(א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן -
בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה שכללו עם משה בדבור:
בארץ מצרים -
חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך?
תלמוד לומר (לעיל ט כט): כצאתי את העיר וגו'.
ומה תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך דבור חמור לא כל שכן.
ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך?
לפי שהייתה מלאה גלולים:

(ב) החדש הזה -
הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה -
נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.
וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר:
(שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה'.
(ויקרא ז לח) ביום צוותו.
(במדבר טו כג) מן היום אשר ציווה ה' והלאה?!
אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

(ג) דברו אל כל עדת -
וכי אהרן מדבר והלא כבר נאמר (שמות ז ב) אתה תדבר?!
אלא חולקין כבוד זה לזה ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם, כאלו שניהם מדברים:
אל כל עדת ישראל וגו' בעשר לחדש -
דברו היום בראש חודש שיקחוהו בעשור לחודש:
הזה -
פסח מצרים מקחו בעשור, ולא פסח דורות:
שה לבית אבת -
למשפחה אחת.
הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן?
תלמוד לומר: שה לבית:

(ד) ואם ימעט הבית מהיות משה -
ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו' זהו משמעו לפי פשוטו.

ועוד יש בו מדרש ללמד:

שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו ולהימנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים בהיותו בחיים, ולא משנשחט:

במכסת -
חשבון וכן (ויקרא כז כג) מכסת הערכך:
לפי אכלו -
הראוי לאכילה פרט לחולה וזקן שאינן יכולין לאכול כזית:
תכסו -
תתמנון:

(ה) תמים -
בלא מום:
בן שנה -
כל שנתו קרוי בן שנה כלומר שנולד בשנה זו:
מן הכבשים ומן העזים -
או מזה או מזה שאף עז קרויה שה, שנאמר (דברים יד ד) ושה עזים:

(ו) והיה לכם למשמרת -
זה לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציווה כן בפסח דורות.

היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח): ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז): ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו): מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר (זכרי' ט יא): גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (פסוק כא): משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה:

ושחטו אתו וגו' -
וכי כולן שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו:
קהל עדת ישראל -
קהל ועדה וישראל.

מכאן אמרו, פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו, נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (דף סד א):

בין הערבים -
משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב.
ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב (ירמיהו ו ד).

ועריבת הלילה בתחילת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו (ישעיהו כד יא) ערבה כל שמחה:

(ז) ולקחו מן הדם -
זו קבלת הדם.
יכול ביד?
תלמוד לומר (פסוק כב): אשר בסף:

המזוזת -
הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:
המשקוף -
הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו לינט"ר בלעז [משקוף].
ולשון שקיפה חבטה, כמו:
(ויקרא כו לו) קול עלה נדף, טרפא דשקיף.
(שמות כא כה) חבורה משקופי:

על הבתים אשר יאכלו אתו בהם -
ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הבקר, שאין דרין בתוכו:

(ח) את הבשר -
ולא גידים ועצמות:
על מררים -
כל עשב מר נקרא מרור. וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם (שמות א יד):

(ט) אל תאכלו ממנו נא -
שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון ערבי:
ובשל מבשל -
כל זה באזהרת אל תאכלו:
במים -
מנין לשאר משקין?
תלמוד לומר: ובשל מבושל מכל מקום:

כי אם צלי אש -
למעלה גזר עליו במצוות עשה וכאן הוסיף עליו לא תעשה אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:
ראשו על כרעיו -
צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן.

ולשון על כרעיו ועל קרבו כלשון (שמות ו כו) על צבאותם, כמו בצבאותם, כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם:

(י) והנתר ממנו עד בקר -
מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה?
ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו.

ועוד מדרש אחר:

למד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת. וכך תדרשנו והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני תעמוד ותשרפנו:

(יא) מתניכם חגרים -
מזומנים לדרך:
בחפזון -
לשון בהלה ומהירות, כמו:
(שמואל א' כג כו) ויהי דוד נחפז ללכת.
(מלכים ב' ז טו) אשר השליכו ארם בחפזם:

פסח הוא לה' -
הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים.

דבר אחר:
דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק"א [פסח] לשון פסיעה:

(יב) ועברתי -
כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:
כל בכור בארץ מצרים -
אף בכורות אחרים והם במצרים.
ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים?
תלמוד לומר: (תהילים קלו י) למכה מצרים בבכוריהם:

מאדם ועד בהמה -
מי שהתחיל בעבירה ממנו מתחלת הפורענות:
ובכל אלוהי מצרים -
של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:
אעשה שפטים אני ה' -
אני בעצמי ולא על ידי שליח:

(יג) והיה הדם לכם לאת -
לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:
וראיתי את הדם -
הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם:
ופסחתי -
וחמלתי, ודומה לו:
(ישעיהו לא ה) פסוח והמליט.

ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה. ופסחתי מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה.
וכן (מלכים א' יח כא) פוסחים על שתי הסעיפים, וכן כל הפסחים הולכים כקופצים.
וכן (ישעיהו לא ה) פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים:

ולא יהיה בכם נגף -
אבל הווה הוא במצרים הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל, יכול ימלט?
תלמוד לומר: ולא יהיה בכם נגף.
אבל הווה במצרי שבבתיכם, הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי, שומע אני ילקה כמותו?
תלמוד לומר: ולא יהיה בכם נגף:

(יד) לזכרון -
לדורות:
וחגתם אתו -
יום שהוא לך לזיכרון אתה חוגגו.
ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון?
תלמוד לומר (שמות יג ג): זכור את היום הזה אשר יצאתם.
למדנו שיום היציאה הוא יום של זיכרון.
ואיזה יום יצאו?
תלמוד לומר (במדבר לג ג): ממחרת הפסח יצאו, הוי אומר יום חמישה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמישה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו:

לדרתיכם -
שומע אני מיעוט דורות שנים?
תלמוד לומר חקת עולם תחגוהו:

(טו) שבעת ימים -
שטיינ"א של ימים [קבוצה של שבעה ימים רצופים]:
שבעת ימים מצוות תאכלו -
ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז ח) ששת ימים תאכל מצות?
למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ.
מנין אף שישה רשות?
תלמוד לומר ששת ימים.
זו מידה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
מה שביעי רשות אף שישה רשות.
יכול אף לילה הראשון רשות?
תלמוד לומר (להלן פסוק יח): בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה:

אך ביום הראשון תשביתו שאר -
מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה.
ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו: (איוב טו ז) הראשון אדם תולד, הלפני אדם נולדת.
או אינו אלא ראשון של שבעה?
תלמוד לומר (שמות לד כה): לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:

הנפש ההוא -
כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס:
מישראל -
שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר?
תלמוד לומר: במקום אחר (ויקרא כב ג) מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:

(טז) מקרא קדש -
מקרא שם דבר, קרא אותו קדש לאכילה ושתייה וכסות:
לא יעשה בהם -
אפילו על ידי אחרים:
הוא לבדו -
הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:
לכל נפש -
אפילו לבהמה.
יכול אף לנכרים?
תלמוד לומר: לכם:

(יז) ושמרתם את המצוות -
שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח, תלטוש בצונן.

רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצוות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:

ושמרתם את היום הזה -
ממלאכה:
לדרתיכם חקת עולם -
לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר אזהרת (לעיל טז) כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה, אלא לאותו הדור:

(יח) עד יום האחד ועשרים -
למה נאמר, והלא כבר נאמר (לעיל טו) שבעת ימים?
לפי שנאמר ימים.
לילות מנין?
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים וגו':

(יט) לא ימצא בבתיכם -
מנין לגבולין?
תלמוד לומר (להלן יג ז) בכל גבולך.
מה תלמוד לומר בבתיכם?
מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך, יצא חמצו של נוכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות:
כי כל אכל מחמצת -
לענוש כרת על השאור.
והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו.
ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם:

בגר ובאזרח הארץ -
לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:

(כ) מחמצת לא תאכלו -
אזהרה על אכילת שאור:
כל מחמצת -
להביא את תערובתו:
בכל מושבתיכם תאכלו מצוות -
זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבותיכם, פרט למעשר שני וחלות תודה:

(כא) משכו -
מי שיש לו צאן ימשוך משלו:
וקחו -
מי שאין לו יקח מן השוק:
למשפחתיכם -
שה לבית אבות:

(כב) אזוב -
מין ירק שיש לו גבעולין:
אגדת אזוב -
שלושה קלחין קרויין אגודה:
אשר בסף -
בכלי.
כמו (מלכים ב' יב יד) ספות כסף:

מן הדם אשר בסף -
למה חזר ושנאו?
שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, ושתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:

ואתם לא תצאו וגו' -
מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהילים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער:

(כג) ופסח -
וחמל, ויש לומר ודלג:
ולא יתן המשחית -
ולא יתן לו יכולת לבא.
כמו (בראשית לא ז) ולא נתנו אלוהים להרע עמדי:

(כה) והיה כי תבאו אל הארץ -
תלה הכתוב מצווה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור:
כאשר דבר -
והיכן דבר?
והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (שמות ו ח):

(כז) ויקד העם -
על בשורת הגאולה,
וביאת הארץ,
ובשורת הבנים שיהיו להם:

(כח) וילכו ויעשו בני ישראל -
וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם?
אלא מכיוון שקבלו עליהם, מעלה עליהם כאלו עשו:

וילכו ויעשו -
אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה:
כאשר ציווה ה' את משה ואהרן -
להגיד שבחן של ישראל, שלא הפילו דבר מכל מצוות משה ואהרן.
ומהו כן עשו?
אף משה ואהרן כן עשו:

(כט) וה' -
כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני:
הכה כל בכור -
אף של אומה אחרת והוא במצרים:
מבכר פרעה -
אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורות, ועליו הוא אומר (שמות ט טז) [בעבור הראותך את כחי בים סוף]:
עד בכור השבי -
שהיו שמחין לאידם של ישראל.
ועוד, שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו, ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:

(ל) ויקם פרעה -
ממטתו:
לילה -
ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:
הוא -
תחילה ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן:
כי אין בית אשר אין שם מת -
יש שם בכור מת. אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהילים פט כח) אף אני בכור אתנהו.

דבר אחר:
מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמישה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:

(לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה -
מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי:
גם אתם -
הגברים:
גם בני ישראל -
הטף:
ולכו עבדו את ה' כדברכם -
הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח (שמות ה ב) בטל מי ומי ההולכים (שם י ח) בטל רק צאנכם ובקרכם יצג (שם כד):

(לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו -
ומהו כאשר דברתם?
גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י כה):

קחו כאשר דברתם וברכתם גם אתי -
התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור:

(לג) כלנו מתים -
אמרו לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר (לעיל יא ה) ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים חמישה או עשרה בבית אחד:

(לד) טרם יחמץ -
המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ:
משארתם -
שירי מצה ומרור:
על שכמם -
אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עימהם מחבבים היו את המצווה:

(לה) כדבר משה -
שאמר להם במצרים (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו:
ושמלת -
אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:

(לו) וישאלום -
אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך:
וינצלו -
ורוקינו:

(לז) מרעמסס סכתה -
מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:
הגברים -
מבן עשרים שנה ומעלה:

(לח) ערב רב -
תערובות אומות של גרים:

(לט) עגת מצוות -
חררה של מצה בצק שלא החמיץ קרוי מצה:
וגם צדה לא עשו להם -
לדרך.
מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו.
הוא שמפורש בקבלה:

(ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קודש ישראל לה' וגו':

(מ) אשר ישבו במצרים -
אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:
שלשים שנה וארבע מאות שנה -
בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה.
משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך.
ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק.
ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב:
כל שנותיו,
וכל שנות עמרם בנו,
ושמונים של משה,
לא תמצאם כל כך, ועל כורחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים,
והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת,
והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם,
הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק.
ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה.
לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע.
וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

(מא) ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה -
מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין.
בחמישה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו.
בחמישה עשר בניסן נולד יצחק.
ובחמישה עשר בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים:

(מב) ליל שמרים -
שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:
הוא הלילה הזה לה' -
הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:
שמרים לכל בני ישראל לדרתם -
משומר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כג) ולא יתן המשחית וגו':

(מג) זאת חקת הפסח -
בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו:
כל בן נכר -
שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
ואחד נוכרי ואחד ישראל משומד במשמע:

(מד) ומלתה אתו אז יאכל בו -

רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, דברי רבי יהושע.
רבי אליעזר אומר: אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח.
אם כן מה תלמוד לומר אז יאכל בו?
העבד:

(מה) תושב -
זה גר תושב:
ושכיר -
זה הנכרי.
ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם, ונאמר (פסוק מח) וכל ערל לא יאכל בו?
אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:

(מו) בבית אחד יאכל -
בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו.
אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית?
תלמוד לומר (פסוק ז): על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות:

לא תוציא מן הבית -
מן החבורה:
ועצם לא תשברו בו -
הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם:

(מז) כל עדת ישראל יעשו אתו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר בפסח מצרים (פסוק ג) שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות.
יכול אף פסח דורות כן?
תלמוד לומר: כל עדת ישראל יעשו אותו:

(מח) ועשה פסח -
יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד?
תלמוד לומר: והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:
וכל ערל לא יאכל בו -
להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו משומד לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו (פסוק מג):

(מט) תורה אחת וגו' -
להשוות גר לאזרח אף לשאר מצוות שבתורה.