(א) ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו -

דברים ככתבן, דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי רבוע.
מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו.
ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו?
משפת סובב ולמעלה:

(ב) ממנו תהיין קרנתיו -
שלא יעשם לבדם ויחברם בו:
וצפית אותו נחושת -
לכפר על עזות מצח, שנאמר (ישעיה מח ד) ומצחך נחושה:

(ג) סירותיו -
כמין יורות:
לדשנו -
להסיר דשנו לתוכם.
והוא שתרגם אונקלוס:

למספי קטמיה.

לספות הדשן לתוכם.

כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה, כמו:
(תהילים פ י) ותשרש שרשיה.
(איוב ה ג) אויל משריש.
וחלופו (שם לא יב) ובכל תבואתי תשרש.

וכמוהו (ישעיה יז ו) בסעיפיה פוריה.
וחלופו (שם י לג) מסעף פארה, מפשח סעיפיה.

וכמוהו (ירמיה נ יז) וזה האחרון עצמו, שבר עצמיו.
וכמוהו (מלכים א' כא יג) ויסקלוהו באבנים.
וחלופו (ישעיה סב י) סקלו מאבן, הסירו אבניה.
וכן (שם ה ב). ויעזקהו ויסקלהו.
אף כאן לדשנו להסיר דשנו ובלעז אישצינדרי"ר [לפנות האפר]:

ויעיו -
כתרגומו:

מגרפות

שנוטל בהם הדשן, והן כמין כסוי הקדרה של מתכת דק ולו בית יד, ובלעז וידי"ל [יעה]:
ומזרקתיו -
לקבל בהם דם הזבחים:
ומזלגתיו -
כמין אונקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו ומהפך בהן על גחל המערכה שיהא ממהר שריפתן ובלעז קרוצינ"ש [אנקולים] ובלשון חכמים צינוריות:
ומחתתיו -
בית קבול יש להם ליטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטרת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו (ישעיה ל יד) לחתות אש מיקוד, לשון שאיבת אש ממקומה, וכן (משלי ו כז) היחתה איש אש בחיקו:
לכל כליו -
כמו כל כליו:

(ד) מכבר -
לשון כברה, שקורין קריבל"א [כברה] כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת. ומקרא זה מסורס וכה פתרונו ועשית לו מכבר נחושת מעשה רשת:

(ה) כרכב המזבח -
סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי כרכוב, כמו ששנינו בהכל שוחטין (חולין כה א) אלו הן גולמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף ולכרכב, והוא כמו שעושין חריצין עגולין בקרשי דפני התיבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו והיה רחבו אמה בדפנו לנוי והוא לסוף שש אמות של גבהו, כדברי האומר גבהו פי שנים כארכו, הא מה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה. אבל סובב להלוך הכהנים לא היה למזבח הנחשת אלא על ראשו לפנים מקרנותיו.
וכן שנינו בזבחים (סב ב):

איזהו כרכוב, בין קרן לקרן ולפנים מהן אמה של הלוך רגלי הכהנים, ושתי אמות הללו קרויים כרכוב.

ודקדקנו שם והכתיב תחת כרכוב המזבח מלמטה, למדנו שהכרכוב בדפנו הוא ולבוש המכבר תחתיו. ותירץ המתרץ תרי הוו, חד לנוי וחד לכהנים דלא ישתרגו. זה שבדופן לנוי היה ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח. נמצא שהמכבר רחב אמה, והוא היה סימן לחצי גבהו להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. וכנגדו עשו למזבח בית עולמים חגורת חוט הסקרא באמצעו.

וכבש שהיו עולין בו אף על פי שלא פירשו בענין זה, כבר שמענו בפרשת (לעיל כ כ) מזבח אדמה תעשה לי (לעיל כ כב) ולא תעלה במעלות, לא תעשה לי מעלות בכבש שלו אלא כבש חלק למדנו שהיה לו כבש, כך שנינו במכילתא.

ומזבח אדמה הוא מזבח הנחשת שהיו ממלאין חללו אדמה במקום חנייתן. והכבש היה בדרום המזבח מובדל מן המזבח מלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, כדברי האומר עשר אמות קומתו. ולדברי האומר דברים ככתבן שלוש אמות קומתו לא היה אורך הכבש אלא עשר אמות, כך מצאתי במשנת מ"ט מדות, וזה שהיה מובדל מן המזבח מלא החוט.

במסכת זבחים (סב ב) למדוה מן המקרא:

(ז) בטבעות -
בארבע טבעות שנעשו למכבר:

(ח) נבוב לחת -
כתרגומו:

חליל לוחין.

לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע, ולא יהא כולו עץ אחד שיהא עביו חמש אמות על חמש אמות כמין סדן:

(ט) קלעים -
עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים מעשה קליעה ולא מעשה אורג.

ותרגומו:

סרדין.

כתרגומו של מכבר המתורגם:

סרדא

לפי שהן מנוקבין ככברה:
לפאה האחת -
כל הרוח קרוי פאה:

(י) ועמדיו עשרים -
חמש אמות בין עמוד לעמוד:
ואדניהם -
של העמודים נחשת, האדנים יושבים על הארץ והעמודים תקועים לתוכן היה עושה כמין קונדסין שקורין פל"ש בלעז [יתידות] ארכן שישה טפחים ורחבן שלושה וטבעת נחושת קבועה בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין וי"ו, ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד, כאותן שעושין להציב דלתות שקורין גונזי"ש בלעז [צירים] ורחב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר:
ווי העמודים -
הם האונקליות:
וחשקיהם -
מוקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב. ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם, אם באמצעם. אך יודע אני שחשוק לשון חגורה, שכן מצינו בפילגש בגבעה (שופטים יט יז) ועמו צמד חמורים חבושים, תרגומו חשוקים:

(יג) לפאת קדמה מזרחה -
פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים.
אחור לשון אחורים.
לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור.

כמו דתרגם אונקלוס (דברים יא כד):
הים האחרון -

ימא מערבא:

חמשים אמה -
אותן חמישים אמה לא היו סתומים כולם בקלעים, לפי ששם הפתח, אלא חמש עשרה אמה קלעים לכתף הפתח מכאן, וכן לכתף השנית, נשאר רחב חלל הפתח בינתים עשרים אמה וזהו שנאמר (פסוק טז) ולשער החצר מסך עשרים אמה, וילון למסך כנגד הפתח עשרים אמה ארך כרחב הפתח:

(יד) עמדיהם שלושה -
חמש אמות בין עמוד לעמוד, בין עמוד שבראש הדרום העומד במקצוע דרומית מזרחית עד עמוד שהוא מן השלשה שבמזרח חמש אמות וממנו לשני חמש אמות, ומן השני לשלישי חמש אמות, וכן לכתף השנית, וארבעה עמודים למסך, הרי עשרה עמודים למזרח כנגד עשרה למערב:

(יז) כל עמודי החצר סביב וגו' -
לפי שלא פירש ווין וחשוקים ואדני נחושת אלא לצפון ולדרום, אבל למזרח ולמערב לא נאמר ווין וחשוקים ואדני נחשת, לכך בא ולמד כאן:

(יח) ארך החצר -
הצפון והדרום שמן המזרח למערב מאה באמה:
ורחב חמישים בחמשים -
חצר שבמזרח הייתה מרובעת חמישים על חמשים, שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, העמיד מזרח פתחו בשפת חמישים החיצונים של אורך החצר נמצא כלו בחמשים הפנימים, וכלה ארכו לסוף שלשים נמצאו עשרים אמה ריוח לאחוריו בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן, ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר, נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן, וכן למערב, וחמשים על חמישים חצר לפניו:
וקמה חמש אמות -
גובה מחיצות החצר, והוא רוחב הקלעים:
ואדניהם נחושת -
להביא אדני המסך, שלא תאמר לא נאמרו אדני נחושת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אחר היו. כך נראה בעיני, שלכך חזר ושנאן:

(יט) לכל כלי המשכן -
שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו, כגון מקבות לתקוע יתדות ועמודים:
יתדות -
כמין נגרי נחושת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני ידוע, אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות, שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח:

פרשת תצוה

(כ) ואתה תצוה, זך -
בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית וכו':
כתית -
הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות:
להעלות נר תמיד -
מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה:
תמיד -
כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח ו) עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו יג) תמיד, ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:

(כא) מערב עד בקר -
תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום.