(א) ואלה המשפטים -
כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח?
לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]:

אשר תשים לפניהם -
אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
לפניהם -
ולא לפני גויים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:

(ב) כי תקנה עבד עברי -
עבד שהוא עברי.
או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל ועליו הוא אומר: שש שנים יעבוד,
ומה אני מקיים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אתם בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש?
תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי אלא באחיך:
כי תקנה -
מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגנבתו.
או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש?
כשהוא אומר (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין:
לחפשי -
לחירות:

(ג) אם בגפו יבא -
שלא היה נשוי אשה.
כתרגומו:

אם בלחודוהי.

ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו:
בגפו יצא -
מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים:
אם בעל אשה הוא -
ישראלית:
ויצאה אשתו עמו -
וכי מי הכניסה שתצא?
אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו:

(ד) אם אדניו יתן לו אשה -
מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים.
או אינו אלא בישראלית?
תלמוד לומר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים טו יב) אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש:

(ה) את אשתי -
השפחה:

(ו) אל האלוהים -
לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו:
אל הדלת או אל המזוזה -
יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה?
תלמוד לומר (דברים טו יז): ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה.
הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה?
הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד:
ורצע אדניו את אזנו במרצע -
הימנית.
או אינו אלא של שמאל?
תלמוד לומר: אוזן.
אוזן לגזרה שוה נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע (ויקרא יד יד) תנוך אוזן המטהר הימנית, מה להלן הימנית, אף כאן הימנית.
ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף?

אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.
ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע.
ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם:

ועבדו לעלם -
עד היובל.
או אינו אלא לעולם כמשמעו?
תלמוד לומר (ויקרא כה י) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמישים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמישים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג:

(ז) וכי ימכר איש את בתו לאמה -
בקטנה הכתוב מדבר.
יכול אפילו הביאה סימנים?
אמרת קל וחומר ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק יא) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

לא תצא כצאת העבדים -
כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שינה.
או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל?
תלמוד לומר (דברים טו יב): כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה.
מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל.
ומהו לא תצא כצאת העבדים?
לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים.
יכול העברי יוצא בראשי אברים?
תלמוד לומר: העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים:

(ח) אם רעה בעיני אדניה -
שלא נשאה חן בעיניו לכונסה:
אשר לא יעדה -
שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה.
כאן רמז לך הכתוב שמצווה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים:
והפדה -
יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה.
ומה הוא מקום שנותן לה?
שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו, כאלו היא שכורה אצלו.
כיצד?
הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בשישית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך:

לעם נוכרי לא ימשל למכרה -
אינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב:
בבגדו בה -
אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצוות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה:

(ט) ואם לבנו ייעדנה -
האדון.
מלמד, שאף בנו קם תחתיו ליעדה, אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך:
כמשפט הבנות -
שאר, כסות ועונה:

(י) אם אחרת יקח לו -
עליה:
שארה כסותה וענתה לא יגרע -
מן האמה שיעד לו כבר:
שארה -
מזונות:
כסותה -
כמשמעו:
ענתה -
תשמיש:

(יא) ואם שלוש אלה לא יעשה לה -
אם אחת משלש אלה לא יעשה לה.
ומה הן השלוש?
ייעדנה לו,
או לבנו,
או יגרע מפדיונה ותצא,
וזה לא ייעדה לא לו ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה:

ויצאה חנם -
ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא סימנין.
ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים טו יב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים.
ומהו האמור כאן ויצאה חנם?
שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן.
או אינו אומר שתצא אלא בבגרות?
תלמוד לומר: אין כסף לרבות יציאת בגרות.
ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק:

(יב) מכה איש ומת -
כמה כתובים נאמרו בפרשת [במיתת] רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש:
מכה איש ומת -
למה נאמר?
לפי שנאמר (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, שומע אני בהכאה בלא מיתה?
תלמוד לומר: מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה.
ואם נאמר מכה איש, ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, היכה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה.
ועוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהא חייב?
תלמוד לומר: ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.
ועוד, כי יכה כל נפש אדם, אפילו נפלים במשמע?
תלמוד לומר מכה איש, אינו חייב עד שיכה בן קיימא ראוי להיות איש:

(יג) ואשר לא צדה -
לא ארב לו ולא נתכוין:
צדה -
לשון ארב.
וכן הוא אומר (שמואל א כד יא) ואתה צודה את נפשי לקחתה.
ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד (בראשית כז לג), שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדיה ופועל שלו צודה, וזה פועל שלו צד.

ואומר אני פתרונו כתרגומו:

ודלא כמן ליה.

ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו.
ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נחברנו בחלק:
(ישעיה סו יב) על צד תנשאו.
צדה אורה (שמואל א' כ כ).
ומלין לצד עלאה ימלל (דניאל ז כה).
אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון אורב הוא:

והאלוהים אנה לידו -
זימן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהילים צא י).
לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא).
מתאנה הוא לי (מלכים ב' ה ז). מזדמן למצוא לי עילה:

והאלוהים אנה לידו -
ולמה תצא זאת מלפניו?
הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם.
והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע?
והאלוהים אנה לידו.
במה הכתוב מדבר?
בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:

ושמתי לך מקום -
אף במדבר, שינוס שמה, ואיזה מקום קולטו, זה מחנה לוויה:

(יד) וכי יזיד -
למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו', שומע אני אפילו גוי, והרופא שהרג ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג?
תלמוד לומר: וכי יזיד ולא שוגג על רעהו ולא על גוי.
להרגו בערמה -
ולא שליח בית דין והרופא והרודה את בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין:
מעם מזבחי -
אם היה כוהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:

(טו) ומכה אביו ואמו -
לפי שלמדנו על החובל בחברו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה, ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה:
אביו ואמו -
או זה או זה:
מות יומת -
בחנק:

(טז) וגנב איש ומכרו -
למה נאמר?
לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש.
אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין?
תלמוד לומר: וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש.
גונב אשה מנין?
תלמוד לומר (שם): גונב נפש, לכך הוצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה:
ונמצא בידו -
שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קודם מכירה:
מות יומת -
בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא. [והפסיק העניין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן]:

(יז) ומקלל אביו ואמו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו.
אשה שקללה את אביה מנין?
תלמוד לומר: ומקלל אביו ואמו סתם בין איש ובין אשה.
אם כן למה נאמר איש אשר יקלל?
להוציא את הקטן:
מות יומת -
בסקילה.
וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה ובנין אב לכולם.
(ויקרא כ כז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם.
ובמקלל אביו ואמו נאמר דמיו בו (ויקרא כ ט):

(יח) וכי יריבן אנשים -
למה נאמר?
לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו:
ונפל למשכב -
כתרגומו:

ויפול לבוטלן.

לחולי שמבטלו ממלאכתו:

(יט) על משענתו -
על בוריו וכחו:
ונקה המכה -
וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג?!
אלא למדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה:
רק שבתו -
בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר (פסוק כד) יד תחת יד רגל תחת רגל:
ורפא ירפא -
כתרגומו: ישלם שכר הרופא:

(כ) וכי יכה איש את עבדו או את אמתו -
בעבד כנעני הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעברי?
תלמוד לומר: כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית.
והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה איש ומת?
אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומיים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור:

בשבט -
כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו אין בו כדי להמית?
תלמוד לומר: בישראל (במדבר לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו.
והלא דברים קל וחומר.
מה ישראל חמור אין חייב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן:
נקם ינקם -
מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמות נקם ברית:

(כא) אך אם יום או יומים יעמוד לא יקם -
אם על יום אחד הוא פטור, על יומיים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומיים.
ואיזה?
זה מעת לעת:
לא יקם כי כספו הוא -
הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קודם שמת, חייב:

(כב) וכי ינצו אנשים -
זה עם זה, ונתכוון להכות את חברו והכה את האשה:
ונגפו -
אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו:
(תהילים צא יב) פן תגוף באבן רגלך.
(ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם.
(ישעיה ח יד) ולאבן נגף:

ולא יהיה אסון -
באשה:
ענוש יענש -
לשלם דמי ולדות לבעל שמין אותה, כמה הייתה ראויה למכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה:
ענוש יענש -
יגבו ממון ממנו, כמו (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף:
כאשר ישית עליו וגו' -
כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך:
ונתן -
המכה דמי ולדות:
בפלילים -
על פי הדיינים:

(כג) ואם אסון יהיה -
באשה:
ונתתה נפש תחת נפש -
רבותינו חולקין בדבר.

יש אומרים: נפש ממש.
ויש אומרים: ממון.
אבל לא נפש ממש, שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק:

(כד) עין תחת עין -

סימא עין חברו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד א):

(כה) כויה תחת כויה -
מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים, אלא צער, כגון כוואו בשפוד על צפרנו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך:
פצע -
היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלעז, [פציעה] הכל לפי מה שהוא אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא.

ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם, שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו:

חבורה -
היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו ולשון חבורה [טי"א] בלעז [כתם].
כמו (ירמיה יג כג) ונמר חברברותיו ותרגומו משקופי, לשון חבטה בטדור"א בלעז [מכה].
וכן ושדופת קדים (בראשית מא ו) שקיפן קידום, חבוטות ברוח.
וכן על המשקוף (לעיל יב כג) על שם שהדלת נושק עליו:

(כו) את עין עבדו -
כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצל לא תצא כצאת העבדים (פסוק י):
תחת עינו -
וכן בכ"ד ראשי אברים אצבעות הידיים והרגלים. ושתי אוזניים והחוטם וראש הגויה, שהוא גיד האמה.
ולמה נאמר שן ועין?
שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו!
ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:

(כח) וכי יגח שור -
אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדיבר הכתוב בהווה:
ולא יאכל את בשרו -
ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה?!
אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו?
שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה.
בהנאה מנין?

תלמוד לומר: ובעל השור נקי, כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו.

ופשוטו כמשמעו: לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי:

(כט) מתמל שלשם -
הרי שלוש נגיחות.
והועד בבעליו -
לשון התראה בעדים, כמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש:
והמית איש וגו' -
לפי שנאמר וכי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה.
המיתו בנשיכה, דחיפה, רביצה, בעיטה מנין?
תלמוד לומר: והמית [מכל מקום]:

וגם בעליו יומת -
בידי שמים.
יכול בידי אדם?
תלמוד לומר (במדבר לה כא): מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

(ל) אם כפר יושת עליו -
אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו :
(לקמן כב כד) אם כסף תלוה, לשון אשר, זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר:
ונתן פדיון נפשו -

דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא: אומר דמי מזיק:

(לא) או בן יגח -
בן שהוא קטן:
או בת -
שהיא קטנה.
לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים?
תלמוד לומר: או בן יגח וגו', לחייב על הקטנים כגדולים:

(לב) אם עבד או אמה -
כנעניים:
שלשים שקלים יתן -
גזירת הכתוב הוא, בין שהוא שווה אלף זוז, בין שאינו שווה אלא דינר.
והשקל משקלו ארבע זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי"א:

(לג) וכי יפתח איש בור -
שהיה מכוסה וגלהו:
או כי יכרה -
למה נאמר, אם על הפתיחה חייב, על הכרייה לא כל שכן?
אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב:

ולא יכסנו -
הא אם כסהו, פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב:
שור או חמור -
הוא דין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב); מה להלן כל בהמה וחיה כשור.
שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה יג) אף כאן, כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור, ולא אדם, חמור, ולא כלים:

(לד) בעל הבור -
בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזקין:
כסף ישיב לבעליו -
ישיב, לרבות שווה כסף, ואפילו סובין:
והמת יהיה לו -
לניזק, שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:

(לה) וכי יגף -
ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כולן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה:
שור איש -
שור של איש:
ומכרו את השור וגו' -
בשווים הכתוב מדבר.
שור שווה מאתיים שהמית שור שווה מאתיים, בין שהנבלה שווה הרבה, בין שהיא שווה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת, וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו שהתם משלם חצי נזק. שמן השוין אתה למד לשאינן שוין.
כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר.

או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים?
אמר הכתוב: וחצו את שניהם.
אם אמרת כן -
פעמים שמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שווה לימכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב, שיהא המזיק נשכר.
או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק. ואם אמרת כן, הרי תם חמור ממועד.
על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין.

ולמדך שהתם משלם חצי נזק. ומן השוין תלמד לשאינן שוין.
שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והלך.

ולמה אמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר ישלם חציו?
ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין הניזוק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו, יפסיד.
או שור שווה מנה שנגח שור שווה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה:

(לו) או נודע -
או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא היום, ומתמול שלשום, הרי שלוש נגיחות:
שלם ישלם שור -
נזק שלם:
והמת יהיה לו -
לניזק, ועליו ישלים המזיק, עד שישתלם ניזק כל נזקו:

(לז) חמישה בקר וגו' -

אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו.
אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדולה כוחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמישה שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה:

תחת השור תחת השה -
שנאן הכתוב לומר, שאין מידת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד.