(א) עתה תראה וגו' -
הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ:
כי ביד חזקה ישלחם -
מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם:
וביד חזקה יגרשם מארצו -
על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':

פרשת וארא
(ב) וידבר אלוהים אל משה -
דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה:
ויאמר אליו אני ה' -
נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים.
ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע.

כשהוא אמור אצל עונש, כגון:
(ויקרא יט יב) וחללת את שם אלוהיך אני ה'.

וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון:
(ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן ליתן שכר:

(ג) וארא -
אל האבות:
באל שדי -
הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:
ושמי ה' לא נודעתי להם -
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי:

(ד) וגם הקמתי את בריתי וגו' -
וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:
לתת להם את ארץ כנען -
לאברהם בפרשת מילה נאמר:
(בראשית יז א) אני אל שדי וגו'.
(בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך.

ליצחק: (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם.
ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב:
(בראשית לה יא - יב) אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו', הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:

(ה) וגם אני -
כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים:
אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר -
אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד): וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:

(ו) לכן -
על פי אותה השבועה:
אמר לבני ישראל אני ה' -
הנאמן בהבטחתי:
והוצאתי אתכם -
כי כן הבטחתיו (שם שם): ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
סבלת מצרים -
טורח משא מצרים:

(ח) נשאתי את ידי -
הרימותיה להישבע בכיסאי:

(ט) ולא שמעו אל משה -
לא קבלו תנחומין:
מקצר רוח -
כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.

קרוב לעניין זה שמעתי פרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה (ירמיהו טז כא) (כי) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפילו לפורענות מודיע ששמו ה', וכל שכן האמנה לטובה.

ורבותינו דרשוהו:

לענין של מעלה, שאמר משה (לעיל ה כב) למה הרעותה?
אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (לעיל ג יג) מה שמו מה אומר אליהם:

וגם הקמתי וגו' - וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) ויקן את חלקת השדה, לנטות אוהלו, ולא הרהרו אחר מידותיי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעותה?

ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים:
אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים?

ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמור לבני ישראל?

לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות:

(יב) ערל שפתים -
אטום שפתים.
וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום:
(ירמיה ו י) ערלה אזנם, אטומה משמוע.
(ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין.
(חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם משכרות כוס הקללה.

ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה.
(ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אוטם וכיסוי איסור, שיבדיל בפני אכילתו.
(שם) שלוש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו:

ואיך ישמעני פרעה -
זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה:

(יג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן -
לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ:
ויצום אל בני ישראל -
צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם:
ואל פרעה מלך מצרים -

צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו.

ופשוטו: צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה.
ודבר הציווי מהו?
מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יב) ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו:

(יד) אלה ראשי בית אבתם -
מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן.

[ובפסיקתא רבתי ראיתי: לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם]:

(טז) ושני חיי לוי וגו' -
למה נמנו שנותיו של לוי?
להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר (שמות א ו) וימת יוסף וכל אחיו, ואחר כך (שם ח) ויקם מלך חדש, ולוי האריך ימים על כולם:

(יח) ושני חיי קהת ושני חיי עמרם וגו' -
מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לבנים בשני האבות:

(כ) יוכבד דדתו -
אחת אבוהי בת לוי אחות קהת:

(כג) אחות נחשון -
מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה:

(כה) מבנות פוטיאל -
מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו:

(כו) הוא אהרן ומשה -
אלו שהוזכרו למעלה, שילדה יוכבד לעמרם, הוא אהרן ומשה. יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:
על צבאתם -
בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם.
יש על שאינו אלא במקום אות אחת:
(בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך.
(יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם, כמו בחרבכם:

(כז) הם המדברים וגו' -
הם שנצטוו הם שקיימו:
הוא משה ואהרן -
הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף:

(כח) ויהי ביום דבר וגו' -
מחובר למקרא שלאחריו:

(כט) וידבר ה' -
הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו:
אני ה' -
כדאי אני לשלחך ולקיים דברי שליחותי:

(ל) ויאמר משה לפני ה' -
היא האמירה שאמר למעלה (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי, ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק העניין, וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות.