(א) פסל לך -
הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:
פסל לך -
אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות.

משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה.
אמר: אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה.
אמר לו שושבינה: כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה.
אמר לו המלך: אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי.

כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

(ב) נכון -
מזומן:

(ג) ואיש לא יעלה עמך -
הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:

(ה) ויקרא בשם ה' -
מתרגמינן וקרא בשמא דה':

(ו) ה' ה' -
מידת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:
אל -

אף זו מידת רחמים, וכן הוא אומר (תהילים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבני כך מצאתי במכילתא:

ארך אפים -
מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:
ורב חסד -
לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:
ואמת -
לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

(ז) נצר חסד -
שהאדם עושה לפניו:
לאלפים -
לשני אלפים דורות:
עון ופשע -
עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:
ונקה לא ינקה -
לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט.

ורבותינו דרשו:

מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

פקד עון אבות על בנים -
כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי:
ועל רבעים -
דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מידת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

(ח) וימהר משה -
כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

(ט) ילך נא ה' בקרבנו -
כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם:
ונחלתנו -
ותתננו לך לנחלה מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות:

(י) כורת ברית -
על זאת:
אעשה נפלאות -
לשון ונפלינו שתהיו מובדלים בזו מכל האומות, שלא תשרה שכינתי עליהם:

(יא) את האמרי וגו' -
שש אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

(יג) אשריו -
הוא אילן שעובדים אותו:

(יד) קנא שמו -
מקנא להפרע ואינו מוותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז נצחונו ופורע מעוזביו:

(טו) ואכלת מזבחו -
כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:

(יח) חדש האביב -
חדש הביכור, שהתבואה מבכרת בבישולה:

(יט) כל פטר רחם לי -
באדם:
וכל מקנך תזכר וגו' -
וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה:
פטר -
לשון פתיחה.
וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון.
תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

(כ) ופטר חמור -
ולא שאר בהמה טמאה:
תפדה בשה -
נותן שה לכהן, והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים:
וערפתו -
עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו:
כל בכור בניך תפדה -
חמישה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה:
ולא יראו פני ריקם -
לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצוות בכור ראיית בפנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצווה עליכם להביא עולת ראיית פנים.

ולפי מדרש ברייתא:

מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמישה סלעים מכל מין ומין, כפידיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א):

(כא) בחריש ובקציר תשבות -
למה נזכר חריש וקציר?
יש מרבותינו אומרים:

על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש.

וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו'.

ויש מהם אומרים:

שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר, שהוא מצווה ודוחה את השבת:

(כב) בכורי קציר חטים -
שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:
בכורי -
שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא:
וחג האסיף -
בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית.
אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:
תקופת השנה -
שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:
תקופת -
לשון מסיבה והקפה:

(כג) כל זכורך -
כל הזכרים שבך.
הרבה מצוות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלוש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:

(כד) אוריש -
כתרגומו:

אתרך.

וכן (דברים ב לא) החל רש.
וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי.
לשון גרושין:

והרחבתי את גבלך -
ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלוש רגלים הללו:

(כה) לא תשחט וגו' -
לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה:
ולא ילין -
כתרגומו. אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר:
זבח חג הפסח -
אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

(כו) ראשית בכורי אדמתך -
משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים:
לא תבשל גדי -
אזהרה לבשר בחלב, ושלוש פעמים כתוב בתורה:
אחד לאכילה,
ואחד להנאה,
ואחד לאיסור בישול:

גדי -
כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:
בחלב אמו -
פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

(כז) את הדברים האלה -
ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

(כט) ויהי ברדת משה -
כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:
כי קרן -
לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן.
ומהיכן זכה משה לקרני ההוד?
רבותינו אמרו:

מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכותי כפי:

(ל) וייראו מגשת אליו -
בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

(לא) הנשאים בעדה -
כמו נשיאי העדה:
וידבר משה אליהם -
שליחותו של מקום.
ולשון הווה הוא כל הענין הזה:

(לב) ואחרי כן נגשו -
אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל.

תנו רבנן כיצד סדר המשנה?
משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב):

(לג) ויתן על פניו מסוה -
כתרגומו:

בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבה.

ועוד בכתובות (ס א):

הוה קא מסוה לאפה.

לשון הבטה, היה מסתכל בה.

אף כאן מסוה בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

(לד - לה) ודבר אל בני ישראל -
וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם:
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו -
וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו.