ויסעו מאילם ויבואו כל עדת בני ישראל -
למה נאמר יום? מגיד שבאותו היום אירע שבת להיות, שהיא סדורה ובאה מיום שברא הקב"ה עד שנתנה להן בעשרים ושנים באייר.

דבר אחר:
בחמשה עשר יום לחדש -
למה נאמר יום?
לידע באיזה (זכות) [יום] נתנה תורה לישראל.
ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים אירע להיות בחמשה בשבת, השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת, חסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת.
ואומר: ממחרת הפסח יצאו בני ישראל.
ואומר: בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים.
ואומר: בחדש השלישי לצאת בני ישראל.
(כשתמצא לומר) [נמצאת אומר] בשלישי לחדשים, בששי בחדש, בששי בשבת.

דבר אחר:
בחמשה עשר יום לחדש -
למה נאמר יום?
לידע באיזה יום ירד המן לישראל.
חררה שהוציאו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום, שנאמר: ויאפו את הבצק ואומר: לחדש השני לצאתם מארץ מצרים.
ובצדו מהו אומר?
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

ר' שילא אמר:
נתפרנסו ממנה שישים יום וסעודה אחת.

וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר -
ר' יהושע אומר:
היה להן ישראל לימלך בגדול שבהן מה נאכל?
אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות על משה.

רבי אלעזר המודעי אומר:
למדים היו ישראל לאמר דברי תרעומות על משה, ולא על משה בלבד אלא אף על אהרן. (שנאמר): ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו וגו'.
אמרו להן: הלואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים.

בשבתנו על סיר הבשר -
ר' יהושע אומר:
וכי תאבים היו לאכול?

ר' אלעזר המודעי אומר:
עבדים היו ישראל למלכים במצרים - יוצאין לשוק נוטלים פת ובשר ודגים וכל דבר ואין בריה מוחה בידן. יוצאין לשדה נוטלין תאנים וענבים ורמונים ואין בריה מוחה בידם.

ר' יוסי אומר:
תדע שלא ניתן להם אלא [קשואים] באחרונה, לכך נאמר: את הקשואים, שהן קשים למעיהן.

כי הוצאתם אותנו -
אמרו להן: הוצאתם אותנו אל המדבר הזה - תהו שאין בו כלום.

להמית את כל הקהל הזה ברעב -
ר' יהושע אומר:
אין לך מיתה קשה ממיתת רעב, שנאמר: טובים היו חללי חרב וגו'.

רבי אלעזר המודעי אומר:
ברעב - בא עלינו רעב אחר רעב.
דֶבֶר אחר דבר,
חשך אחר חשך.

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם -
זה שאמר הכתוב: כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר -. השמים הללו בם הוא דן את אומות העולם.
תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהן, שנאמר: ימטר על רשעים פחים.
אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים, שנאמר: וה' המטיר על סדום.
סיסרא כשחטא דנו בשמים, שנאמר: מן שמים נלחמו.

יתן אוכל למכביר - מהן נתן מזון לישראל, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם.
משל למה הדבר דומה?
לנחתום שהיה עומד על הכבשן, נכנס שונאו וחתה גחלים, ונתן על ראשו.
נכנס אוהבו ורדה פת חמה ונתן לו.
הגחלים והפת - שניהם יצאו מתוך הכבשן.
כך הקדוש ברוך הוא: הוריד אש על הסדומים ושרפן, מן השמים הוריד מן לישראל.

דבר אחר:
לא היה צריך לומר מן השמים אלא מן הארץ, שאין דרכו של לחם לעלות אלא מן הארץ, זה שאמר הכתוב: כל אשר חפץ ה' עשה.
כשבקש קרע הים לפני ישראל ועשאו יבשה.
וכשבקש עשאו ים.
דרכן של שמים להוריד טל ומטר, והארץ להוציא לחם, שנאמר: ארץ ממנה יצא לחם.
וכשבקש הוריד הלחם מן השמים, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והטל עלה מן הארץ, שנאמר: ותעל שכבת הטל.

כתיב: וימן להם המלך וגו' – במדה, אבל כשהורדתי להם מן היה יורד כשם שהמטר יורד ואין לו קצבה.

זבדי בן לוי אמר:
אלפים אמה היה יורד המן בכל יום, היה עומד עד ארבע שעות, כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושוטף ויורד.
ולמי הוא מתוקן עכשיו?
לצדיקים לעולם הבא, מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו, ומי שאין מאמין אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה. וכיון שהיה יורד בנחלים היו אומות העולם באים לשתות ממנו והוא נעשה בפיהם מר כלענה, שנאמר: והמן כזרע גד הוא, אבל לישראל נעשה בתוך פיהם כדבש, שנאמר: וטעמו כצפיחת בדבש.

ואמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום:
חשבון הוא, שהיה המן יורד לישראל בכל יום מזון שני אלפים שנה וגבהו שישים אמה.
כתיב במבול: ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו.
וכתיב במן: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח.
מה היו אומות העולם עושין?
צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים: אשרי הגוי שככה לו.

אמר רבי יוסי בר רבי חנינא:
לא כשם שהזקן טועם ממנו היו התינוקות טועמין,
התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב, שנאמר: והיה טעמו כטעם לשד השמן.
והבחורים היו טועמין בו כדבש, שנאמר: וטעמו כצפיחת בדבש.
והזקנים היו טועמין בו כלחם, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם.
והחולה היה טועמו כסולת מעורב בשמן, ודבש כטיסני זו שעושין לחולה, שנאמר: ובשלו בפרור.
ומנין שהיה בו טעם סלת ודבש?
שנאמר: ולחמי אשר נתתי לך סלת שמן ודבש.
מי שהיה זריז היה יוצא ומלקט מן השדה שנאמר: ויצא העם ולקטו.
והבינונים היו יוצאין לפתח אהליהם ומלקטים.
והעצלים היו רובצים על מטותיהן ופושטין ידיהן, והוא יורד לתוך ידיהן, שנאמר: ותעל שכבת הטל.

אמר רבי יוחנן:
מטר בשביל יחיד, שנאמר: לתת מטר ארצך בעתו.
פרנסה בשביל רבים, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.
ופרנסה בשביל יחיד לא?!

והתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר:
שלושה פרנסים טובים עמדו להם לישראל וכו'.
שאני משה, כיון דלרבים הוא צריך, כרבים דמי.

הנני ממטיר לכם לחם -
לכם נותן ולא לכל אומה ולשון שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפילו משהו, אינן יכולין.
ואין לי אלא המן, הבאר מנין?
תלמוד לומר: באר חפרוה שרים - שאם יתכנסו כל אומות העולם למלאות קיתון אחד מן הבאר, לא היו יכולין.

לחם -
שלושה שמות נקרא המן:
לחם,
דבש,
שמן,
לחם – לנערים.
שמן – לקטנים,
דבש - לזקנים.

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו -
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון:
מזון אלפים שנה היה מן יורד בכל יום, דכתיב: דבר יום ביומו.
ולהלן הוא אומר: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול.
אם כן למה היה יורד בכל יום, והמותר וחם השמש ונמס?
מפני משאוי הדרך.

דבר אחר:
שהיו אוכלין אותו חם ולא צונן.

דבר אחר:
שיהיו ישראל נושאין עיניהן בכל יום לאביהן שבשמים.

דבר אחר:
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים -
ר' יהושע אומר:
אמר הקב"ה למשה: הרי אני נגלה מיד ואיני מעכב.

רבי אלעזר המודעי אומר:
איני אומר לכם: הנני אלא בזכות אבותיכם.

לכם -
רבי יהושע אומר:
בודאי איני אומר: לכם הנני אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב.

מן השמים -
מן אוצר טוב, שנאמר: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו'.

רשב"ג אומר:
בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, ששנה להם מעשה בראשית.
לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד וכו'.

ויצא העם ולקטו -
שלא יהיו יוצאים לחצרות ומלקטין, אלא יהיו יוצאים למדברות ומלקטין.

דבר יום ביומו -
רבי יהושע אומר:
כדי שילקט אדם מהיום למחר כעין מערב שבת לשבת.

רבי אלעזר המודעי אומר:
כדי שלא ילקט אדם מהיום למחר כעין מערב שבת לשבת, שנאמר: דבר יום ביומו.
מי שברא היום, ברא פרנסתו.

מכאן היה רבי אליעזר אומר:
כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר: מה אני אוכל למחר?
הרי מחוסר אמנה, שנאמר: למען אנסנו הילך בתורתי.

רבי יהושע אומר:
שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה.

מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר:
לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן. הא כיצד?
היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, ומהיכן הוא לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן, ושניים להם לאוכלי תרומה.

והיה ביום הששי -
אמר רב חסדא:
לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו - והכינו לאלתר.

אמר רבי אבא:
בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב: לחם משנה.

רב כהנא נקט תרתי ובצע חדא אמר: לקטו כתבי.

רבי זירא בצע אכולא שירותא.

אמר ליה רבינא לרב אשי:
הא מחזי כרעבתנותא וכו'.

תנו רבנן:
כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת?
שלוש.

רבי חידקא אומר:
ארבע.

אמר רבי יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: ויאמר משה אכלהו היום.

רבי חדקא סבר:
הני תלתא היום לבר מאורתא.

ורבנן סברי:
בהדי אורתא.

בר קפרא אומר:
כל המקיים שלוש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות:
מחבלו של משיח, כתיב הכא: יום,
וכתיב התם הנני שולח לכם את אליה לפני יום ה' וגו'.

מדינה של גיהנם, כתיב הכא: יום,
וכתיב התם: יום עברה היום ההוא.

וממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא: יום,
וכתיב התם: ביום בוא גוג.

אמר רב יהודה אמר רב:
אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר: ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט.
וכתיב בתריה: ויבא עמלק.

ביצה שנולדה ביום טוב –
בית שמאי אומרים:
תאכל.

ובית הלל אומרים:
לא תאכל.

אמר רבה:
בתרנגולת העומדת לאכילה וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקנין, ומשום הכנה, וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה.

רבה לטעמיה, דאמר רבה:
והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו - חול מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט, ואין י"ט מכין לשבת. וגזרינן י"ט דעלמא משום י"ט אחר השבת ושבת דעלמא אטו שבת אחר י"ט.

והיה ביום הששי והכינו -
מכאן שיערב אדם מערב שבת לשבת.

והיה משנה -
לחם משונה.
או אינו אלא לחם כפול?
כשהוא אומר: שני העומר לאחד - הרי לחם כפול אמור.
הא מה תלמוד לומר: לחם משנה?
לחם שהוא משונה, הא כיצד?
בכל יום היה בא עומר אחד,
ובשבת שני עומרים.

בכל יום היה ריחו נודף,
ובשבת היה ביותר.

בכל יום היה מוזהב כזהב,
ובשבת ביותר.

ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם -
אמרו להם: עד שאתם ישנים במטותיכם, המקום מפרנס אתכם.

וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים -
מכאן אתה למד, ששקולה יציאת מצרים כנגד כל הנסים וגבורות שעשה המקום לישראל.

ובקר וראיתם את כבוד ה' -
מכאן אתה למד, שבפנים מאירות ניתן המן לישראל.
השלו ששאלו אותו ממלא מעיים - ניתן להם בפנים חשוכות, אבל המן ששאלו אותו כהלכה - ניתן להם בפנים מאירות.

בשמעו ה' את תלונותיכם וגו' ונחנו מה כי תלינו עלינו -
אמרו: וכי מה אנו ספונים, שאתם עומדים ומתרעים עלינו?
אמרו: אילו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים, אלא שאתם עומדים ומתרעמים לפני מלך חי וקים לעולמים.

ויסעו מאילם -
אותו היום שבת היה, ובו ביום נתרעמו וילונו העם על משה, והבטיחם להוריד להם מן למחרת, דכתיב: ובקר וראיתם את כבוד ה' בחד בשבת ירד להם המן תחלה, דכתיב: ששת ימים תלקטוהו.

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול -
תנא:
לחם ששאלו ישראל כהוגן - ניתן להם כהוגן. בשר ששאלו שלא כהוגן - ניתן להם שלא כהוגן.
מכאן למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה.

והא אמר אביי:
מאן דאית ליה סעודתא לא ניכליה אלא ביממא?
כעין יומא.
בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין המנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה. כתיב: לחם,
וכתיב שמן,
וכתיב דבש,
לנערים - לחם,
לזקנים - שמן,
ולתינוקות - דבש.

אמר רבי חמא בר חנינא:
כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלונותיכם כי על ה'.

אמר רב חסדא:
כל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה, שנאמר: בהצותם על ה'.

אמר רבי חמא בר חנינא:
כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם שכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני בני ישראל את ה'.

אמר רבי אבהו:
כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחרי שכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה.

ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' -
רבי יהושע אומר:
קרבו על שנתגלתה שכינה.

רבי אלעזר המודעי אומר:
קרבו כדי ליתן הדין.

ויהי כדבר אהרן –
מה תלמוד לומר?
ויהי – מלמד, שכשם שגזר המקום כך היה.

ויפנו אל המדבר -
רבי יהושע אומר:
לא הפנו עד שנתגלתה גבורה.

רבי אלעזר המודעי אומר:
לא הפנו אלא על מעשה אבות, שנאמר: המדבר - מה מדבר אין בו לא עון ולא חטא, כך אבות הראשונים אין בהן לא עון ולא חטא.

והנה כבוד ה' נראה בענן -
ר' יוסי בן שמוע אומר:
כל זמן שהיו ישראל מבקשים לסקול משה ואהרן, מיד וכבוד ה' נראה בענן.
להלן הוא אומר: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים.
וכאן הוא אומר: וכבוד ה' נראה בענן.
וכל כך למה?
א"ל המקום: מוטב שילקה עמוד הענן ואל יסקלו משה ואהרן.

וידבר ה' אל משה לאמר שמעתי את תלונות בני ישראל -
ר' יהושע אומר:
אמר הקב"ה למשה: גלוי לפני מה שישראל אמרו, ומה שהן עתידים לומר.

דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר -
אמור להם בין שני דברים אתם עומדים.
ששאלתם לחם לפי שאי אפשר לבשר ודם לחיות בלא לחם, נתתיו לכם.
חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים - הרי אני נותנו לכם שמא תאמרו שאין ספק בידי ליתנו לכם, ובסוף אני נפרע מכם, וידעתם כי אני ה' אלהיכם - דיין אני לפרוע מכם.

ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה -
מכאן אתה למד, שבפנים חשוכות ניתן השלו לישראל.

ותכס את המחנה -
איני יודע כמה, תלמוד לומר: וכאמתים על פני הארץ - שתי אמות הייתה גבוהה מן הארץ, כדי שיהא אדם עומד כנגד לבו ונוטל שלא בצער, בקומה זקופה, שמלבו ולמטן שתי אמות ומלבו ולמעלן אמה אחת.

ר' יוסי הגלילי אומר:
ויטש על המחנה, כדרך יום כה וכדרך יום כה - ג' פרסאות לכל רוח.
וכאמתים על פני הארץ סביבות המחנה.
ואומר: ויפל בקרב מחנהו.

ר' יאשיה אומר:
הרי הוא אומר: ויטש על המחנה שלוש פרסאות לכל רוח.
ומה תלמוד לומר כדרך יום?
שלשה, שלושה על שלושה הרי תשעה.
תשעה (על) ותשעה הרי שמונה עשר.

וכאמתים על פני הארץ סביבות המחנה.
ואומר: ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותיו.

אחרים אומרים:
ויטש על המחנה כדרך יום כה - דרך בינונית עשר פרסאות, וכדרך יום כה - הרי עשרים יום. וכאמתים על פני הארץ סביבות המחנה.
ואומר: תערוך לפני שלחן נגד צוררי.
יכול שיהו איסטרטיאות מקולקלות?
תלמוד לומר: על פני הארץ על פנוי שבארץ.
כתוב אחד אומר: סביבות המחנה.
וכתוב אחד אומר: סביב למשכנותיו?
אלא שהיה חבור למשכנותיו.

ר' אלעזר המודעי אומר:
וכאמתים על פני הארץ - שתי אמות היה המן גבוה מן הארץ, ולא נטלו אותו ישראל אלא מן הגבוה.
אמרת: צא וראה כיצד היה המן יורד להן לישראל?
יוצא רוח צפונית ומכבד את המדבר, יורד מטר ומכבש את הארץ, והטל עולה והרוח מנשב בו ועושה אותו כמין שלחנות של זהב, והמן היה יורד עליהן, ומהן היו נוטלין ישראל, ואומרין: אם כן זימן המקום למכעיסיו, על אחת כמה וכמה ישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא.

ויהי בערב ותעל השלו -
וכתיב: שְׂלָו וקרינן סְלָו, צדיקים אוכלין אותו בשלוה, ורשעים אוכלין אותו ודומה עליהם כְּסִילְוִים.
ארבעה מיני שלו הן:
שִׁבְּלִי וְקִבְּלִי וּפֶסְיוֹנִי וּשְׂלָו.
מעליא דכולהו שִׁבְּלִי.
גריעא דכולהו שְׂלָו.
כי ציפרתא הוו, ושחיט לה, ומותבין לה בתנורא ותפח והוי מלא תנורא, ומותבין אתליסר ריפתי ותחתונה אינה נאכלת אלא על ידי תערובות.

רב יהודה –
משתכח ליה בדני.

רב חסדא –
משתכח ליה בי ציבי.

רבא - אייתי ליה ציידא כל יומא מאגמא.
יומא חד לא אייתי ליה.
אמר: מאי האי?
סליק לאגרא, שמעיה לינוקא דקאמר: שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי,
אמר: שמע מנה נח נפשיה דרב חסדא, ובדיל רבה אכיל תלמידא.
כתיב: ותעל שכבת הטל.
וכתיב: וברדת הטל - טל מלמעלה וטל מלמטה, ודומה כמי שמונח בקופסא.

דק מחספס -
אמר ריש לקיש:
דבר שנמוח על פסת היד.

ור' יוחנן אמר:
דבר שנבלע ברמ"ח אברים.
מחספ"ס בגימטריא הכי הוי.
מחוספס - טובא הוו.

אמר רב נחמן בר יצחק:
מחספס - כתיב.

תנו רבנן:
לחם אבירים אכל איש לחם -
שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר' עקיבא.

כשנאמר דבר לפני ר' ישמעאל,
אמר להו: צאו ואמרו לר' עקיבא טעית, וכי מלאכים אוכלים?
והלא כבר נאמר: לחם לא אכלתי אלא אל תקרי אבירים אלא אֵבָרִים, דבר שנבלע ברמ"ח אברים, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך?
דברים שתגרי אומות מוכרין להן לישראל [ר"א אף אותן דברים] מָן מְפִיגָן.
אלא מה אני מקים ויתד תהיה לך על אזנך?
לאחר שסרחו, אמר הקב"ה: אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת והם לא רצו, עכשיו אני מטריח אותם שלוש פרסאות, היינו דכתיב: ויחנו על הירדן וגו'.

ואמר רבה בר בר חנה:
לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי.

תני:
כשהן נפנין - אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן.

שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי:
מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה?
אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. חזר וקבע ל בכל יום, והיה מקביל פניו בכל יום.
אף ישראל, מי שהיו לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא למחר לא ירד מן ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים.

דבר אחר:
כדי שיאכלו אותו חם.

דבר אחר:
מפני משאוי הדרך.
וכבר היה רבי טרפון והזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן והיה ר' אלעזר המודעי יושב לפניהם.
נענה ר' אלעזר המודעי ואמר:
מן שהיה יורד לישראל, היה גבוה שישים אמה.

אמר ליה ר' טרפון:
מודעי, עד מתי אתה מגבב דברים ומביא?
אמר ליה: ר', מקרא אני דורש: חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים.
וכי איזו מדה מרובה מדה טובה או מידת פורענות?
הוי אומר: מדה טובה מרובה.
במדת פורענות הוא אומר: וארבת השמים נפתחו.
במדה טובה הוא אומר: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו.
כמה ארובות בדלת?
ארבע.
ארבע על ארבע הרי כאן שמונה, נמצא מן שירד לישראל גבוה שישים אמה.
מי דמי?
התם בארבעין יומין, הכא הדא שעתא.
התם לכולי עלמא, הכא לישראל לחודייהו, אם כן נפיש ליה טפי?
אלא רבי אלעזר המודעי פתיחה פתיחה גמיר.

איסי בן יהודה אומר:
מן שירד להן לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה.

אמר אביי:
שמע מינה כסי דדוד לעלמא דאתי מחזיק מאתן ועשרין וחד לוגי, שנאמר: כוסי רויה - רוי"ה בגימטריא הכי הוי.

ותעל שכבת הטל -
הרי למדך הכתוב כיצד המן יורד לישראל.

והנה על פני המדבר -
ולא על המדבר כולו אלא מקצתו.

דק -
מלמד שהוא דק.

מחספס -
מגיד שהיה יורד כגליד על הארץ, דברי ר' יהושע.

ר' אלעזר המודעי אומר:
ותעל שכבת הטל -
עלה פלפול תפלתן של אבות שהיו שוכבין כטל על הארץ.

והנה על פני המדבר -
לא על המדבר כלו אלא מקצתו.

דק -
מלמד, שהיה יורד מן הרקיע, שנאמר: הנוטה כדוק שמים.
ולפי שהיה יורד מן הרקיע, יכול יהא יורד צונן?
תלמוד לומר: חם.
ומנין שאין יורד אלא על הכלים?
תלמוד לומר: ככפור.

רבי טרפון אומר:
אינו יורד אלא על האופסים. כביכול פשט הקב"ה את ידו ונטל תפלתם של אבותינו שהן שוכבין בעפר על הארץ והוריד מן לישראל, כענין שנאמר: מצאתי כפר.

ויראו בני ישראל ויאמרו וגו' -
מה הוא?
כאדם שאומר לחבירו מהו, כך אמרו זה לזה מהו.

דורשי רשומות אמרו:
ישראל קראו שמו מן.

ויאמר משה אליהם -
רבי יהושע אומר:
משה אמר לזקנים, וזקנים לכל ישראל.

ר' אלעזר המודעי אומר:
משה אמר לזקנים ולכל ישראל.

הוא הלחם -
מכאן היה ר' יוסי ור' שמעון אומרים:
כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה.
נאמר כאן: לאכלה.
ונאמר להלן: לחם אבירים אכל איש.
אל תקרי אבירים אלא אברים, לחם שנמוח באברים.
אמר להם: המן שאתם אוכלין נמוח באבריכם.

צדה שלח להם לשובע –
זה יהושע בן נון שירד לו מן כנגד כל ישראל.

ויש אומרים:
על אבריו היה יורד ומן אבריו היה נוטל ואוכל, לכך נאמר: לחם אבירים אכל איש.

זה הדבר אשר ציווה ה' לקטו ממנו -
אמרו: עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט , וכשהן באין לידי מדה ונמצאו כולם שוים, שנאמר: וימודו בעומר וגו'.
אמרו: זה שאוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך.
פחות מכאן מקולקל במעים.
יותר מכאן הרי זה רעבתן.

ויעשו כן בני ישראל -
עשו מה שנתפקדו ולא עברו על גזרת משה (וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר).

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר ולא שמעו אל משה -
אלו מחוסרי אמנה שבישראל.

ויותירו אנשים -
אמרו: אנשים טובים לא הותירו, ושאינם אנשים טובים הותירו.

וירם תולעים ויבאש -
הרי מקרא מסורס, וכי מאחר שמרחיש הוא מבאיש?
אלא הבאיש ואחר כך מרחיש, כענין שנאמר: ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו.

ויקצוף עליהם משה -
כעס עליהן ואמר להם: מפני מה עשיתם כן.

וילקטו אותו בבקר בבקר -
וכתיב: והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר.
מלמד, שירד להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן.

והנשיאים הביאו את אבני השהם –
תנא:
נשיאים - נשיאים ממש.
וכן הוא אומר: נשיאם ורוח וגשם אין.

תנו רבנן:
וחם השמש ונמס -
בד' שעות.
אתה אומר בד', או אינו אלא בשש שעות?
כשהוא אומר: כחום היום - הרי שש שעות אמור.
הא מה אני מקיים: וחם השמש ונמס?
איזו שעה שהשמש חם והיום צונן?
הוי אומר: בארבע.
מני?
לא רבי יהודה ולא רבנן.
אי רבי יהודה כולי בארבע שעות נמי צפרא הוא.
דרבי יהודה קאמר: תפלת השחר עד ארבע שעות, דכתיב: את הכבש אחד תעשה בבקר.
והכא קאמר: וילקטו אותו בבקר בבקר ואחר כך: וחם השמש בארבע שעות.
ואי רבנן כולהו שש נמי צפרא!
אי תימא רבנן, אמר קרא: בבקר בבקר - חלקהו לשני בקרים.
ואי תימא ר' יהודה, אהניא ליה האי בקר יתירה להקדים לו שעה אחת קודם לבקר. (כתוב בפסוק: והוא יושב פתח האהל כחם היום).

ויבואו כל נשיאי העדה וגו' -
אמרו לו: משה רבינו, מה נשתנה היום הזה מכל הימים?
ויאמר אלהם: הוא אשר דבר ה'.
אמרו לו: אימתי?
אמר להם: מחר.

את אשר תאפו אפו -
רבי יהושע אומר:
הרוצה לאפוי - היה מתאפה לו,
והרוצה לאכול דבר מבושל - היה מתבשל לו.

ר' אלעזר המודעי אומר:
הרוצה לאכול בו אפוי - היה טועם בו טעם כל אפוי שבעולם.
והרוצה לאכול דבר מבושל - היה טועם בו טעם כל בישולים שבעולם.

יום טוב שחל להיות בערב שבת - לא יבשל לכתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר - הותיר לשבת, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת.

מנא הני מילי?
אמר שמואל:
דאמר קרא: זכור את יום השבת - זוכרהו מאחר שבאת להשכיחו.
מאי טעמא?

אמר רבא:
כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב.

רב אשי אמר:
כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול.

תנן:

עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת.

בשלמא לרב אשי דאמר:
כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, היינו דמערב יום טוב אין, ביום טוב לא.

אלא לרבא:
מאי איריא מערב יום טוב?
אפילו ביום טוב נמי. אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע.

ותנא מייתי לה מהכא: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו.

מכאן אמר ר' אלעזר:
אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל.

מכאן סמכו חכמים, לערובי תבשלין מן התורה.

ויאמר משה אכלוהו היום -
לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית וכו'.
אמרו ליה: הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים?
אמר להם: כי שבת היום לה'.
מה תלמוד לומר: היום לא תמצאוהו בשדה?
אמרו: בָּקַע לִבָּן של אבותינו באותה שעה, שהיו אומרים: הואיל ולא מצאנוהו היום, שמא לא נמצאנו למחר?
א"ל: היום הזה אי אתם מוצאין אותו, אבל למחר אתם מוצאין אותו.

ר' אלעזר בן חסמא אומר:
בעולם הזה אין אתם מוצאין אותו, אבל לעולם הבא אתם מוצאין אותו.

דבר אחר:
ויאמר משה אכלוהו היום -
רבי יהושע אומר:
אם תזכו לשמור את השבת - עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות:
ארץ ישראל,
ועולם הבא,
ועולם חדש,
ומלכות בית דוד,
והכהונה,
ולוויה,
לכך נאמר: אכלוהו היום.

רבי אליעזר אומר:
אם תזכו לשמור את השבת - תנצלו משלש פורעניות:
מיומו של גוג ומגוג.
ומחבלו של משיח.
ומיום הדין הגדול.
לכך נאמר: אכלוהו היום.

ששת ימים תלקטוהו -
ר' יהושע אומר:
למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין?
תלמוד לומר: שבת לא יהיה בו.

ר' אלעזר המודעי אומר:
למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין?
תלמוד לומר: לא יהיה בו.
ביום הכפורים מנין?
תלמוד לומר: שבת לא יהיה בו.

ויהי ביום השביעי יצאו מן העם -
אלו מחוסרי אמנה שבישראל.

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם -
ר' יהושע אומר:
א"ל הקב"ה למשה: אמור לישראל:
הוצאתי אתכם ממצרים,
קרעתי לכם את הים,
הורדתי לכם המן,
העליתי לכם הבאר,
הגזתי לכם השלו,
(נלחמתי לכם את עמלק),
ועשיתי לכם נסים,
עד מתי אתם ממאנין לשמור מצותי?
שמא תאמרו: מצוות הרבה הטלתי לכם?
והלא במרה צויתי לכם מצווה אחת לשמרה ולא שמרתם אותה!
שמא תאמרו: שכל מי שהוא משמר את השבת מה שכר נוטל עליו?
תלמוד לומר: אשרי אנוש יעשה זאת וגו'.
הא למדנו שכל מי שמשמר השבת מרוחק מן העבירה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא?
א"ל: דכתיב: למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי.
א"ל: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו'.

תנו רבנן:
אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.
ומעשה בר"ג שאמר: השכימו לי שבעה לעליה, השכים ומצא שמונה.
אמר: מי הוא זה שעלה שלא ברשות?
מיד עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר את השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי.
א"ל: שב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אבל אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.
ולאו שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא הוה ומחמת כסופא הוא דעבד.
כי הא דיתיב רבי (חייא) וקא דריש והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום יצא.
עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו.
בשחר מצאו רבי שמעון [ברבי] לרבי חייא אמר ליה: אתה הוא שצערת לאבא?
אמר ליה: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל.
ורבי חייא מהיכא גמר לה?

ממעשה דרבי מאיר, דתניא:
מעשה באשה שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר.
אמרה להם: רבי, אחד מכם קדשני בביאה.
עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה.
עמדו כולן וכתבו לה גט כריתות ונתנו לה.
ורבי מאיר מהיכא גמר לה?
משמואל הקטן.
ושמואל הקטן מהיכא גמר לה?
משכניה בן יחיאל, דכתיב: ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות.
ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה?
מיהושע ,דכתיב: ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' חטא ישראל.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני מי חטא?
אמר ליה: וכי דילטור אני?!
לך והטל גורלות.
ואיבעית אימא ממשה, דכתיב: עד אנה מאנתם.

תנו רבנן:
משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול.
פעם אחת היו יושבין בעלית בן גוריא ביריחו, ונתנה עליהם בת קול משמים:
יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה, אלא שאין דורו ראוי לכך.
נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו עליו: אי עניו, אי חסיד, תלמידו של עזרא.

שוב פעם אחת היו יושבין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול משמים:
יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך.
נתנו עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו: אי עניו, אי חסיד, תלמידו של הלל.
אף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידין למיתי על עלמא.
ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר כן, אלא שנטרפה השעה שאין מספידין על הרוגי מלכות.

עמד שמואל הקטן על רגליו א"ל: רבי, הלכה נכנסתי לישאל.
א"ל: מה לך אלדד ומידד?!
שכל ישראל יודעין שאילו אמרתי שלא יכנסו אלא שנים שהיית אחד מהם.
אמר: תולין מפתחו ופנקסו של מת מפני עגמת נפש, וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו, מפני שלא היה לו בן.
והיה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה מספידין עליו, ואמרו: על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל, מלכים מתים - מניחין כתריהן לבניהם.
עשירים מתים - מניחין עשרן לבניהן.
שמואל הקטן נטל חמודות של עולם והלך לו.

ראו כי ה' נתן לכם (את)השבת -
ראו מרגליתא דיהבית לכון.

לחם יומים -
כל עסקה של שבת כפול:
עומר כפול - שני העומר לאחד.
קרבנם כפול - וביום השבת שני כבשים.
ענשה כפול - מחלליה מות יומת.
שכרה כפול - וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד.
אזהרתה כפול - זכור ושמור.
מזמורה כפול - מזמור שיר ליום השבת.

ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת -
הזהרו כי ה' נותנה לכם שתשמרו אותה.

על כן הוא נותן לכם וגו' -
זה הוא שהיה רבי יהושע אומר:
זה הוא הלחם כפול, שנאמר: שני העומר לאחד.

שבו איש תחתיו -
אלו ד' אמות.

אל יצא איש ממקומו ביום השביעי -
אלו אלפים אמה, וכיון ששמעו את הדבר הזה קבלו עליהם ושבתו, שנאמר: וישבתו העם ביום השביעי.

דבר אחר:
וישבתו העם -
רבי יהושע אומר:
א"ל: אם תשמרו שבת זו - עתיד הקב"ה ליתן לכם שלושה מועדים טובים:
חג של ניסן,
חג של עצרת,
חג של תשרי.
וכיון ששמעו את הדבר הזה קבלו עליהן ושבתו, שנאמר: וישבתו העם.

ר' אלעזר המודעי אומר:
א"ל: אם תשמרו שבת זו - עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות:
ארץ ישראל,
עולם הבא וכו'...
וכיון ששמעו קבלו ושבתו וגו'.

תני ר' חייא:
לוקין על ערובי תחומין - דבר תורה.

מתקיף לה רבי יונתן:
וכי לוקין על לאו שבאַל?

מתקיף לה רב אחא בר יעקב:
אל תפנו אל האובות - הכי נמי דלא לקי?

רבי יונתן:
הכי קא קשיא ליה: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו?

[אמר רב אשי]:
מי כתיב: אל יוֹצֵא?
אל יֵצֵא כתיב, והוא כזרע גד

אמר רב אסי:
עגול [כגידא] ולבן כמרגלית.

תניא נמי הכי: גד - שדומה לזרע פשתן בגבעולין.

אחרים אומרים:
גד שדומה לאגדה שממשכת לבו של אדם כמעין.

תניא אידך:
[גד] - שהיה מגיד להם לישראל בין בן תשעה לראשון ובין בן שבעה לאחרון.

לבן -
שמלבין עונותיהן של ישראל.

א"ר יוסי:
כשם שהנביא מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין אף מן מגיד וכו'.
הא כיצד?
שנים באין לפני משה לדין -
זה אומר: עבדי גנבת,
וזה אומר: אתה מכרת לי.
א"ל: דינו לבקר משפט.
למחר נמצא עומרו בית רבו הראשון - בידוע שזה גנבו.
ואם נמצא בבית שני - בידוע שזה מכרו לו.

וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין –
הוא אומר: היא סרחה עלי.
והיא אמרה: הוא סרח עלי.
א"ל משה: דינו לבקר משפט.
למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהוא סרח עליה.
ואם נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהיא סרחה עליו.

כתיב: וברדת הטל על המחנה וגו'.
וכתיב: ויצא העם ולקטו וגו'.
וכתיב: שטו העם ולקטו.
הא כיצד?
לצדיקים - יורד להם על פתח ביתם.
בינונים - יצאו ולקטו כו'.

ויקראו בית ישראל את שמו מן -
דורשי רשומות אומרים:
בני ישראל קראו את שמו מן.

והוא כזרע גד לבן -
איני יודע של מי?

רבי יהושע אמר:
דומה לזרע פשתן.
יכול כשם שזרע פשתן אדום, כך זה אדום?
תלמוד לומר: לבן.

רבי אלעזר המודעי אומר:
דומה לדבר אגדה שהוא מושך לב בני אדם.

אחרים אומרים:
הוא מעיד על עצמו שהוא מן, שאינו יורד לא בשבת ולא ביום הכפורים.

ר' יוסי אומר:
כשם שהנביא הזה הגיד להן לישראל חדרים וסתרים, כך המן מגיד וכו'.

וטעמו כצפיחת וגו' -
רבי יהושע אומר:
כְּאִלְפָּס וכעין אסקריטון.

ר' אליעזר אומר:
כסולת זו שהיא צפה על גבי נפה, ונלושית בדבש וחמאה.

זה הדבר אשר ציווה ה' -
יכול לא הניחו אלא בשנת המ' לצאתם?
תלמוד לומר: ויניחהו אהרן וגו'.
ואימתי נעשה הארון?
בשנה שניה, כך לא הניחו אהרן אלא בשנה שניה.

וזה אחד מי' דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן:
הקשת,
והמן,
והמטה,
והשמיר,
והכתב,
ולוחות,
ופתיחת פי הארץ שבלעה את הרשעים,
ופתיחת פי האתון,
וקברו של משה,
ומערה, שעמד בה משה ואליהו.

דבר אחר:
אף בגדיו של אדם הראשון,
ומקלו של אהרן שקדיו ופרחיו.

ז' דברים מכוסין מבני אדם:
יום מיתה,
ויום נחמה,
ועומק הדין,
ואין אדם יודע במה משתכר,
ואין אדם יודע מה בלבו של חברו,
ומלכות בית דוד מתי תחזור למקומה,
ומלכות כותיים מתי תעקר.

ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת -
איני יודע של מה היא, אם של כסף, אם של זהב, אם של נחושת, אם של ברזל, אם של בדיל, אם של עופרת?
תלמוד לומר: צנצנת - לא אמרתי אלא דבר שהוא מציץ מחבירו.
אי אתה מוצא אלא כלי חרש.

ותן שמה מלא העומר וגו' -
רבי יהושע אומר:
לאבות.

ר"א המודעי אומר:
לדורות.

ר' אליעזר אומר:
לימות ירמיהו, שבשעה שאמר ירמיהו לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה?
אמרו לו: אם אנו מתעסקין בתורה במה נתפרנס?!
באותה שעה הוציא להם ירמיהו צלוחית של מן, ואמר להם: הדור אתם ראו דבר ה' וגו' – אבותיכם שהיו עוסקין בדברי תורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם עסקו בתורה והקב"ה מפרנס אתכם מזה.

וזה אחד משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד לישראל:
צלוחית של מן,
וצלוחית של מי נדה,
ושל שמן המשחה.

ויש אומרים:
אף מקלו של אהרן שקדיו ופרחיו, שנאמר: השב את מטה אהרן.

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה -
אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת שהרי כבר נאמר: אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען, שהרי כבר נאמר אל ארץ נושבת, הא כיצד?
בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקים מן מן שבכלים עד ט"ו בניסן.

תניא אידך:
ובני ישראל אכלו וגו' -
וכי מ' שנה אכלו?
אלא עוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן.

ובני ישראל אכלו את המן -
מ' יום לאחר מיתתו של משה, כיצד?
משה מת בז' באדר ואכלו הימנו כ"ד של אדר, וט"ז של ניסן, שנאמר: וישבות המן ממחרת.

רבי אלעזר המודעי אומר:
ע' יום אכלו את המן אחר מיתתו של משה. הא כיצד?
מת משה בז' באדר ואכלו הימנו כ"ד יום של אדר הראשון, ול' של אדר השני, ששנת עבור הייתה, וי"ו של ניסן, שנאמר: וישבות המן ממחרת.

רבי אליעזר אומר:
ע' יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה. כיצד?
משה מת בז' בשבט, ואכלו הימנו כ"ד של שבט ול' של אדר, ואותה שנה לא הייתה מעוברת, וי"ו של ניסן, שנאמר: וישבות המן.

רבי אומר:
נד שנים אכלו ישראל את המן, מ' שנה בחייו של משה, שנאמר: ובני ישראל אכלו את המן שאין תלצוד לומר: את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, אלא אלו י"ד שנה אחר מיתתו של משה, ואלו הן:
ז' שכבשו
וז' שחלקו.

מתה מרים נסתלקה הבאר,
מת אהרן נסתלק עמוד הענן,
מת משה נסתלקו כולן.

רבי יהושע אומר:
מתה מרים - נסתלק הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן.
מת אהרן - נסתלק עמוד הענן וחזרו שניהם, בזכות משה.
מת משה - נסתלקו שלשתן ולא חזרו והצרעה לא עברה עמהן את הירדן.

והעומר -
איני יודע כמה הוא?
תלמוד לומר: והעומר עשירית האיפה.
וכמה הוא עשירית האיפה?
אחד משבעה רבעים ועוד.
ועוד זה איני יודע כמה הוא?
אחד משבעה ברביעית.

ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין -
לפי שפרשו ישראל מדברי תורה, בא על הן השונא, שאין השונא בא אלא על חטא ועל עבירה.