(א) לך עלה מזה -
ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר עלה.

דבר אחר:
כלפי שאמר לו בשעת הכעס (שמות לב ז) לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה:
אתה והעם -
כאן לא נאמר ועמך:

(ב) וגרשתי את הכנעני וגו' -
שש אומות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:

(ג) אל ארץ זבת חלב ודבש -
אני אומר לך להעלותם:
כי לא אעלה בקרבך -
לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך:
כי עם קשה ערף אתה -
וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם:
אכלך -
לשון כליון:

(ד) הדבר הרע -
שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:
איש עדיו -
כתרים שניתנו להם בחורב, כשאמרו נעשה ונשמע:

(ה) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך -
אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:
ועתה -
פורענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם:
ואדעה מה אעשה לך -
בפקודת שאר העון. אני יודע מה שבלבי לעשות לך:

(ו) את עדים מהר חורב -
את העדי שהיה בידם מהר חורב:

(ז) ומשה -
מאותו עון והלאה:
יקח את האהל -
לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב, מנודה לתלמיד:
הרחק -
אלפים אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה:
וקרא לו -
והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:
כל מבקש ה' -
מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה:
יצא אל אהל מועד -
כמו יוצא.

דבר אחר:
והיה כל מבקש ה' -
אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:

(ח) והיה -
לשון הווה:
כצאת משה מן המחנה -
ללכת אל האהל:
יקומו כל העם -
עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם:
והביטו אחרי משה -
לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:

(ט) ודבר עם משה -
כמו ומדבר עם משה.
תרגומו:

ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה.

כמו (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו, ואינו קורא מדבר אליו.
כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:

(י) והשתחוו -
לשכינה:

(יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים -
ומתמלל עם משה:
ושב אל המחנה -
לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו', עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו', ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו', מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.

בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד:

ושב אל המחנה -
תרגומו:

ותב למשריתא.

לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין.
וראה כל העם -

וחזן.

ונצבו -

וקיימין.

והביטו -

ומסתכלין.

והשתחוו -

וסגדין.

ומדרשו:

ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:

(יב) ראה אתה אומר אלי -
ראה, תן עיניך ולבך על דבריך.
אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה:

ואתה אמרת ידעתיך בשם -
הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם:

(יג) ועתה -

אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך:

ואדעך למען אמצא חן בעיניך -

ואדע בזו מידת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר כמה שכר מציאת החן:

וראה כי עמך הגוי הזה -

שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (דף ז א):

ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי:

(יד) ויאמר פני ילכו -
כתרגומו: לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו (שמואל ב' יז יא) ופניך הולכים בקרב:

(טו) ויאמר אליו -
בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:

(טז) ובמה יודע אפוא -
יודע מציאות החן, הלא בלכתך עמנו.

ועוד דבר אחר:
אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך [עוד] על אומות העולם:
ונפלינו אני ועמך -
ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו':

(יז) גם את הדבר הזה -
שלא יושרה שכינתי עוד על אומות העולם, אעשה, ואין דבריו של בלעם על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון (איוב ד יב) ואלי דבר יגונב, שומעין על ידי שליח:

(יח) ויאמר הראני נא את כבודך -
ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול לראותו מראית כבודו:

(יט) ויאמר אני אעביר וגו' -
הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפילה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מידת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה:
וקראתי בשם ה' לפניך -
ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקרא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים:
וחנתי את אשר אחן -
אותן פעמים שארצה לחון:
ורחמתי -
עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו (שמות לד י) הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:

(כ) ויאמר לא תוכל וגו' -
אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני:

(כא) הנה מקום אתי -
בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו.

ומדרשו:

על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:

(כב) בעבור כבודי -
כשאעבור לפניך:
בנקרת הצור -
כמו (במדבר טז יד) העיני האנשים ההם תנקר.
(משלי ל יז) יקרוה עורבי נחל.
(מלכים ב' יט כד) אני קרתי ושתיתי מים.
גזרה אחת להם, נקרת הצור כריית הצור:

ושכתי כפי -
מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל.
ותרגומו:

ואגין במימרי.

כינוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש:

(כג) והסרותי את כפי -
ואעדי ית דברת יקרי, כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן:
וראית את אחורי -
הראהו קשר של תפילין.