(א) מקטר קטרת -
להעלות עליו קטור עשן סמים:

(ג) את גגו -
זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתן:
זר זהב -
סימן הוא לכתר כהונה:

(ד) צלעותיו -

כאן הוא לשון זויות, כתרגומו.

לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו:
והיה -
מעשה הטבעות האלה:
לבתים לבדים -
לכל בית תהיה הטבעת לבד:

(ו) לפני הפרכת -
שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום?
תלמוד לומר: לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ:

(ז) בהיטיבו -
לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר:
הנרות -
לוצי"ש בלעז [מנורות].
וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה:

(ח) ובהעלות -
כשידליקם להעלות להבתן:
יקטירנה -
בכל יום פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים:

(ט) לא תעלו עליו -
על מזבח זה:
קטרת זרה -
שום קטורת של נדבה. כולן זרות לו חוץ מזו:
ועולה ומנחה -
ולא עולה ומנחה, עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של מין לחם:

(י) וכפר אהרן -
מתן דמים:
אחת בשנה -
ביום הכפורים.
הוא שנאמר באחרי מות (ויקרא טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו:
חטאת הכפורים -
הם פר ושעיר של יום הכפורים המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו:
קדש קדשים -
המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודת אחרת:

פרשת כי תשא

(יב) כי תשא -
לשון קבלה, כתרגומו:
כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף -
שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:

(יג) זה יתנו -
הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו:
העבר על הפקודים -
דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה.
וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט.
וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה:

מחצית השקל בשקל הקודש -
במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל -
עכשיו פירש לך כמה הוא:
גרה -
לשון מעה.
וכן בשמואל (בשמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם:
עשרים גרה השקל -
השקל השלם, שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':

(יד) מבן עשרים שנה ומעלה -
למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים:

(טו) לכפר על נפשתיכם -
שלא תנגפו על ידי המנין.

דבר אחר:
לכפר על נפשותיכם -
לפי שרמז להם כאן שלוש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים:
אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו'.

והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים.

והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא הייתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:

(טז) ונתת אתו על עבודת אהל מועד -
למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם.

משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו.

ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו'. ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'.
הא למדת שתים היו:
אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה.
ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן.

ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים?!
תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב ב), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:

על עבודת אהל מועד -
הן האדנים שנעשו בו:

(יח) כיור -
כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו -
כתרגומו:

ובסיסיה.

מושב מתוקן לכיור:
לרחצה -
מוסב על הכיור:
ובין המזבח -

מזבח העולה שכתוב בו, שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בינתים, משום שנאמר (שמות מ כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד.
הא כיצד?
משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט א):

(יט) את ידיהם ואת רגליהם -
בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו.

וכך שנינו בזבחים (יט ב):

כיצד קדוש ידים ורגלים?
מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:

(כ) בבאם אל אהל מועד -
להקטיר קטרת שחרית ובין הערבים, או להזות מדם פר כוהן המשיח ושעירי עבודה זרה:
ולא ימותו -
הא אם לא ירחצו ימותו.
שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח -
החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:

(כא) ולא ימותו -
לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שהמיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:

(כג) בשמים ראש -
חשובים:
וקנמן בשם -
לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמישים ומאתים -
מחצית הבאתו תהא חמישים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור.
אם כן, למה נאמר בו חצאין?
גזירת הכתוב היא

להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (דף ה א):

וקנה בשם -
קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים -
סך משקל כולו:

(כד) וקדה -
שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין -
שנים עשר לוגין.

ונחלקו בו חכמי ישראל:

רבי מאיר אומר: בו שלקו את העיקרין.
אמר לו רבי יהודה: והלא לסוך את העיקרין אינו סיפק, אלא שראום במים, שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו לשמן מעל העיקרין:

(כה) רקח מרקחת -
רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו רקח, רגע, ואינו:
כמו (ישעיה נא טו) רגע הים.
וכמו (ישעיהו מב ה) רקע הארץ, שהטעם למטה.
וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזה או ריח או טעם קרוי מרקחת:

רקח מרקחת -
רקח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח -
שם האומן בדבר:

(כו) ומשחת בו -
כל המשיחות כמין כי יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:

(כט) וקדשת אותם -
משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים.
ומה היא קדושתם?
כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין.
ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר (שמות כט לז): כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי?
תלמוד לומר: כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי.

כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדולתן, ושאר משיחות כגון (שמות כט ב) רקיקין משוחין, (עמוס ו ו) וראשית שמנים ימשחו, לשון ארמית בהן כלשון עברית:

(לא) לדרתיכם
מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא:
זה -
בגימטריה תריסר לוגין הוו:

(לב) לא ייסך -
בשני יודי"ן, לשון לא יפעל.
כמו (דברים ה טו) למען ייטב לך:

על בשר אדם לא ייסך -
מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו -
בסכום סמניו לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מידת הין שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מידת הין שמן מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו:
ובמתכנתו -
לשון חשבון.
כמו (שמות ה ח) מתכנת הלבנים, וכן במתכונתה של קטורת:

(לג) ואשר יתן ממנו -
מאותו של משה:
על זר -
שאינו צורך כהונה ומלכות:

(לד) נטף -
הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ"א, והצרי קורין לו תירייק"א.
ושחלת -
שורש בשם חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן.

וזהו שתרגם אונקלוס:

וטופרא:

וחלבנה -
בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:
סמים -
אחרים:
ולבנה זכה -
מכאן למדו רבותינו אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני.
מיעוט סמים שנים.
נטף ושחלת וחלבנה שלושה.
הרי חמישה.
סמים, לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה.
ולבונה הרי אחד עשר.
ואלו הן: הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה, מור וקציעה, שבולת נרד וכרכם, הרי שמונה, שהשבולת ונרד אחד, שהנרד דומה לשבולת.
הקושט והקילופה והקנמון הרי אחד עשר.
בורית כרשינה אינו נקטר אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה:

בד בבד יהיה -
אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה.

וכן שנינו (כריתות ו א):

הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה.

ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד, יהיה זה כמו זה:

(לה) ממלח -
כתרגומו:

מעורב.

שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה.

ואומר אני שדומה לו:
(יונה א ה) וייראו המלחים.
(יחזקאל כז כז) מלחיך וחובליך, על שם שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים.
וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:

ממלח טהור קדש -
ממולח יהיה וטהור יהיה וקדש יהיה:

(לו) ונתתה ממנה וגו' -
היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי, שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה -
כל מועדי דבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:

(לז) במתכנתה -
במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה' -
שלא תעשנה אלא לשמי:

(לח) להריח בה -
אבל עושה אתה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור.