[א, א]
ואלה שמות בני ישראל -
זה שאמר הכתוב: כשמך אלוהים כן תהלתך.
מלך בשר ודם נכנס למדינה והן מקלסין אותו שהוא גבור ואינו אלא חלש.
מקלסין אותו שהוא רחמן ואינו אלא אכזרי.
מקלסין אותו שהוא נאה ואינו אלא כעור.
אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל מה שמקלסין אותו הוא יותר מקילוסו.
מקלסין אותו שהוא גבור והוא גבור, שנאמר: האל הגדול הגבור.
ראה מה כתיב: נורא תהילות נורא הוא על כל תהילתו.

וכן אמר דוד: לך ה' הגדולה וגו', שמך מתנשא לכל לראש וגדולה שנקלסך.
ראה אנשי כנסת הגדולה מקלסין לו, שמך מרומם על כל ברכה ותהלה, הוי: כשמך כן תהלתך, אבל בני אדם אינם כן, יש ששמותיהן נאים ומעשיהן כעורין כו' (כדכתוב ברמז קכ"ו). שמותיהן נאים ומעשיהם נאים - אלו השבטים ראובן שמעון.

מונה מספר לכוכבים - אלו השבטים.
מה הכוכבים כשיוצאין, יוצאין בשמות, שנאמר: המוציא במספר צבאם.
ונכנסין במנין, שנאמר: לכולם שמות יקרא.
כך השבטים כשנכנסו למצרים, כתיב: בשבעים נפש ירדו אבותיך.
וכשיצאו [יצאו] בשש מאות אלף.

ואלה שמות -
כל מקום שנאמר אלה - פסל את הראשונים ואלה - מוסיף על הראשונים.

ואלה שמות בני ישראל הבאים -
וכי היום באים, והלא כבר היה להם ימים הרבה שם, ולמה הוא אומר הבאים?
אלא כל ימים שהיה יוסף קיים, לא היה עליהם משוי של מצרים, וכיון שמת יוסף ניתן משא של מצרים עליהם, לפיכך הבאים, כאילו אותו היום נכנסים.

את יעקב -
מהיכן הן באין?
מכחו של יעקב.

דבר אחר:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו -
מלמד שלא ירד יעקב למצרים (א) עד ח' לפרץ וחצרון [וחמול] זה בן שנה וזה בן שתי שנים, וזיווג להם נשים, איש וביתו באו.

דבר אחר:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה -
והלא ישמעאל ויצחק אחים היו, ועשו ויעקב אחים היו, ולמה לא ירדו לא ישמעאל ולא עשו?

אמר ר"א:
למה הדבר דומה?
לאחד שלוה מן המלך, לאחר ימים נפטר הלווה והניח שני בנים ומצא אחד משמש לפניו ואחד ברח. אמר לאותו המשמש לפניו: ממך אני גובה כל חובי שנתחייב לי אביך.
אמר לפניו: לפי ששימשתי לפניך הפסדתי?!
א"ל: חייך, שכר גדול אני נותן לך, לכשיתפש אותו אני מוסרו לך לעבד.
כך לעתיד לבוא וירשו הנגב את הר עשו.
ועוד כתיב: ואת אחיך תעבוד, לא די שלא עבדו אלא שהעבידו בכל מיני צרות, כאשר עשה כן יעשה לו.

[א, ב]
ראובן שמעון לוי ויהודה -
למה מונה אותם בכמה מקומות?
משל למלך שבנה בירה ונפלה וחזר ובנאה ונפלה, ותיקן כמה עמודים ועמדה, ושמח בה המלך שעמד בנינו ומזכירו לשבח.
כך אברהם העמיד ישמעאל ובני קטורה.
יצחק עשו ואלופיו.
וכיון שבא יעקב והעמיד י"ב שבטים וכולם נתקיימו צדיקים, שמח בהן ומזכירן.

כל השבטים לשם גאולתן נקראו.
ראובן - ויאמר ה' ראה ראיתי.
שמעון - וישמע אלוהים את נאקתם.
לוי - ונלוו גויים רבים אל ה'.
יהודה - ואמרת ביום ההוא אודך ה'.
בנימין - נשבע ה' בימינו.
דן - וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי.
נפתלי - נופת תטופנה שפתותיך כלה.
גד - לשם המן והמן כזרע גד.
אשר - לשם הגאולה ואשרו אתכם כל הגוים.
יוסף - והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו.
יששכר - יש שכר לפעולתך נאם ה'.
זבולן - בנה בניתי בית זבול לך.

אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי:
למה פעמים מקדים זה לזה וזה לזה?
כדי שלא יהו בני הגבירות נתונין תחלה ובני השפחות אחריהן, שלא יהו אלו גדולים מאלו.

דבר אחר:
לפי שהן תקרתו של עולם, למי שהוא מקרה כראוי נותן [עביה] של תקרה זו בצד ראשה של אחרת.
ומנין שהן תקרתו של עולם?
שנאמר: שמע אלי יעקב וישראל מקוראי:

[א, ה]
ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש -
ובעשו כתיב: כל נפשות ביתו (כתוב ברמז קל"ח).

ויוסף היה במצרים -
ראה עולם חדש (כתוב ברמז מ"ט). (סדר עולם)

[א, ו-ז]
וימת יוסף וכל אחיו -
אין לך קצר ימים בשבטים פחות מיוסף, ואין לך בשבטים שהאריך ימים יותר מלוי. שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל במצרים, שנאמר: וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו. נמצא (ב) משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים, קי"ו שנה, אין שעבוד יותר עליו (ג) לא פחות מפ"ו, כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור.

אמר רב יהודה אמר רב:
ג' דברים מקצרין ימיו של אדם (כתוב ברמז ס"ו).

וימת יוסף וכל אחיו -
ראובן נולד בי"ד בכסליו מת בן (ד) קנ"ה שנים.
שמעון נולד בכ"ח בטבת ומת בן ק"כ שנה.
לוי נולד בי"ו בניסן ומת בן קל"ז שנים.
יהודה נולד בט"ו בסיון ומת בן קי"ט שנים.
דן בט' באלול ומת קכ"ה שנה.
נפתלי נולד בה' בתשרי ומת בן קל"ג שנה.
גד בי' במרחשון ומת בן קכ"ה שנים.
אשר בכ' בשבט ומת בן קכ"ג שנים.
יששכר נולד בי' באב ומת בן קכ"ב שנים.
זבולון בז' בתשרי ומת בן ק"י שנה.
בנימין נולד בי"א במרחשון ומת בן קט"ו שנים.
יששכר נולד בי' באב ומת בן קכ"ב שנים. זבולון בז' בתשרי ומת בן ק"י שנה.
(ה) באייר ושבט לא נולדו נשתייר לאפרים ומנשה.

ובני ישראל פרו וישרצו -
תרין אמוראין, חד אמר:
אם לגדול שבשרצים את מדמה אותם, הדא עכברא ילדה שיתא.
ואם לקטן שבשרצים את מדמה אותם, הדא עקרבא ילדה שיתין.

וימת יוסף וכל אחיו -
אף על פי שמתו, אלהיהם לא מת. הדא הוא דכתיב: ובני ישראל פרו וישרצו.

רבי חייא אמר:
כל אחת ואחת מישראל הייתה יולדת שישה בכרס אחד, שנאמר: ותמלא הארץ אותם.

א"ר יוחנן:

מלאו את מצרים.

דבר אחר:
שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן.

[א, ח]
ויקם מלך חדש על מצרים -
אמר רבי אבא בר כהנא:
וכי מלך חדש היה?
אלא שחדש עליהם גזרות של פורענות.

דבר אחר:
הוא היה פרעה הראשון, אלא שאמרו לו: בוא ונזדווג לאומה זו.
אמר להם: עד עכשיו היינו משלהן ואנו מזדווגין להן, אילולי יוסף לא היה לאותן אנשים ידים ואתם מזדווגין להם.
מיד הורידוהו מכסא ג' חדשים, וכיון שראה כן, אמר להם: כל מה שאתם אומרים אני שומע לכם, לפיכך: ויקם מלך חדש.

אמר הנביא: בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, שהיו מולידין ולא מלין. עתה יאכלם חֹדֶש - חָדָש כתיב: ויקם מלך חדש.

אשר לא ידע את יוסף -
לא היה מכיר את יסף.
למה הדבר דומה?
לאחד שרגם איקונין של דוכוס, אמר המלך: טלו אותו וחתכו את ראשו. היום עשה לזה כך, למחר עושה לי כך.
אמר הקב"ה: עכשיו אשר לא ידע את יוסף למחר לא ידעתי את ה'.

ויקם מלך חדש -
רב ושמואל, חד אמר:
חדש ממש, דכתיב: חדש.

וחד אמר:
שנתחדשו גזרותיו, דלא כתיב: וימת וימלוך.
ומאי לא ידע?
דהוה דמי ליה כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל.

[א, ט]
ויאמר אל עמו -
הוא התחיל בעצה תחלה, לפיכך לקה תחלה, דכתיב: ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים.

ויאמר אל עמו -
(כתוב למטה ברמז קס"ו).

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממני -
מהיכן פרים ורבים?
ממנו, שנאמר: אדני ממקור ישראל.

[א, י]
הבה נתחכמה לו -
חרף כלפי מעלה.

פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה -
הן מתוספים על שונאינו ועולים מן הארץ, כל זמן שישראל בירידה התחתונה - הן עולים.
וכן אמר דוד: כי שחה לעפר נפשנו, באותה שעה: קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך.

הבה נתחכמה לו -
להם מיבעיא ליה?
הכי קאמר בוא ונתחכם למושיען של ישראל.
במה נדונם?
נדונם באש - הנה ה' באש יבוא.
נדונם בחרב - ובחרבו את כל בשר.
בוא ונדונם במים - שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: כי מי נח זאת לי. והן אינן יודעין, שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא.
אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין לתוכם.
וכן הוא אומר: ומצרים נסים לקראתו.

והיינו דאמר ר' אלעזר:
כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדרה שבשלו בה נתבשלו.
שלושה היו באותה עצה:
בלעם, שיעץ נהרג.
איוב, ששתק נדון ביסורים.
יתרו, שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית.

ועלה מן הארץ -
ועלינו מבעיא ליה?
כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו באחרים.

[א, יא]
וישימו עליו שרי מסים -
עליהם מבעיא ליה?
מלמד, שהביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו, וכל ישראל שאומר: איסטניס אני!
אומר לו: כלום איסטניס אתה מפרעה?!

וישימו עליו שרי מסים -
דבר שמשים עליו לבנים.

למען ענותו לפרעה בסבלותם -
של ישראל.

ויבן ערי מסכנות -
רב ושמואל, חד אמר:
שֶמְּסַכְּנוֹת את בעליהן.

וחד אמר:
שֶמְּמַסְכְּנוֹת את בעליהן.

דאמר מר:
כל העוסק בבנין מתמסכן.

את פיתום ואת רעמסס -
חד אמר:
פיתום שמו.
ולמה נקרא שמו רעמסס?
שראשון ראשון מתרוסס.

וחד אמר:
רעמסס שמו.
ולמה נקרא שמו פיתום?
שראשון ראשון פי תהום בלעו.

וכאשר יענו אותו כן רבו וכן פרצו מבעיא ליה?

[א, יב]
אמר ריש לקיש:
רוח הקודש מבשרתן: כן ירבה וכן יפרוץ.

ויקוצו מפני בני ישראל -
מלמד שהיו בעיניהן דומים כקוצים.

סימן קסג

[א, יג]
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך -
רבי אלעזר אומר:
בפה רך.

ר' שמואל אומר:
בפריכה.

[א, יד]
וימררו את חייהם בעבודה קשה -
אמר רבא:
בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה.

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך -
למאן דאמר: בפריכה, שהיו מחלפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים.
ולמאן דאמר התם: בפה רך, הכא וודאי פריכה.
בשעה שאמר: הבה נתחכמה לו קבץ פרעה את כל ישראל, ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב: בפרך בפה רך.
נטל סל ומגרפה וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים היה עושה.
מיד הלכו ישראל בזריזות ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שהחשיך העמיד עליהן נוגשים.
ואמרו להם: חשבו את הלבנים.
מיד עמדו ומנו אותם.
ואמר להם: כזה אתם מעמידים לי בכל יום.
מינה נוגשים של מצרים על שוטרים של ישראל.
היו באין הנוגשים ומונים את הלבנים ונמצאו חסרות, היו השוטרים מוכים על יתר העם, ולא היו מוסרין אותם ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות ואל ייכשלו יתר העם.

לפיכך כשאמר המקום: אספה לי שבעים איש, אמר משה: רבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי.
אמר ליה: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו - אותם שמסרו עצמם ללקות עליהם במצרים, הם יבואו ויטלו בגדולה הזו.
מכאן אתה למד, כל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה.

ובכל עבודה בשדה -
[וכי בשדה היו עובדין ולא בעיר?
אלא שגזרו עליהן אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר, כדי למעטן בפריה ורביה. ונשיהם היו מחממין להן חמין ומביאות לבעליהם כל מאכל ומשתה, ומנחמות אותן ואומרות: לעולם לא משתעבדין בנו. סוף הקב"ה גואל אותנו, מתוך כך באין עליהן ופרים ורבים.
ומה שכרן? זכו לבזת מצרים ובזת הים, שנאמר: אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף.
וכתיב: גן נעול - אלו נשים שהיו גדורות כגנה, שאין בה פרצה.
גל נעול - אלו הזכרים שהיו מוטלין כגלים על השדה.

סימן קסד

דרש ר' עקיבא:
בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן ושואבות מחצה דגים ומחצה מים, ובאות ושופתות שתי קדרות:
אחת של חמין,
ואחת של דגים.
ומוליכות אותן אצל בעליהן בשדה, מרחצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתים, שנאמר: אם תשכבון וגו'. וכיון שמתעברות באות לבתיהן. וכשמגיע זמן לידתן הולכות [ויולדות] בשדה תחת התפוח, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך, והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקה אותם ומשפר אותם, כחיה משפרת את הולד, שנאמר: ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך. ומלקט להן שני עגולין:
אחד של שמן,
ואחד של דבש, דכתיב: ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור.

וכיון שמכירין בהן המצריים באין להרגן, ונעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשים על גבן, שנאמר: על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. לאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך וכיון שמתגדלין, באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים אל תקרי בַּעֲדִי עֲדָיִים אלא בְּעֵדֶר עֲדָרִים וכשנגלה הקב"ה על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר: זה אלי ואנוהו.

בשנת מאה ושלושים לרדת ישראל מצרים, ופרעה חולם והנה יושב על כסא מלכותו, וישא עיניו וירא זקן אחד עומד כנגדו ובידו מאזנים ממאזני הסוחרים. ויקח האיש הזקן את המאזנים ויתלם לפני פרעה. ויקח כל זקני מצרים שריה וגדוליה ויאסרם ויתנם יחד בכף מאזנים האחת. ואחר כן לקח טלה חלב אחד ויתנהו בכף מאזנים השנית, ויכריע הטלה את כולן. ויתמה פרעה על החזון הנורא ההוא, מדוע יכריע הטלה את כולם?
וייקץ פרעה והנה חלום, וישכם בבקר ויקרא לכל עבדיו ויספר להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. ויען סריס אחד מסריסי המלך: אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח למצרים באחרית הימים, כי ילד יולד בישראל ויחריב כל ארץ מצרים. אם על המלך טוב, יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים, אשר כל זכר הילוד בעברים יהרג, למען תחדל הרעה הזאת מארץ מצרים ויעש המלך כן.

[א, יח]
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה -
רב ושמואל, חד אמר:
אשה ובתה - יוכבד ומרים.

וחד אמר:
כלה וחמותה - יוכבד ואלישבע.

תניא:
כמאן דאמר: אשה ובתה.
שפרה זו יוכבד.
ולמה נקרא שמה שפרה?
שמשפרת את הולד.

דבר אחר:
שפרו ורבו ישראל בימיה.

פועה זו מרים.
ולמה נקרא שמה פועה?
שפועה לולד.

דבר אחר:
שהיתה פועה ברוח בקדש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל.

דבר אחר:
שהיתה פועה ובוכה על אחיה, שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק.

[א, טז]
ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים -
סימן גדול מסר להן, דכתיב: וארד בית היוצר והנה היא עושה מלאכה על האבנים.
אמר להן: מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע.

ואית דאמרי:
בשעה שכורעות לילד ירכותיה מצטננות כאבנים.

אם בן הוא והמתן אותו -
(ו) סימן גדול מסר להם: בן פניו למטה, בת פניה למעלה.

[א, יז]
ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן -
להן מיבעיא ליה?
אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ואינן נתבעות.

ותחיין את הילדים -
לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהם מספקות להן מים ומזון.

ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה -
מאי חיות?
אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה?
אלא כך אמרו ליה: אומה זו כחיה נמשלה, גור אריה יהודה. דן גור אריה. נפתלי אילה שלוחה. יששכר חמור גרם. יוסף בכור שורו הדר לו. בנימין זאב יטרף. דכתיב ביה - כתיב ביה, ודלא כתיב ביה – כתיב. מה אמך לביא בין אריות רבצה.

[א, כא]
ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים -
רב ולוי, חד אמר:
בתי כהונה ולוויה - אהרן ומשה.

וחד אמר:
בתי מלכות - דוד נמי מִמִּרְיָם קאתי/

[א, כב]
ויעש להם בתים -
בתים אלו איני יודע מה הן, כשהוא אומר מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה (את שני הבתים) את בית ה' - זו כהונה, ואת בית המלך - זו מלכות.
זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות, שנאמר: וקוץ הוליד את ענוב ואת הצבבה ומשפחת אחרחל - זו מרים, שנאמר: ותצאן כל הנשים אחריה.
בן חרים [הרום] - בן יוכבד, שנאמר: כל חרם בישראל לך יהיה.
והיתה נשאת מרים לכלב, שנאמר: ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. ואומר: ודוד בן איש אפרתי.
הא כל המקרב את עצמו, מן השמים מקרבין אות.

דבר אחר:
יוכבד נטלה שכרה - כהונה ומלכות - משה ואהרן.
מה נטלה מרים?
שכרה חכמה, שנאמר: הן יראת ה' היא חכמה.
העמיד ממנה בצלאל, שהיה חכם, שנאמר: ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה.

[א, כב]
ויצו פרעה לכל עמו -
אף על עמו גזר, שהיו איסטרולוגין אומרים: ביום הזה הגואל של ישראל נולד, ואין אנו יודעין אם מצרי הוא ואם לאו.
באותה שעה כנס לכל המצריים, ואמר להם:
השאילו לי בניכם יום אחד, שנאמר: כל הבן הילוד - לישראל אין כתיב כאן, אלא כל הבן - בן ישראל ובן מצרי.

מי זה אמר ותהי ה' לא ציווה
כי ביד חזקה ישלחם
וכן הות ליה: ונער פרעה וחילו בים סוף.

ודכוותה: ככל אשר ציווה המן. המן ציווה להשמיד להרוג ולאבד
מי זה אמר ותהי ה' לא ציווה, ומה ציווה?
ישוב מחשבתו הרעה.
וכן הוה ליה: ותלו אותו ואת בניו על העץ.

ויצו פרעה לכל עמו -
אף על עמו גזר.
בתחלה גזר: אם בן הוא והמתן אותו.
ואחר כך: כל הבן הילוד.
ולבסוף אף על עמו גזר.