היה בו כח לעמוד שם, כיון שכשל עוזר, והוא מה שאמר לו רד, פירוש לא תעמוד במקום הראשון, והטעם כי שחת עמך שמכוחם באתה, וקשה, אם כן היה לו לומר כן מעת שאמרו ישראל אלה אלהיך, אם לצד שישראל עבדו עבודה זרה, תתחייב ירידת משה מגדר שהיה בו. ויש לומר בהעיר עוד, למה הוצרך ה' להאריך הודעת עון ישראל, ומה גם לדברי רבותינו ז''ל (סנהדרין מ''ג:) שאמרו במעשה עכן ששאל יהושע דבר מאת ה', להודיעו מי המועל בחרם?

והיתה תשובת ה' אליו דלטור אני לך, אם כן כאן במה שלפנינו, לא היה לו לומר למשה הדברים הרעים שעשו ישראל, והן אמת, כי שם היה דבר שאינו עומד להתגלות ויש בזה דלטורות, מה שאין כן במציאות זה, שהיה דבר שעומד להתגלות ברדת משה מן ההר, עם כל זה, בערך מקור החסידות וטהרת הלשון, כסף נבחר לשון צדיק, לא יגיד כדברים האלה.

אכן טעם דברי ה' הוא, כי ח''ו לא לדלטר על עושה עול, בא האלהים אלא לצדק דינו, הצדק. והוא כי לצד שאמר למשה רד מגדולתך, הוצרך לומר על מה הוכה בית מאהבו, מה פשעו, כי יורידנו אלוה, ולזה אמר כי שחת עמך וחל עליו להודיעו, אופן ההשחתה, שעליה נתחייב משה הירידה, וסדר ג' דברים:

א' עשו להם וגו',

ב' וישתחוו לו ויזבחו וגו',

ג' ויאמרו אלה וגו',

והם כנגד דיבור, מחשבה, ומעשה.

והתחיל במחשבה ואמר עשו להם הרי מחשבה מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה, והוא מה שדייק באומרו להם, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל כ' ג') לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'.

כנגד המעשה אמר וישתחוו לו ויזבחו לו אין לך מעשה גדול מזה,

כנגד הדיבור אמר ויאמרו אלה אלהיך וגו'.

ולצד זה תשש כח משה, בג' בחינות שהם נפש, רוח, נשמה, ולא יוכל עמוד במדרגה ראשונה. וממוצא דבר אתה יודע. כי קודם שעברו ישראל על ג' י עדיין היה משה יכול עמוד, באמצעות בחינה הנשארת בלא פגם, שאם לא כן ובאחת או בב' מהאמור, יש טעם למשפט הירידה. לא היה ה' מגלה למשה כל המעשים, משום פגם דלטורות כמו שכתבנו. ומעתה אין מקום לקושייתנו למה לא ירד מעת אומרם אלה אלהיך, או מעת שאמרו לאהרן עשה לנו אלהים.

{ח} סרו מהר מן הדרך. יתבאר על פי דבריהם (חולין ה'.) שאמרו:

המודה בעבודת גילולים ככופר בכל התורה כולה.

והוא אומרו סרו מן הדרך אשר צויתים, הרי כל מה שצוה בכלל.

עוד ירצה לפי מה שפירשנו, כי ישראל עודם באמונת ה' השלימה, אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתים, פירוש לבל עשות אמצעיים, ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם.

עשו להם וגו'. פירוש אחרים עשו להם העגל, כי הם נתנו הזהב, ויצא העגל מעצמו, והודיע ה' כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן, (פסוק כ''ד) ויצא העגל הזה אלא על ידי מעשה והוא מאמר רבותינו ז''ל (תנחומא) כי יונוס וימברום עשו וגו'.

ויאמרו אלה וגו'. קשה, למה [היפך] סדר העשוי, שהיה לו להקדים אמירת אלה אלהיך קודם הזביחה, שכן מצינו שביום ראשון אמרו אלה וגו' וממחרת זבחו וגו', והנה לפי דבריהם ז''ל (שמו''ר פמ''ב) שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל, יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל לא בערך ערב רב.

ואמר הדרגה אחד עשו להם, פירוש ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן, ולא מיחו ישראל.

עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מיחו ישראל, וזהו הדרגה גדולה יותר מהראשונה.

ועוד אמרו בפירוש אלה אלהיך ישראל ושתקו ישראל וזו קשה מכולם.

ולפי פשט הכתוב טעם שאיחר אומרו אלה אלהיך, הגם שהוא בחינת פגם הדיבור, והוא מדרגה ממוצעת בין המחשבה למעשה, לצד שיש בו בבחינת דיבור זה. הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם. באומרם אשר העלוך, וטעם זה יגיד ההתמדה לבני בנים והוא פגם מופלא, לזה סדרו באחרונה כדרך לא זו אף זו.

עוד נראה כי טעמו הוא לפי מה שמגיד משמעות אלהיך, לנכח, כי לא ישראל הם המדברים, אם כן הדברים שקולים הם. אם השומעים מאמר אלה אלהיך, הסכימו לזה או לא, לזה לא אמר בתחלה, אלא עשו להם עגל, ואחר שהשתחוו וזבחו לו, נתגלה למפרע כי שמעו והסכימו על הדבר, ולזה אחר שהזכיר הכתוב, וישתחוו ויזבחו לו, אמר ויאמרו אלה וגו', לומר כי הצדקת הדבר, שהם הסכימו הוא ממה שהשתחוו וגו'.

{ט} ויאמר ה' אל משה וגו'. טעם שייחד אמירה אחרת, באמצע ענין, להצדיק מה שפירשתי, כי מאמר ראשון שאמר סרו וגו' עשו וגו' לא בא אלא לתת טעם לירידת משה ממדרגתו, ועכשיו בא לדבר מה שנוגע לישראל על חטאתם, לזה אמר ויאמר וגו', וזולתה היה נשמע שעל זה באה הודעת סרו מהר, והבן.

{י} ועתה הניחה לי. אומרו ועתה ירצה לצד שהוא מרצהו באומרו ואעשה אותך וגו', ובזה יניחהו לכלותם ויאמר משה בלבו, ומה הבטחה הוא זאת, וגם לבניו יארע כמו כן, והיו כלא היה, לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה, לא יאמר ה' עוד אליו הניחה לי, או לצד שיהיו מטיבים דרכם, או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד הניחה ותמיד יבטל משה גזירה מעליהם. ובדרך רמז, רָמַז שלא צוה עליו הניחה, אלא באותו עת, ולא תמיד, וממוצא דבר אתה, יודע שיעמוד תכף ומיד בתפלה. כי יאמר ועתה אפילו על שיעור רגע, והנה עבר במשך אומרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו.

עוד ירצה לפי דבריהם ז''ל (ב''ר פכ''א) שאמרו, אין ועתה אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו כי הטעות יצא מדבריו, שאמר להם לסוף מ' אני בא, ולא פירש להם שהוא לבד מאותו יום, שמזה טעו.

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (שמו''ר פ''ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם. ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא, שאמרו ז''ל (יבמות כ''ד:)

אין מקבלין גרים לימות המשיח,

ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר.

הניחה לי ויחר אפי. קשה, וכי משה היה מונעו ואדרבה לא עמד בתפלה אלא אחר כך?

עוד קשה, כי מאומרו ויחר אפי משמע כי עדיין לא חרה אפו, והוא רוצה בחרות אף, והלא אין זו מדתו יתברך שהוא מבקש תמיד לכבוש כעסו?!

וצא ולמד ממעשה שהובא בתלמוד (ברכות ז.)

שאמר רבי ישמעאל כהן גדול שנתרצה ה' בברכתו אשר ברך ה' ברוך הוא שיכבשו רחמיו את כעסו.

ואולי כי זו הוא טענת משה רבינו עליו השלום באומרו למה ה' יחרה אפך וגו' לשון עתיד, פירוש, כיון שלא חרה עדיין, ועל כל פנים קושיא לאלהינו.

ויתבאר הענין בהשכיל על דבר והוא כי דבר ידוע הוא, כי שורש האף יהיה מהעלבון הנרגש בלב, כפי המעליבין והעלבון ואחר שיגיע ההרגש לבחינת המרגיש יסובב העצבון והיגון, ותהיה תרופתו באחד מב' דרכים:

האחד בנקום נקם מהסובב.

הב' בדברי רצוי, לשיעור המספיק להרגש הקפדת העלבון.

והנה בעשות ישראל מעשה המכוער, אין לך עלבון לאל עליון גדול מזה, והוא אומרו סרו מהר, עדיין כלה בחופתה והנה הרה לזנונים. והנה הרגיש אלהינו יתעלה שמו הרגש גדול, עד שמחמת עוצם ההקפדה, חשב כי לא יועיל הריצוי, שהוא אחד מהב' המרחיקין דאבון העלבון זולת דרך הנקמה כמו שכתבנו. והנה גם זה הוא מושלל ממנו יתברך על פי דבריהם ז''ל (שמו''ר פ''ב) כי אין הקב''ה סובל לראות צער צדיקו וידידו, ומימי עולם שמענוהו שאמרו ז''ל (ב''ר פל''ב) שלא הביא מבול עד אחר פטירת מתושלח, ולא מתושלח לבד אלא כל צדיקי הדור כרמוז בפסוק, (בראשית ז' כ''ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כבר מתו קודם הבאת המבול, כמאמרם ז''ל (זוהר ח''א ר''ו.)

וכן הוא אומר (ישעי' נ''ז) מפני הרעה נאסף הצדיק, והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, את אשר יצטער נאמן ביתו באבדן מולדתו יתברך, יותר בנוגע לו, ולא יותר בדבר הנוגע לידידיו, ובראותו יתברך כי אין מקום להניח דאגתו, בקש ממשה דבר שיניח לו, והוא לבל יצטער על הדבר, ואז יהיה מציאות לחרות אפו, ויהיה לו נחת רוח וכביכול, ריצהו למשה על הדבר, ואמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, דקדק לומר לגוי גדול, ולא אמר ואעשה אותך גוי גדול לומר הגם שאינך הן עתה, בבחינת נשמתך גוי גדול, אני אכונן אותך ואשפיע בך מדה טובה מרובה. הפלגת נשמות קדושות, ולזה לא אמר ויהיה ממך גוי גדול כי צריך מעשה בנין חדש בשורש נשמתו.

עוד רמז לסתור טענת ואיה הבטחתך שנשבעת לאבות?

לזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול, פירוש לקיום הבטחת גוי גדול שהבטחתי לאבות, ובאה התשובה של משה, כי מן הנמנע שיניח לו והראהו צערו על הדבר, באומרו ויחל משה ואמרו ז''ל (ברכות ל''ב.) אחזתו אחילו.

וכמה עניינים של מרירות נפש עשה לפני קונו, זה כנגד הניחה לי.

וכנגד אומרו ויחר אפי שהיא טענה שעליה בא, כי זולת זה אין להם נחת רוח מעצבון העלבון, לזה אמר למה ה' יחרה אפך פירוש למה לא מצאת תיקון לדבר אלא חרון אף?!

כלך לדרך זו והוא בחינת הריצוי שכתבנו.

טענה ראשונה שיש לך לחוש על קניינך, והוא אומרו בעמך, ואין אבידה אלא לבעליה,

ב' אשר הוצאת ועל ידיהם נתפרסמה אלהותך.

ג' למה יאמרו מצרים,

ד' זכור לאברהם וגו',

ובזה יש לך דברים וטעמים נכונים המספיקים לבחינת הרצוי.

ועלתה ביד משה הטענה וינחם ה' וגו', וירמוז תיבת וינחם לשון נחמה, ולשון נחת, כי נח תוקף הרוגז שהיה לו, ומאמצעות זה ניחם על וגו', ועיין בפסוק שאחר זה.

{יא} למה ה' יחרה וגו'. על פי דבריהם ז''ל (שמו''ר פמ''ב) שאמרו, שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומר (פסוק ז') שחת עמך, ולדבריהם ז''ל בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו. וכפי זה, יהיה כוונת משה באומרו למה, טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט עם כל זה לא לחרות אפו בהם. וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב. ואולי כי זה דייק באומרו אשר הוצאת מארץ מצרים, ולא ערב רב שמעצמם יצאו.

ונראה כי כל ערב רב שהיו אז מתו, שאפילו פטרון שקבלם הסכים על כלייתם, וגם אין לו פנים לבקש רחמים עליהם, אם על קבלתם נענש כמו שכתבנו למעלה, גם אין להם זכות אבות. וטענות שהזכיר משה בטענתו, ולפי פשט הכתוב שישראל עשו העגל, והשתחוו לו, טען משה כנגד חלק שלא עשו, כי הלא תמצא שמתו כל עושי רשעה והם ג':

יש שעבדו בעדים והתראה,

ויש בעדים לבד,

ויש בהתראה לבד,

וכל אלו מתו ולא נשארו אלא מי שלא היו בו א' מג'. וה' אמר למשה ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, זה יורה שביקש לעקור את הכל, לזה צעק לבו אל ה' למה ה' יחרה אפך בעמך, פירוש באותם שלא עבדו כל עיקר ולא מרדו בך. כי על טענת הערבות לא יעקר מהם זכרון עמך.

אשר הוצאת וגו'. בטענה בא לסתור מה שאמר ואעשה אותך לגוי וגו' כי לא יתכן שימצא הכנת אושר הצדקות, כאשר ימצא בעם זה. כי הם הוציאם ממצרים, מה שאין כן בני משה אשר יקים ה' אינם בגדר זה, והלא תמצא כי תחלת דבר ה' בעשרת הדברות (לעיל כ' ב') אמר אשר הוצאתיך וגו', זה יורה כי יציאת מצרים הוא דבר המעמיד השתעבדותם לבורא. ולך נא ראה מה שכתבתי בפירוש פסוק זה.

ועוד בכל המִצְות תמצא רמז יציאת מצרים, ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקדש, מכל שכן הבאים ממשה, אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים, ומעתה הפסד זה אין לו תיקון בבני משה, ואומרו בכח גדול, פירוש ויש לחוש למה שבא בכח גדול לבל יפסידנו.

עוד ירצה באומרו אשר וגו' פירוש, לצד כי ה' אמר אליו שחת עמך, שלא רצה לכנותם אליו, אם כן איך ישוב משה להזכירם לפניו בשם עמך, שהוא דבר ששללו ה', אשר על כן דקדק בלשונו ואמר הוצאת וגו' פירוש לא לצד שהם עמך, עדיין אני קורא אותם עמך אלא לבחינה זו אשר וגו'.

{יב} למה יאמרו וגו'. פירוש יש בזה חילול ה', כי יאמרו מצרים אתמול אמר (לעיל ד' כ''ב) בני בכורי ישראל שלח וגו' ויעבדני והן עתה גילה סופו על תחילתו, כי לא לטובה יכוין, וח''ו נראה כשקר. עוד נתכוין בזה כי דבר ידוע שישראל יעבדו ה' וכל האומות יעבדו עבודות אחרים וממה שיראו שהוציאם ה' לרעה, מה שלא עשה לעובדי זולתו, אם כן ח''ו פגם גדול מופלא לעובדי ה'. ותחזקנה ידי עובדי אלילים חזקה שיש עמה טענה, ואומרו תיבת לאמר, כי אין הכרח שיאמרו הדברים כמות שהן כסדרן, אלא יאמרו דברים שזה כוונתם.

או ירצה לומר שאין הדברים אמתיים ח''ו אלא בבחינת האמירה. עוד ירצה כי לא מצרים לבד יאמרו אלא יאמרו הם וישמיעו הדברים לכל שבזה יתרבה ח''ו חילול ה'.

{יג} זכור לאברהם וגו'. אין הכוונה על השבועה שזה כבר השיבו ה', שיקיים שבועתו בזרעו של משה, ויהיה לגוי גדול והוא זרעם של אבות גם כן. אלא בא לומר כי יתעצבו האנשים מאוד על המאורע, גם בא בטענה שצריך לזכור זכותם מטעם שאמר בעשרת הדברות (לעיל כ' ו') ועושה חסד לאלפים לאוהבי והוא אומרו עבדיך, ואומרו אשר נשבעת וגו', כל זה להגדיל המושג לאבות לצד האהבה.

וכל הארץ הזאת וגו'. רבו בזה הדרכים. ויש מפרשים שהם דברי משה. שאמר לפני ה' מה שאמרתי להם וגו', ואפשר לומר כי הוא דברי ה' ופירוש אמרתי לשון מעלה, על דרך אומרו (ישעי' ג') אמרו צדיק, וזהו פירוש כל הארץ וגו' אשר רוממתי על כל הארצות אתן וגו', וכן מצינו שאמר הכתוב (דברים י''א י''ב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלהיך וגו', והכוונה בזה להזכיר מעלתם לפניו.

{יד} וינחם ה'. פירוש לב' טעמים:

ניחם - הא' לצד היות הדבר רע.

הב' להיות הרע לעמו.

עוד ירצה על זה הדרך וינחם על הרעה אשר דיבר, דוקא לצד הדיבור אבל אם נשבע לא.

עוד ירצה שלא ניחם אלא על הרעה אשר דבר דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה, והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל כידוע.

עוד ירצה שלא ניחם אלא על הרעה אשר דבר, לעשות לאותם שלא חטאו, שמתיחסים בשם עמו, אבל אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים אלא בלב האמינו בה, רעתם עמדה לעומתם:

מהם נגף ה' וכו',

ומהם השקם משה,

ומהם הכום בני לוי.

{טו} ויפן וירד. צריך לדעת אומרו ויפן שאינו מהלכות דרך ארץ שיפן משה, ואולי כי לזה דקדק לומר מן ההר שלא לומר שח''ו נהג מנהג מיעוט דרך ארץ שפנה עורף מפני השכינה, אלא מן ההר הוא שפנה. וקשה. אם כן היה לו לומר ויפן מן ההר?

ועוד קשה, שלא היה צריך לומר ויפן כל עיקר, ואולי שיכוין לומר שתשש כחו והיה מתירא מהמלאכים, והיה מפנה עצמו לצדדי ההר כאדם הנחבא ללכת.

עוד ירצה על דרך אומרם (דב''ר פ''א)

כי למה דומה דרכו של משה?

כשהיה מדבר עם הקב''ה היה אומר: למה ה' יחרה וגו'.

וכשהלך אצל ישראל הפך הסדר ואמר: אתם חטאתם וגו' עד כאן.

והוא אומרו ויפן, פירוש שלא נשאר כסדר פנים הראשונים שהיה מראה, כשהיה עומד לפני המקום.

לוחות העדות. אולי שרמז גם כן באומרו העדות, שהם מעידים, כי הם כתובים כתב אלהים, לצד היות כתבם מופלא מזה ומזה בהשואה, מה שאין מכתב זה יכול להיות על ידי מעשה אדם, כי האות תשתנה צורתה מעבר האחר. גם מאמרם ז''ל (מגילה ג.) שאמרו מ''ם וסמ''ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואולי שהאות הזה יצטרף עם אות מעשה הלוחות. והיו ב' האותות לעדות, שאין עדות פחות מב'.

והוא אומרו והלוחות מעשה אלהים הרי עד אחד.

והמכתב מכתב אלהים עד ב'.

{יז} וישמע יהושע וגו' ברעה וגו'. צריך לדעת מה הוא כוונת אומרו ברעה, ומה קול זה ששמע?

גם תשובת משה צריכה נביא להגיד משמעות הדברים, ויתבארו הכתובים ע''פ מאמרם ז''ל (ירושלמי תענית פ''ד ה''ה) כי הצדיקים יבחינו בקול אם לצדק אם להופכו, והשגה זו הוא השגה אלהיית, אשר הנחיל ה' לגדולי עולם, והוא מה שהריח יהושע שאמר הכתוב וישמע יהושע את קול העם פירוש הברת קול שהיתה נשמעת מן המחנה של ישראל, שמע בו בחינת הרע, והוא אומרו ברעה.

ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, חשב כי אין זה אלא לצד שיש ביניהם מלחמה ובחינה זו היא בחינת הרע. שהכיר בקול. או רמז באומרו קול מלחמה על מלחמת הצר, שהוא ס''מ המצוי תמיד, במערכת המלחמה עם האדם.

והשיב משה אין קול ענות גבורה, פירוש שלא נתגברו על יצרם, ואין קול ענות חלושה, פירוש לא בחינת חולשה לבד, אלא קול ענות, כי שבר מטה עוז תפארה, והכוונה שלא הרעו מעשיהם בפרט אחד מפרטי התורה, שיחליש אדם ולא יגוע, אלא עקרו הכל, ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה כולה (חולין ה'.).

ואולי שרמז באומרו סמוך לענות תיבת אנכי על השכינה, בסוד (דברים ל''ב י''ח) צור ילדך תשי, וזה הוא שיעורה קול ענות של אנכי שומע, ותיבת שומע חוזרת על יהושע, שאמר קול מלחמה במחנה אמר לו, כי קול זה ששומע הוא קול שיגיד שברון השכינה. בסוד (משלי י') ובן כסיל תוגת אמו, אחר שכתבתי זה מצאתי מאמר הזוהר (ח''ב קצ''ה.) וזה לשונו:

מהו ברעה וגו'? דההוא קלא דסטרא אחרא הוא ויהושע אסתכל בההוא קלא דהוא סטרא דרעה, מיד ויאמר אל משה, עד כאן,

והוא ככל הכתוב לחיים.

{יט} ויהי. אמרו ז''ל (מגילה י':) לשון צער, יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות, כמאמרם ז''ל (שמו''ר פמ''ו), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו, גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים, פסקה צרה מן העולם, וחירות אפילו ממלאך המות (שם פמ''א), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום, שנצטער הרבה על מה שראה, ויכוין גם כן על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכוין גם כן על בחינת הקליפה שקרב לה. הוי להומה, ולאבדה דומם, ורוחניות רע שבה, שאליו נאמר אלה אלהיך סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה'.

כאשר קרב וגו'. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה, קודם שיכנס למחנה. והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שיעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו' תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו.

וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה, פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו, ואומרת אלה אלהיך ישראל. גם רוח הטומאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן, תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה, ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות:

מה מחולות דומם,

גם עגל דומם,

כי עברה ממנו רוח המטעה.

או יאמר בדקדוק אומרו את העגל, שלא היה צריך לומר אלא וירא העגל, אלא נתכוין לומר שראה העגל ורוח הטומאה שבו, כי הצדיקים יכירו בחינת הרע, ומכל שכן אדם כמשה ע''ה שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים.

ורבותינו ז''ל אמרו (תיקונים קמ''ב)

ששאל משה לעגל: מי עשאו?

והשיב: כי ערב רב עשאוהו, יעויין שם דבריהם.

והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר את כי לא היה בהם רוח הטומאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו ז''ל.

או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה, לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה, ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות לומר כי הוא זה לבד מה שראה.

ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות, ולא חש להפסד מופלג ופשיטא, שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע''ה, ורבותינו ז''ל אמרו (אדר''נ פ''ב)

לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה.

וכן אמר ר' מאיר:

ויהיו שם כאשר ציוני (דברים י' ה') שנצטוה ושבר הלוחות, עד כאן.

וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב?

ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן, כמאמרם ז''ל (שבת קמו.), ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות - חירות ממלאך המות, (שמו''ר פמ''א) כי כלום מיתה זו למה, לצד הפרדת הזוהמא, אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל, הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל, לכמות שהיתה קודם קבלת התורה, אף על פי כן שברם, כי אין דין זה להם עוד, שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר, כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא.

{כ} ויקח את העגל אשר עשו. לא היה צריך לומר אשר עשו, ואולי כי לצד שהעגל היו בו ב' בחינות:

לצד ראשו היה דומה לעגל

ולצד זנבו היה דומה לחמור,

כאמור בדבריהם ז''ל (זוהר ח''ב קצ''ב), לזה לא יספיק לומר ויקח העגל לבד, שאז יטעה הטועה כי לא שרף אלא צד העגל שבו ולא צד החמור, לזה אמר אשר עשו לרבות כל המעשה אפילו חלק החמור.

עוד ירצה על דרך אומרו (ירמי' כ') תיסרך רעתך, ותמוגנו וגו', (ישעי' ס''ד) כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו. כי אחיזת הרע היא עצמו תאבד אוהביה, ושונאי הקדושה, והוא אומרו אשר עשו וגו' וישק את בני ישראל, ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עינים עורות, לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדושה, אהבת הטוב במה שהוא טוב.

עוד אולי שיכוין לרמוז אל בחינת הרע שעשו ב' המכשפים שבאמצעותו יצא העגל, והיה מדבר ואומר אלה אלהיך, שגם אותה לקח, כי לצד בחינת שליטת הקדושה בקליפה, יוצדק לומר לשון לקיחה שישלוט עליו, לבל יפנה מלפניו עד עשות בו כטוב בעיניו. והנה לפניך מעשה אנשי כנסת הגדולה (יומא ס''ט:) אשר לקחו יצרא דעבודה זרה וגם דעבירה ורצו לאבדו, ומזה תשכיל, כי כמו כן ישלוט משה בכיוצא בזה ללקחו ולבערו באש אוכלתו, והוא אומרו וישרוף באש, שיותר יוצדק לומר לשון שריפה, בבחינת רוח רעה שבתוך העגל. מלומר כפשט הכתוב, שהוא על גוף העגל שהוא הזהב, כי לא ישרף הזהב באש אם לא שתאמר מעשה נסים, או על ידי אמצעי אבל בחינת רוח הרעה שבו, יותר יוצדק שריפה, והוא סוד (ישעי' י''א) וברוח שפתיו ימית רשע.

{כא} מה עשה לך וגו'. פירוש לצד שאיסור מעשה עבודה זרה לאחרים, אינו אלא בלאו (רמב''ם הל' ע''ז פ''ג) ומלקות לבד הוא שחייב, ואין זה מדברים שנאמר בהם, יהרג ואל יעבור וכל שאנסוהו הרי זה פטור, אבל צריך הכרת אונס שאנסוהו, ואם לאו הרי זה חייב מלקות. ואפילו לא התרו בו, כי חבר אינו צריך התראה (מכות ו':), ולזה אמר אליו מה עשה לך העם הזה, מהאונס כי הבאת עליו וגו' במה שעשית להם ע''ז?

וענהו אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא, פירוש ואזורם (וסורם) מוכיח כי יריעו וישחיתו. ועוד, וכי סובר אתה שעשיתי בידי העגל?!

לא כן הוא, אלא השלכתי הזהב ויצא מעצמו על ידי מעשה שהיה, כמאמרם ז''ל (תנחומא) שעשו יונוס וימברוס. ומעתה לו יהיה שלא היה אונס בענין. הרי לא עבר על הלאו כי לא עשה בידו לא צורה ולא דמות.

עוד ירצה אומרו מה עשה וגו', פירוש לו יהיה שאנסוך באונס המספיק לעבור על הלאו, אף על פי כן היה לך לשער החטאה הגדולה שתשיגם, והיה לך לסבול הצער לבל תאבד עם רב, וענהו כי לא עשה דבר כנזכר.

{כה} כי פרוע הוא. פירוש סר צלם מעליהם כי נועם ה' היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם.

כי פרעה אהרן. אולי שיכוין לומר שעל ידי תשובת אהרן, נשאר כל חוב העון עליהם, כי אהרן לא עשה דבר שיש בו ממש בענין העגל, והכל נעשה על ידי נותני זהב. נתנו הזהב ועשו בו מכשפות לצאת העגל שיצא, ולא עשה אהרן אלא לקיחת הזהב ונתינתו באש, ואף זה באונס כאומרו כי ברע הוא, ומעתה מתיחס כל העון עליהם ואין להם מכסה השגיון, והוא אומרו כי פרעה אהרן פירוש בטענתו.

לשמצה בקמיהם. כל שיעור קטן מבחינת התיעוב, יקרא שמץ. ואז''ל (סנהדרין ק''ב.):

אין לך צרה שעוברת על ישראל שאין בו מעון חטא זה,

גם ירצה כי האומות הקמים עלינו תמיד מענה בפיהם, כבר התעבתם עצמכם ונזנחתם.

{כז} איש את אחיו ואיש את קרובו. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואיש את קרובו אחר שאמר את אחיו שהוא קרוב שבקרובים?

אכן יכוין לומר שיש כמה אחים, שדעתם מרוחקת זה מזה ועם אנשים אחרים, לא קרובים המה להם, יאהבו אהבת נפש, וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם, ונמשכים בריחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם, ובאים בקירוב מוליד, ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש, מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד, יתיחס שם אחוה, ולקרובים בשורשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בב' הבחינות וזו למעלה מזו.

{כח} בני לוי. ולא אמר כל כי לא כולם בני חיל, לעשות האמור בענין. וצריך לדעת למה הוצרך להזכירם, ולא סמך על מה שבא זכרונם בסמוך. ואולי שבא למעט שלא עשה עמהם הדבר זולתם, ומפסוק ראשון שאמר ויאספו אליו כל בני לוי, אין לשמוע שמיעט איש ישראל אלא בא לומר שכל בני לוי באו. ויש מקום לומר שבאו קצת מישראל, לזה אמר ויעשו בני לוי לומר ולא איש ישראל.

כדבר משה. פירוש כי דברי משה לבד יספיק למה שעשאוהו, או ירצה שלא נשתהו אלא ככלותו לדבר סמוך לגמר דבריו עשו.

{כט} מלאו. לא נודע מילואים אלו מה יגידו, ואם על הריגת הקרובים הלא כבר עשו מה שעשו, והמפרשים אמרו כי פסוק זה מדבר מה שאמר קודם המעשה, וקשה, למה לא כתבו במקומו?

ונראה כי פסוק זה במקומו מונח, והכוונה היא לצד שעשו בני לוי מעשה האמור בסמוך, שהרגו כשלשת אלפי איש והוא מעשה אשר אינו נעשה כיוצא בו, על ידי בחינת הצדיקים כידוע, וצא ולמד מאמרם ז''ל (מכות ז'.) שאמרו בית דין שהיו הורגים אחד לז' שנים ויש אומרים לע' שנים היתה נקראת בית דין קטלנית, ובני לוי הרגו ביום אחד כג' אלפי איש, ויש לחוש בזה לחסרון האושר, וסימן הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה. לוּ יהיו שיהרוג כפי הדין סוף כל סוף זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע, לזה בא איש האלהים ואמר להם מלאו ידכם, אין פירושה לשון ציווי, אלא פירושו הודעה, כי הן היום יהיו מלואכם ידכם פירוש כחכם לה', ואין במעשה זה הכרת חוסר האושר אלא אדרבא מילוי אורות הנפש. והטעם הוא, כי איש בבנו וגו', וזה הוא מעשה המצויין לאברהם אבינו שבו היה לו השלימות, דכתיב: (בראשית כ''ב) וישלח אברהם את ידו וגו' וכתיב עתה ידעתי וגו' כי ברך אברכך, והוא אומרו ולתת עליכם היום ברכה, מלבד שבזה השגתם שלימות יד הקודש, עוד לתת עליכם ברכה.

עוד נתכוין לומר בדקדוק תיבת עליכם, ולא אמר לכם, שיכוין לומר גם כן שהחסרון שנחסר על ידם אינו קרוי חסרון, אלא אדרבה ברכה גרמו במעשיהם, והרי זה דומה לאילן שזומרין אותו להצלחתו בהסרת ענפים הרעים. כמו כן באמצעות הריגת עושי רשע מבני ישראל שנמשלו לגפן, (תהלים פ') והוא אומרו ולתת עליכם פירוש על סיבתכם היום ברכה, פירוש לישראל שבהם היה החסרון שזולת זה היה בית מיחוש לכל ישראל, וכפי זה טעם שאמרו בית דין ההורגת א' לע' שנה וכו' הוא במציאות שאינו דומה מציאות שלפנינו מב' טעמים:

הא' כי כאן הרגו חביביהם וזה יגיד בחינת הפלגת אהבתם בבורא.

ועוד שהיה מציאות שזולת זה תדבק הרעה לכל ישראל ובאמצעות זה שב ה' מחרון אפו.

{לא} חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.)

אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות,

וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור, אף על פי כן לא ידמה, לאִם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה.

עוד ירצה על פי מה שקדם לנו (קידושין מ'.) כי בע''ז יענש האדם גם על המחשבה לבד, והוא אומרו כנגד המחשבה - חטא העם הזה.

וכנגד המעשה אמר ויעשו להם וגו'.



{לב} ועתה וגו'. יתבאר על דרך אומרם (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, והוא מה שטען משה לפני ה' כי עשו ישראל תשובה על הדבר הרע.



אם תשא חטאתם. פירוש מוטב, וצריך לדעת למה לא השלים דבריו?

ואולי ששיעור דבריו הם על זה הדרך, ועתה פירוש הנה ישראל חזרו בתשובה, וזה כנגד מה שמהם אבל כנגד מה שממנו יתברך אין ידוע, אם ה' יקבל תשובתם על חטא הגדול אם לא, לזה גמר אומר אם תשא חטאתם כי התשובה צריכה שב ומקבל.

ואם אין מחני וגו'. פירוש לצד שבאמצעות כל מה שעבר בין ישראל ובין ה' ב''ה, יזכה הסרסור הנאמן בזכות המגיע לו בכל מצוה, ובפרט במתן תורה, כמה זכות יעלה למשה ביגיעתו עם ישראל והכל כתוב בספר זכרון לפניו, ומעתה אם לא ישא לחטאתם צריך למחות מספר כל זכיותיו של משה שנכתבו באמצעות זכותם של ישראל.

והשיבו ה' כי אין דבריו אמת בזה, כי דוקא החוטא עצמו הוא אשר ימחנו ה' מספרו, אחר שנכתב בספר, אבל מי שזכה באמצעותו, לא יפקע זכותו אשר זכה בו, לצד שחזר בו הלה והרשיע.

עוד ירצה ע''פ דבריהם ז''ל (זוהר ח''ג רע''ג.) שאמרו כי כל נשמות דור המדבר היו ענפי נשמת משה, ומעתה כשלא ישא חטאתם הנה החסרון נוגע למשה, לזה אמר מחני וגו', והשיב ה' כי לא ירעו הענפים אלא לעצמן ולא לבחינת שורש הנשמה, והוא אומרו מי אשר חטא לי דוקא הוא שאמחנו מספרי, אבל בחינת נשמת משה לא.

עוד ירצה כי אם לא ישא חטאתם, הנה גם הוא חטא הרבה פעמים לפניו, כמו שמצינו לו שאמר (לעיל ה' כ''ב) למה הרעותה וכיוצא בזה, ואם כן, גם חטאו לא ישא, וצריך למחות וגו' ח''ו, והשיב הבורא מי אשר חטא לי פירוש, כי ישתנה חטאו מחטא ע''ז שכפרו באלהי ישראל וחסרו האלהות כפי מה שנצטוו, כי מעשה האמצעי יהיה בערך ישראל בגדר עקירת הכל, והוא מה שדקדק לומר חטא לי, מה שאין כן שאר חטאים שימחול על ידי תשובה בלא עונש. והנה כל התווכחות משה עם ה', אינה אלא למחול מיד. ויהיו נכתבים בספר צדיקים, אבל לא לענין שיש להם תקוה אחר תוכחות על עון, כי זה פשיטא שיתכפר, והוא מה שדקדק לומר מספרך אשר כתבת, פירוש כי ג' ספרים כתובים למעלה:

אחד של צדיקים וכו',

ואחד של רשעים,

וא' של בינונים,

והם הנפתחים בראש השנה.

ספר שהוא של צדיקים הקדוש ברוך הוא כותבו ומניחו לפניו, והוא מה שאמר מספרך פירוש אותו שכתבת אתה לא אותם שנכתבים על ידי הזולת, והוצרך לפרש אשר כתבת כי מכינוי מספרך אינו מובן שחוזר על ספר הצדיקים, כי הכל הוא של הקב''ה שהוא אדון הכל, ובמסכת ר''ה (ט''ז:) דרשו הכתוב על זה הדרך:

מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינונים עד כאן.

ולדבריהם ז''ל יתבאר על פי אומרם ז''ל (קידושין מ':)

לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב,

וכן אמרו במקום אחר (ברכות ס''א:)

שאין להעריך אדם עצמו אלא בבינוני,

ומעתה יתבארו דברי משה על זה הדרך, כי משה היה מעריך עצמו בבינוני, כמשפט כל איש ישראל, ולזה אמר כי אם לא ישא לפשע ישראל, הנה נגרע מערך זכיותיו ולא מבעיא מערך צדיק, אלא אפילו מבינוני כאומרו אשר כתבת.

או ירצה כי באמצעות ישראל אם יצדיקו - יעמוד חי במדרגת צדיק כי רבים זכיותיו, ואם לא - ישא לפשעם לא מלבד שלא ירויח תוספת זכיות להכריע זכיותיו, כדי שיקרא צדיק, אלא אדרבה יחשב לו זכות הראשון לגריעות, כשיענשו, כי טוב היה אם לא היה מה שקדם מהטוב, והבן.

עוד יכוין רועה נאמן לומר, כנגד מה שקדם אליו במאמר ה', ואעשה אותך לגוי גדול, ואמר לפניו שאם לא ירצה ה' לישא חטאתם, בוחר הוא שימחהו מספרו אשר כתב, פירוש כי בעת אשר אמר אליו ואעשה אותך לגוי גדול, הלא היא כתובה בספר הישר מאת שיצאת מפי אל עליון, ובהכרח להתקיים שאפילו בקללה אמרו ז''ל (מכות י''א.) קללת חכם אפילו על תנאי ומכל שכן דבר טוב שיצא מפי עליון הרי הוא כתוב לעד ולאות, ולזה מתפלל שאם לא ימחול לישראל שימחהו, וממילא אין מקום לקיים שבועת האבות. והשיב ה' כי לא תקום ולא תהיה שימחה אלא וגו' אבל מה שדבר טוב על משה יקום לעולם, וכן היה דכתיב (דה''א כ''ג) ובני רחביה רבו למעלה ואמרו ז''ל (ברכות ז'.) למעלה מס' ריבוא.

{לה} אשר עשה אהרן. צריך לדעת לאיזה ענין אמר זה?

ואולי שהקפיד ה' על שגרמו לאהרן קדוש ה' לחטוא, כי חטא אדם גדול לו יהיה כחוט השערה יקפיד ה' עליו למאוד.

או ירצה להוציא הלעז מעל אהרן, כי ישראל הם שעשו העגל, אשר עשה אהרן, כי מעשה אהרן עליהם יחשב, או לצד שאנסוהו, או לצד שהם עשו עיקר המעשה, שהוא הכישוף שבו יצא מדבר: