(א) בחמשה עשר יום -

נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, למדנו שאכלו משירי הבצק [משירי המצה] שישים ואחת סעודות, וירד להם מן בששה עשר באייר ויום ראשון בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (דף פז ב):

(ב) וילונו -
לפי שכלה הלחם:

(ג) מי יתן מותנו -
שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו.

ותרגומו:

לוי דמיתנא.

כמו (במדבר יד ב) לו מתנו, הלוואי והיינו מתים:

(ד) דבר יום ביומו -
צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר:
למען אנסנו הילך בתורתי -
אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:

(ה) והיה משנה -
ליום ולמחרת:
משנה -
על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע.

ואומר אני: אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימודו יום יום וזהו (להלן פסוק כב) לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה.
וזהו (להלן פסוק כט) על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים, נותן לכם ברכה פוישו"ן [שפע] בבית למלאות העומר פעמים ללחם יומיים:

(ו) ערב -
כמו לערב:
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים -
לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו:

(ז) ובקר וראיתם -
לא על הכבוד שנאמר (להלן פסוק י) והנה כבוד ה' נראה בענן, נאמר, אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא:
את תלנתיכם על ה' -
כמו אשר על ה':
ונחנו מה -
מה אנחנו חשובין:
כי תלינו עלינו -
שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב.

ועל כורחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקרייתו, שאלו היה רפה הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו (שמות יז ג) וילן העם על משה.
או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תלונו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים (במדבר יד לו) וילינו עליו את כל העדה:

(ח) בשר לאכל -
ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע.
ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב?
לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם.
ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח, שלא כהוגן:

אשר אתם מלינם עליו -
את האחרים השומעים אתכם מתלוננים:

(ט) קרבו -
למקום שהענן ירד:

(יג) השלו -
מין עוף ושמן מאד:
היתה שכבת הטל -
הטל שוכב על המן ובמקום אחר הוא אומר (במדבר יא ט) וברדת הטל וגו' הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמונח בקופסא:

(יד) ותעל שכבת הטל וגו' -
כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באוויר.

ורבותינו דרשו:

שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר וגו':

דק -
דבר דק:
מחספס -
מגולה, ואין דומה לו במקרא.
ויש לפרש מחוספס לשון חפיסא ודלוסקמא שבלשון משנה. כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל.

ואונקלוס תרגם:

מקלף.

לשון (בראשית ל לז) מחשוף הלבן:

ככפר -
כפור ייליד"ה בלעז [שכבה קפואה] דעדק כגיר.
(ישעיהו כז ט) כאבני גיר והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח ב) הגיר והזרניך. דעדק כגיר כגלידא על ארעא.
דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ.

וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינבי"ש בלעז [דק], שהיה מגליד גלד דק מלמעלה.
וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק:

(טו) מן הוא -
הכנת מזון הוא, כמו (דניאל א ה) וימן להם המלך:
כי לא ידעו מה הוא -
שיקראוהו בשמו:

(טז) עמר -
שם מידה:
מספר נפשתיכם -
כפי מנין נפשות שיש לאיש באוהלו תיקחו עומר לכל גולגולת:

(יז) המרבה והממעיט -
יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באוהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו:

(כ) ויותרו אנשים -
דתן ואבירם:
וירם תולעים -
לשון רמה:
ויבאש -
הרי זה מקרא הפוך, שתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (פסוק כד) ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו, וכן דרך כל המתליעים:

(כא) וחם השמש ונמס -
הנשאר בשדה נימוח ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל.

ותרגומו של נמס פשר, לשון פושרין, על ידי השמש מתחמם ומפשיר דישטיפרי"ר [להפשיר] ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות [סז]:

(כב) לקטו לחם משנה -
כשמדדו את לקיטתם באוהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד.

ומדרש אגדה:

לחם משנה משונה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו:

ויגידו למשה -
שאלוהו: מה היום מיומיים?
ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום השישי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטוויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:

(כג) את אשר תאפו אפו -
מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום, הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום.
לשון אפייה נופל בלחם.
ולשון בישול בתבשיל:

למשמרת -
לגניזה:

(כה) ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום -
שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום. ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו. מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו:

(כו) וביום השביעי שבת -
שבת הוא, המן לא יהיה בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים:

(כח) עד אנה מאנתם -

משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:

(כט) ראו -
בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים:
שבו איש תחתיו -
מכאן סמכו חכמים ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום:
אל יצא איש ממקמו -
אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:

(לא) והוא כזרע גד לבן -
עשב ששמו אליינדר"א [כוסבר] וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן:
כצפיחת -

בצק שמטגנין אותו בדבש וקורין לו אסקריטין בלשון משנה והוא תרגום של אונקלוס:

(לב) למשמרת -
לגניזה:
לדרותיכם -
בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיהו ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:

(לג) צנצנת -
צלוחית של חרס, כתרגומו:
והנח אתו לפני ה' -
לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה; מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:

(לה) ארבעים שנה -
והלא חסר שלושים יום?
שהרי בחמישה עשר באייר ירד להם המן תחלה, ובחמישה עשר בניסן פסק, שנאמר (יהושע ה יב) וישבות המן ממחרת, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:
אל ארץ נושבת -
לאחר שעברו את הירדן שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר (דברים ג כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן.
ותרגום של נושבת:

יתבתא.

רצה לומר מיושבת:

אל קצה ארץ כנען -
בתחילת הגבול, קודם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:

(לו) עשרית האיפה -
האיפה שלוש סאין, והסאה שישה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה והוא שיעור לחלה ולמנחות.