זה שאמר הכתוב: ועז מלך משפט אהב - כל העז והגבורה והשבח להקב"ה הן.
אמר דוד: לך ה' הגדולה - אתה מוצא מי שהוא בעל זרוע מעביר על המשפט, אבל הקב"ה הוא בעל זרוע ואוהב משפט.

אתה כוננת מישרים –
אמר רבי אלכסנדרי:
שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה לזה, רבץ לו חמורו של אחד מהן, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתיב בתורה: כי תראה חמור שונאך. מיד חזר וטען עמו.
התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע. נכנסו לפונדק ואכלו ושתו.
מי גרם להם שעשו שלום ביניהם?
על ידי שהבינו זה בתורה. הוי: אתה כוננת מישרים.

ואלה המשפטים -
הדא הוא דכתיב: מלך במשפט יעמיד ארץ - זה הקב"ה, כשבא ליתן תורה לישראל פתח במשפט, מה כתיב?
שם שם לו חוק ומשפט - וכאן לָמַד משה את המשפטים שֶׁלִמֵּד לישראל.

א"ר אבהו:
כל מקום שנאמר: אלה - פסל את הראשונים:
אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו וחשך.
וכאן: ואלה המשפטים - מוסיף על הראשונים.

שם שם לו חוק ומשפט - זה שאמר הכתוב: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל.
אמר הקב"ה למשה: נתתי להם את התורה, תן להם את המשפטים (כתוב ברמז רע"ג).

ואכרה לי בחמשה עשר כסף - הרי ט"ו.
וחומר שעורים - הרי ל'.
ולתך שעורים - הרי ס' מצוות שכתב משה בתורה.

וא"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי:
ג' פרשיות כתב לנו משה בתורה, כל אחת אחת יש בה מס' ס' מצוות, ואלו הן:
פרשת פסחים,
ופרשת נזיקין,
ופרשת קדושים.

רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא:
משבעים שבעים.

ואמר ר' לוי:
ולא פליגין, מאן דעבד פרשת פסחים שבעים, כלל עמה פרשת תפילין.
מאן דעבד פרשת נזיקין שבעים, כלל עמה פרשת שמיטין.
ומאן דעבד פרשת קדושים שבעים, כלל עמה פרשת ערלה.

רבי עקיבא אומר:
מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדו?
שנאמר: ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם.
ומנין שחייב להראות לו פנים?
שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

תנו רבנן:
כיצד סדר משנה?
משה למד מפי הגבורה.
נכנס אהרן - שנה לו משה פרקו.
נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה.
נכנסו בניו - ושנה להם משה פרקן.
נסתלקו בניו - אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן.

רבי יהודה אומר:
לעולם אהרן לימין משה חוזר.
נכנסו זקנים - ושנה להם משה פרקן.
נסתלקו זקנים, נכנסו כל ישראל ושנה להם משה פרקן.
נמצאו ביד אהרן ארבעה,
וביד בניו שלושה,
וביד זקנים שנים,
וביד העם אחד.

נסתלק משה - ושנה להם אהרן פרקן.
נסתלק אהרן - ושנו להם בניו פרקן.
נסתלקו בניו - ושנו להם זקנים פרקן.
נמצאו ביד הכל ארבעה.

מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה:
חייב אדם לשנות לתלמידיו ארבעה פעמים.

וקל וחומר: ומה הללו שלמדו מפי משה ומשה מפי הגבורה – כך, שאר כל העם על אחת כמה וכמה!
וליגמרו כולהו ממשה?
כדי לחלוק כבוד לאהרן, וכבוד לבניו, וכבוד לזקנים.
וליעול אהרן ולגמור ממשה,
וליעיילו בניו ולגמרו מאהרן,
וליעיילו זקנים ולגמרו מבניו,
וניזלו וליגמרינהו לכולהו ישראל?
כיון דמשה מפי הגבורה למד, מסתייעא מילתא.

כל מצוות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין.
מנא הני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמאעל אמר:
קרא: איש או אשה כי יעשו וגו'.
השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.

דבי ראב"י תנא:
אמר קרא: ואלה המשפטים - השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה.

דברי חזקיה תנא:
והמית איש או אשה - השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה. וצריכא.
דאי אשמועינן הך קמייתא משום כפרה חס רחמנא עליה, אבל דינין, אימא: - איש דבר משא ומתן אִין, אשה לא.
ואי אשמועינן הא משום דחיותא הוא, אבל כופר, איש דבר מצווה – אִין, אשה לא.
ואי אשמועינן הא משום דאיכא אבוד נשמה חס רחמנא עלה, אבל הנך תרתי אימא לא, צריכא.

דרש בר קפרא:
מנא הא מלתא דאמור רבנן: הוו מתונים בדין?
דכתיב: ולא תעלה במעלות וסמיך ליה: ואלה המשפטים.

א"ר אלעזר:
מנין לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש?
שנאמר: ולא תעלה במעלות וסמיך ליה: ואלה המשפטים.

אשר תשים –
אשר תלמד מבעיא ליה?

א"ר ירמיה:
אלו כלי הדיינין.

רב הונא:
כי הוה נפיק לדינא אמר: אפיקו לי מאני דחנותאי וכו' ואצוה את שופטיכם - כנגד מקל ורצועה תהא זריז.

אביי אשכח לרב יוסף דהוה קא מעשי אגיטי.
א"ל: אנן הדיוטות אנן.

ותניא: היה ר' טרפון אומר:
כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של כותיים אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כותיים.

דבר אחר:
לפניהם - ולא לפני הדיוטות.
א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות.
אי הכי גזלות וחבלות נמי?
כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיי הו.

ואלה המשפטים -
ר' ישמעאל אומר:
אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני.

ר' עקיבא אומר:
ואלה המשפטים -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שנה ושלש ורבע עד שילמדו, שנאמר: ולמדה את בני ישראל.
יכול למדין ולא שונין?
תלמוד לומר: שימה בפיהם.
או שונים ולא יודעים?
תלמוד לומר: ואלה המשפטים - ערכם לפניהם כשלחן ערוך, שנאמר: אתה הראת לדעת.

ר' יהודה אומר:
ואלה המשפטים -
במרה נאמרו, שנאמר: שם שם לו חוק ומשפט.

ר' אלעזר בן עזריה אומר:
והרי הגוים שדנו כדיני ישראל שומע אני יהיו דיניהן קיימין?
תלמוד לומר: ואלה המשפטים - אתה דן את שלהם והם אינן דנין את שלכם.

מכאן אמרו:
גט המעושה, בישראל – כשר, ובגויים – פסול.
ובגוים חובטין אותו ואומרים לו: עשה מה שישראל אומרין לך.

רשב"י אומר:
מה ראו דינים לקדם כל המצוות שבתורה?
שכשהדין בין אדם לחברו - תחרות ביניהן, נפסק להם הדין - נעשה שלום ביניהן.
וכן יתרו אמר למשה: וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום.

כי תקנה עבד עברי -
בנמכר בבית דין בגנבתו הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן.
או אינו מדבר אלא במוכר עצמו?
כשהוא אומר: וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך - הרי במוכר עצמו אמוּר.
ומה תלמוד לומר: כי תקנה עבד עברי?
בנמכר בגנבתו הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן.

כי תקנה עבד עברי -
בבן ישראל הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעבדו של עברי?
ומה אני מקיים: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בנלקח מן הגוי?
אבל נלקח מישראל שומע אני יהא עובד שש ויוצא בשביעית.
תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך העברי, שאין תלמוד לומר: העברי שכבר נאמר אחיך, ומה תלמוד לומר העברי?
אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה -
נאמר כאן עברי,
ונאמר להלן עברי,
מה עברי שנאמר להלן - בבן ישראל הכתוב מדבר,
אף עברי שנאמר כאן - בבן ישראל הכתוב מדבר.
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו.
ואומר: ויבא הפליט ויגד אברם העברי.

רבי אומר:
יכול תקראנו עבד לשון בזיון?
תלמוד לומר: כי תקנה עבד עברי, על כורחו התורה קראתו עבד.

כי תקנה עבד עברי -
למה נאמר?
להביא את הגר, דברי רבי אליעזר.

רבי ישמעאל אומר:
אינו צריך, אם ישראל עובד אף הגוי הגר ל יעבוד.
אם ישראל עובד שש הגר יעבוד שתים עשרה?
לפי שהוא אומר: ואם אין לו ונמכר בגנבתו, שומע אני לעולם?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד - מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית.

שש שנים יעבוד -
שומע אני כל עבודה במשמע?
תלמוד לומר: לא תעבוד בו עבודת עבד.

מכאן אמרו:
לא ירחוץ לו רגליו, ולא ינעול לו סנדליו, ולא יטול לפניו כלים לבית המרחץ, ולא יסמוך במתניו כיון שעולה במעלה, ולא יטלו לו בפוריון ולא בכסא ולא בלקטקא, כדרך שהעבדים עושים.
תלמוד לומר: ובאחיכם בני ישראל וגו'. אבל בבנו ובתלמידו רשאי.

שש שנים יעבוד -
שומע אני בין עבודה שיש בה (בזמן) [בזיון] ובין עבודה שאין בה (בזמן) [בזיון]?
תלמוד לומר: כשכיר - מה שכיר אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו, אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו.

מכאן אמרו:
לא ילמדנו רבו אומנות שהיא משמשת לרבים, כגון: בלן, ספר, חייט, טבח, נחתום.

ר' יוסי אומר:
אם הייתה אומנותן מיוחדת לכך - יעשה אבל רבו לא ישנה עליו.
כשכיר כתושב וגו' - מה שכיר עובד ביום וכו' אף וכו'.

רבי יוסי אומר:
הכל לפי אומנותו.
ובשביעית -
שביעית למכירה, או אינו אלא שביעית לשנים?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד - שביעית למכירה ולא שביעית לשנים.

יצא לחפשי -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וכי תשלחנו חופשי מעמך, שומע אני יכתוב לו גט שחרור, או יתן לו מעות ויצא?
תלמוד לומר: יצא לחפשי חנם.
מנין לבורח שחייב להשלים?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד.
יכול אפילו חלה?
תלמוד לומר: ובשביעית יצא.
חלה ואפילו כל שש.

והתניא:
חלה שלוש ועבד שלוש אין חייב להשלים.
חלה כל שש חייב להשלים?
אמר רב ששת:
בעושה מעשה מחט,
חלה ארבע, כמי שחלה כל שש וחייב להשלים.

תניא:
שנה האמורה בקדשים שנה, האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה, שש שנים שבעבד עברי ושבבן ושבבת - כולן מעת לעת.
שנה האמורה בקדשים מנלן?
אמר קרא: כבש בן שנתו - שנתו שלו ולא שנת מנין העולם.
שתי שנים שבשדה אחוזה, אמר קרא: שני תבואות ימכר לך - פעמים שאדם אוכל שלוש תבואות בשתי שנים.
שנה האמורה בבתי ערי חומה מנלן?
אמר קרא: עד תום שנת ממכרו - שנת ממכר שלו ולא שנת מנין עולם.

שש שנים -
שבעבד עברי מנלן?
שנאמר: שש שנים יעבוד ובשביעית - בשביעית נמי יעבוד.
שבבן ובבת למאי הלכתא?
לערכין ולפרקין דיוצא דופן.

עבד עברי -
עובד את הבן, דכתיב: שש שנים יעבוד ואינו עובד את האח, שנאמר: ועבדך שש שנים - לך ולא לאח.
ומה ראית לרבות הבן ולהוציא את האח?
מרבה אני את הבן, שכן הוא קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה.
אדרבה, מרבה אני את האח שכן הוא קם תחת אחיו ליבום?
כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו'.
אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח, דכתיב: ואף לאמתך תעשה כן.
הקישה הכתוב לנרצע.
מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את האח, דכתיב: ורצע אדוניו וגו' ועבדו לעולם - לו ולא לבן ולא וכו'.

ר' שמעון אומר:
ויצא מעמך הוא ובניו - אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרין?
מכאן שרבו חייב במזונות בניו.
כיוצא בדבר אתה אומר: ויצאה אשתו עמו - אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת?
מכאן שרבו חייב במזונות אשתו.
וצריכא דאי אשמועינן בניו ובנותיו משום דלאו בני מעבד ומיכל נינהו, אבל אשתו משום דבת מעבד ומיכל היא, אימא: תעבוד ותיכול.
ואי אשמועינן אשתו דלאו דרכה לאהדורי, אבל בניו ובנותיו דדרכייהו לאהדורי, אימא לא צריכא.

אם בגפו יבא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: אם אדוניו יתן לו אשה - רשות.
או אינו אלא חובה?
תלמוד לומר: אם בגפו יבא בגפו יצא, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אם בגפו יבא –
אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא.
לפי שהוא אומר: וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים - לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנעניים יוצאים.
או לא תצא בשש וביובל כדרך שעבדים יוצאים?
תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' - מגיד שהיא יוצאה בשש.
ביובל מנין?
תלמוד לומר: כי עבדי הם מכל מקום.
הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: לא תצא כצאת העבדים - לא תצא בראשית אברים כדרך שהכנעניים יוצאים.
אין לי אלא עבריה, עברי מנין?
תלמוד לומר: העברי או העבריה.
מקיש עברי לעבריה.
מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים
אף עברי לא יצא בראשי אברים.

ועוד קל וחומר הוא:
ומה אם עבריה שיוצאה בסימנין, אינה יוצאה בראשי אברים,
עברי שאינו יוצא בסימנין, דין הוא שלא יצא בראשי אברים!
לא, אם אמרת בעבריה שאינה נמכרת על גנבה, לפיכך אינה יוצאה בראשי אברים.
תאמר בעברי שהוא נמכר על גנבתו, לפיכך יצא בראשי אברים!
תלמוד לומר: העברי או העבריה - מקיש עברי לעבריה.
מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים,
אף עברי אינו יוצא בראשי אברים.

אם בעל אשה הוא -
בבת ישראל הכתוב מדבר.
או אינו אלא בכנענית?
כשהוא אומר: אם אדוניו יתן לו אשה - הרי כנענית אמור.
הא מה תלמוד לומר: אם בעל אשה הוא?
בבת ישראל הכתוב מדבר.

ויצאה אשתו עמו -
מגיד שהוא חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנאמר: ויצא מעמך הוא ובניו עמו - מכלל יציאה אתה למד על כניסה.
יכול שהוא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם?
תלמוד לומר: אשתו - להוציא שומרת יבם שאינה אשתו.
עמו - להוציא ארוסה שאינה עמו.

תנו רבנן:
אם בגפו יבא בגפו יצא -
בגופו נכנס בגופו יצא.

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
יחידי נכנס יחידי יצא, מאי בגופו יצא?

אמר רבא:
שאינו יוצא בראשי אברים כעבד.

א"ל אביי:
ההוא מלא תצא כצאת העבדים נפקא.
אי מהתם הוה אמינא ניתיב ליה דמי עיניה ונפיק, קא משמע לן.
מאי יחידי יצא?
(יש) [אין] לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

אם אדוניו יתן לו אשה -
רשות.
או אינו אלא חובה?
תלמוד לומר: אם בגפו יבא וגו' רשות ולא חובה, דברי רבי ישמעאל.

אם אדוניו יתן לו אשה -
שהיא מיוחדת לו, שלא תהא כשפחה הפקר.

אם אדוניו יתן לו אשה -
בכנענית הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעברית?
כשהוא אומר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה - הרי בכנענית הכתוב מדבר.

וילדה לו בנים -
אין לי אלא בנים, ובנות טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה מכל מקום.

ר' נתן אומר:
אין תלמוד לומר: וילדה לו אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים.

האשה וילדיה -
מה תלמוד לומר?
מגיד שולדיה כמוה.
אין לי אלא שפחה שולדיה כמוה, נכרית מנין?

היה ר' ישמעאל אומר:
דין הוא, מה שפחה כנענית שאין לה קדושין מכל אדם ולדיה כמוה, אף כל שאין לה קדושין מכל אדם ולדיה כמוה. ואי זה?
זה ולד (שפחה ו) נכרית.

והוא יצא בגפו -
מגיד שאינה צריכה הימנו גט.
אין לי אלא אמה שאינה צריכה מבן ישראל גט.
בת ישראל שאינה צריכה גט מן העבד מנין?
תלמוד לומר: מהם תקנו עבד ואמה.
מקיש עבד לאמה ואמה לעבד.
מה אמה אינה צריכה מבן ישראל גט,
אף בת ישראל אינה צריכה מהעבד גט.

דבר אחר:
והוא יצא בגפו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שש שנים יעבוד, אין לי אלא עובד שש, שהוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה. נרצע מנלן?
תלמוד לומר: והוא יצא בגפו - להביא את הנרצע.

ר' יצחק אומר:
אינו צריך.
ומה אם העובד שש שמיעט בו הכתוב יציאתו, הרי הוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה,
נרצע שלא מיעט הכתוב יציאתו, אינו דין שינהג בו מנהג האמור בפרשה?!

אם אדוניו יתן לו אשה -
מוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

ר' אליעזר אומר:
רבו מוסר לו שפחה כנענית.
מאי טעמא דתנא קמא?
מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין, אם אדוניו יתן לו אשה לו - ולא למוכר עצמו.
ואידך, ההוא מיבעיא ליה בעל כרחיה.
ואידך, מכי משנה שכר שכיר נפקא.

דתניא:
כי משנה שכר שכיר עבדך - שכיר אינו עובד אלא ביום,
ועבד עברי בין ביום ובין בלילה.
וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד ביום ובלילה, והלא כבר נאמר: כי טוב לו עמך - עמך במאכל עמך במשתה?

ואמר ר' יצחק:
מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית.
ואידך, אי מהתם הוה אמינא: הני מלי מדעתיה, אבל בעל כרחיה אימא לא, קא משמע לן.
מי שיש לו אח מכל מקום, זוקק את אשת אחיו ליבום, חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הנכרית. מאי טעמא?
דכתיב: האשה וילדיה תהיה לאדוניה.
ובנכרית כתיב: כי יסיר את בנך מאחרי - בנך הבא מן הגוי קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה.
והא בשבעה גויים כתיב: כי יסיר?
לרבות כל המסירות. וצריכא, דאי אשמעינן שפחה משום דאין לה חיים, אבל נכרית אימא לא. ואי אשמעינן נכרית משום דלא שייכא במצוות, אבל שפחה אימא לא, צריכא.

רבי טרפון אומר:
יכולין ממזרין ליטהר, כיצד?
ממזר שנשא שפחה - הולד עבד, דכתיב: האשה וילדיה תהיה לאדוניה שחררו נמצא בן חורין. שפחה דלא תפסי בה קדושין מנלן?
דאמר קרא: שבו לכם פה עם החמור.
ולדה כמוה מנלן? דאמר קרא: האשה וילדיה וגו'.
נכרית דלא תפסי בה קדושין מנלן?
אמר קרא: ולא תתחתן בם.
ולדה כמוה מנלן?
דאמר קרא: כי יסיר את וגו'.
האומר לשפחתו: הרי את בת חורין וולדך עבד, ולדה כמוה, דברי ר' יוסי הגלילי, שנאמר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה, אין האשה לאדוניה אין ולדה לאדוניה.

וחכמים אומרים:
דבריו קיימין. השפחה והנכרית ולדה כמוה.

ואם אמר יאמר העבד -
מגיד שאינו נרצע עד שיאמר שתי פעמים.

אהבתי את אדוני -
אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים.
בזמן שאין לרבו אשה ובנים מנין?
תלמוד לומר: והיה כי יאמר אליך וגו'.

מכאן אמרו:
לעולם אינו נרצע אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים.
אוהב את רבו ורבו אוהבו, שנתברכו נכסיו על ידו מנין?
לכך נאמר: והיה כי יאמר אליך וגו' כי טוב לו עמך - שתהא טבתו שוה לך.

מכאן אמרו:
לא ישנה רבו עליו, מאכילו ומשקו ומסיכו משלו?
תלמוד לומר: כי טוב לו עמך.

דבר אחר:
כי טוב לו עמך -
אם היה חגר או סומא אינו נרצע.

ואף לאמתך תעשה כן -
הקישה הכתוב לנרצע.
מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת] וכו'.
האי מיבעי' ליה לכדתניא:
ואף לאמתך תעשה כן - להעניק.
או אינו אלא לרציעה?
כשהוא אומר: אם אמור יאמר העבד - העבד ולא אמה העבריה.
הא מה אני מקיים: ואף לאמתך תעשה כן?
להעניק.
א"כ נכתוב קרא: ואף לאמתך כן מאי תעשה?
שמע מינה תרתי.

ואם אמר יאמר -
עד שיאמר וישנה.
אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר: לא אצא חופשי עד שיאמר בשעת יציאה.
אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש - אינו נרצע, שנאמר: ואם אמר יאמר העבד, כשהוא עבד.

אמר מר:
בתחלת שש קא סלקא דעתך תחלת שש ממש, תיפוק ליה, דבעינן: אהבתי את אשתי ועדיין אין לו אשה ובנים?
ותו וכו' אטו סוף שש לאו עבד הוא?
יום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד.

אמר רבה:
בתחלת פרוטה אחרונה, בסוף פרוטה אחרונה.
והכי קאמר: אמר: בתחלת שש קודם התחלת פרוטה אחרונה, דכבר יש לו אשה ובנים, ולא אמר בסוף שש, לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה אינו נרצע.
ואפילו אמר ושנה, דכתיב: לא אצא סמוך ליציאה, וכל זמן שיש עליו פרוטה שלמה לאו סמוך ליציאה הוא.
אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה אינו נרצע, שנאמר: ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד.

תנו רבנן:
לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים - אינו נרצע, שנאמר: כי אהבך ואת ביתך.
לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים - אינו נרצע, שנאמר: אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני.
הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע, שנאמר: כי טוב לו עמך.
רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו - אינו נרצע, שנאמר: כי אהבך ואת ביתך.
הוא חולה - אינו נרצע, שנאמר: כי טוב לו.
רבו חולה והוא אינו חולה - אינו נרצע, שנאמר: עמך.

בעי רב ביבי:
שניהם חולים, מהו?
עמך, בעינן והא איכא, או דילמא כי טוב לו בעינן והא ליכא?
תיקו.

עבד עברי כוהן –
רב אמר:
רבו מוסר לו שפחה כנענית.

ושמואל אמר:
אסור.

א"ל רב נחמן לרב ענן:
כי הויתו בי מר שמואל באיסקונדרי איטלליתו, מאי טעמא לא תימא ליה מהא.

וחכמים אומרים:
אין עבד עברי כוהן נרצע מפני שנעשה בעל מום.
ואם תאמר: אין רבו מוסר לו שפחה כנענית?
תיפוק ליה דבעינן: אהבתי את אדוני את אשתי - וליכא ותו לא מידי.

והגישו אדוניו אל האלהים -
אצל הדיינין, שימלך במוכריו.

רבי אומר:
בנמכר בבית דין על גנבותו הכתוב מדבר, אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו.

והגישו אל הדלת -
הקיש דלת למזוזה.
מה מזוזה מעומד,
אף דלת מעומד.
אתה אומר לכך בא, או ירצענו במזוזה?
והדין נותן: מה אם הדלת שאינו כשר למצוה כשר לרציעה, מזוזה שהיא כשרה למצוה, אינו דין שתכשר לרציעה?
תלמוד לומר: ונתתה באזנו ובדלת - בדלת אתה נותן ואי אתה נותן במזוזה.

ורצע אדוניו -
למה נאמר?
לפי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, אבל כאן הוא ולא שלוחו.

אזנו -
בשל ימין הכתוב מדבר.
או אינו אלא בשמאל?
מדין אתה דן:
נאמר כאן אזנו,
ונאמר להלן אזנו,
מה להלן בימין,
אף כאן בשל ימין.

אזנו -
מן המילתא, דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר:
אף מן הסחוס.

שהיה רבי מאיר אומר:
אין כוהן נרצע.
והן אומרים: נרצע.

אין כוהן נמכר,
והן אומרים נמכר.

ומה ראתה אוזן שתרצע מכל אבריו?
רבן יוחנן בן זכאי אומר:
אבר ששמעה לא תגנוב והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו.

במרצע -
התורה אמרה במרצע,
והלכה אמרה בכל דבר.

סז אמר רבי יוחנן משום ר' ישמעאל:
בשלשה מקומות הלכה עוקרת המקרא:
התורה אמרה: בעפר,
והלכה בכל דבר.

התורה אמרה: בתער,
והלכה בכל דבר.

התורה אמרה: ספר,
והלכה בכל דבר.

רבי אומר:
אומר אני במין מתכת בלבד.

ועבדו לעולם -
עד היובל.
שהיה בדין: ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה את הכל אינו קונה אלא שש. רציעה שאינה קונה אלא עבדים, אינו דין שלא תהא קונה אלא שש?
הא מה תלמוד לומר: ועבדו לעולם?
עד היובל.
או ועבדו לעולם כמשמעו?
תלמוד לומר: ושבתם איש אל אחוזתו.

רבי אומר:
בוא וראה שאין עולם אלא חמישים שנה, שנאמר: ועבדו לעולם - עד היובל.
הא כיצד?
הגיע יובל – יצא.
מת אדון - יצא.
ועבדו - אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן.
שהיה בדין: ומה אם העובד שש שמיעט הכתוב ביציאתו, הרי הוא עובדו ועובד את הבן, נרצע שריבה הכתוב יציאתו, אינו דין שירא עובדו ועובד את הבן?!
תלמוד לומר: ועבדו אותו - הוא עובד ואינו עובד את הבן.
(הוא) נרצע והעבריה לא את הבן ולא את הבת. חלצה בשמאל חליצתה פסולה, ור' אליעזר מכשיר.
מאי טעמא?
דרבנן ילפי רגל רגל ממצורע.
מה להלן בימין,
אף כאן בימין.
ור' אליעזר לא יליף.

והתניא: ר' אליעזר אומר:
מנין לרציעה שהיא באזן ימין?
נאמר כאן אוזן,
ונאמר להלן אוזן,
מה להלן בימין,
אף כאן בימין.

אמר ר' יוחנן:
מוחלפת השיטה.

רבא אמר:
לעולם לא תיפוך, אוזן אוזן מופנה, רגל רגל לא מופנה.
וכי לא מפנה מאי פרכת?
משום דאיכא למיפרך: מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת.

תנו רבנן:
מוכר עצמו, נמכר לשש ויתר על שש [מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש].

ר' אליעזר אומר:
זה וזה אינו נמכר אלא לשש.
מאי טעמא דתנא קמא?
מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין, ועבדך - לך ולא ליורש.
ואידך ועבדך אחרינא כתיב.
ואידך, ההוא (להרצעת אוזן) [להרצאת אדון] הוא דאתא.
מוכר עצמו - אינו נרצע.

רבי אליעזר אומר:
נרצע.
מאי טעמא דתנא קמא?
מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין, ורצע אדוניו את אזנו – שלו, ולא אזנו של מוכר עצמו.
ואידך, ההוא לגזרה שוה הוא דאתא.
נאמר כאן: אוזן וכו'.
ואידך, אם כן נימא קרא אוזן מאי אזנו?
שמע מינה תרתי.
ואידך, ההוא מבעיה ליה, אזנו - ולא אזנה.
ואידך, מואם יאמר העבד - ולא אמה העבריה.
ואידך, עד שיאמר כשהוא עבד.
ואידך, מעבד - העבד.
ואידך, עבד - העבד לא דריש.

הנרצע נקנה ברציעה, דכתיב: ורצע אדוניו את אזנו.
וקונה את עצמו ביובל, דכתיב: ועבדו לעולם - לעולמו של יובל.
ובמיתת האדון דכתיב: ועבדו - לו ולא לבן.

תנו רבנן:
מרצע -
אין לי אלא מרצע, מנלן לרבות הסול והַסֵּירָא והמחט והמקדח והמַּכְתֵּב?
תלמוד לומר: ולקחת - כל דבר שנקח ביד, דברי רבי יוסי בר' יהודה.

רבי אומר:
מה מרצע מיוחד של מתכת, אף כל של מתכת.

רבי דריש:
כללי ופרטי:
ולקחת – כלל.
מרצע - פרט
באזנו ובדלת - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מפורש של מתכת, אף כל של מתכת.

רבי יוסי בר' יהודה דריש:
רבויי ומעוטי:
ולקח – ריבה,
מרצע – מיעט,
באזנו ובדלת - חזר וריבה - ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל, מאי ריבה?
ריבה כל מילי.
ומאי מיעט?
מיעט סם.

דבר אחר:
המרצע - להביא מרצע הגדול.
מאי משמע?
כדאמר רבא: הירך המיומנת שבירך, הכא נמי: המרצע - המיוחד שבמרצעין.

א"ר אליעזר (בר יודן) [יודן בריבי] היה דורש:
אין רוצעין אלא במילת.

וחכמים אומרים:
אין כוהן עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום.
ויעשה בעל מום?
אמר קרא: ושב אל משפחתו - למוחזק שבמשפחתו.

חמשה דברים היה ר' יוחנן בן זכאי אומרן כמין חומר:
מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות?
מפני שבית אברהם היא משם.
משלו משל למה הדבר דומה?
לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה?
לבית אביה.

בלוחות הראשונים והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלהים,
משלו משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שקידש את האשה, הלך והביא הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים. קלקלה - היא מביאה את הכל, דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו.
הרי הוא אומר: אשר נשיא יחטא - אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו.
ואומר: ורצע אדוניו את אזנו במרצע - מה ראתה אוזן לירצע יותר מכל האברים כולן?
לפי ששמעה בהר סיני: כי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם, ופרק ממנו עול שמים והמליך עליו עול בשר ודם, ולפיכך אמר הכתוב: תבוא אוזן ותרצע שלא שמרה את מה ששמעה.

[דאמרי אינשי]:
לא רצה להשתעבד לבניו - יבוא וישתעבד לבנותיו.

ואומר: מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל.
וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מיני מתכת?
מפני שהברזל לעשות הימנו חרב, סימן פורענות, ומזבח סימן כפרה, מעבירין דבר סימן פורענות, מדבר שסימן כפרה.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות לו מדברות, על שמטילות בהם כפרה בין ישראל לאביהן שבשמים, אמר הכתוב: לא תניף עליהם ברזל,
בני תורה שהן כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה שלא יגע בהן אחד מכל המזיקין כולן.

הרי הוא אומר: אבנים שלמות תבנה - אבנים שמטילות שלום בן ישראל לאביהן שבשמים, אמר הקב"ה: יהיו שלמים לעולם, על אחת כמה וכמה ישראל יהיו שלמים לפני המקום.

ועבדו לעולם -
(כתוב ברמז תר"ע).

וכי ימכור איש את בתו לאמה -
בקטנה הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו בגדולה?
אמרת: הואיל ורשאי בהפרת נדריה, ורשאי במכירתה, מה הפרת נדריה קטנה ולא גדולה, אף מכירתה קטנה ולא גדולה.
ואימא ממקום שבאתה, מה להלן כשהיא נערה, אף כאן כשהיא נערה.
אמרת: הואיל ומוציאין אותה הסימנין, (מרשות אביה שהוא רשאי בקדושיה כשהיא נערה), קל וחומר עד שלא נמכרה.

וכי ימכור איש -
האיש מוכר את בתו ולא האשה מוכרת את בתה.
שהיה בדין: ומה אם הבן שאין אביו רשאי במכירתו, הרי הוא מוכר את בתו. הבת שאביה רשאי למכרה אינו דין שתמכור את בתה?
תלמוד לומר: וכי ימכור איש את בתו - האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה.

וכי ימכור איש את בתו –
האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו.
שהיה בדין: ומה אם הבת שאינה נמכרת על הגנבה אביה רשאי למכרה, הבן שהוא נמכר על גנבתו, אינו דין שיהא אביו רשאי למכרו?
תלמוד לומר: וכי ימכור איש את בתו - האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו.

האיש מוכר את עצמו אין האשה מוכרת את עצמה.
שהיה בדין: ומה אם הבן שאין אביו רשאי למכרו, הרי הוא מוכר את עצמו, בת שאביה רשאי למכרה, דין הוא שתמכור את עצמה?
לא, אם אמרת בבן שהוא נמכר בגנבתו לפיכך הוא מוכר את עצמו, תאמר בבת שאינה נמכרת בגנבתה לפיכך לא תמכור עצמה.
ותמכר על גנבתה?
והדין נותן: ומה אם בן שאין אביו רשאי למכרו הרי הוא נמכר על גנבתו, הבת שאביה רשאי למכרה, דין הוא שתמכר על גנבתה!
לא, אם אמרת בבן שהוא נרצע לפיכך הוא נמכר על גנבתו, תאמר בבת שאינה נרצעת לפיכך לא תמכר על גנבתה.
ותרצע?
והדין נותן:
ומה אם הבן שאין אביו רשאי למכרו הרי זה נרצע, הבת שאביה רשאי למכרה, דין הוא שתרצע!
אמרת: אם מוציאה הוא מידי מכר החמור, קל וחומר מידי רציעה קלה!

וכי ימכור איש -
הא למדנו שהוא רשאי במכירתה.
ומנין שהוא רשאי בקדושיה?
אמרת: אם מוציאה הוא מידי קדושיה לאמהות, קל וחומר לידי קדושיה!
ומנין שתהא נקנית בכסף?

היה ר' ישמעאל אומר:
אמרת קל וחומר: ומה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בבעילה הרי היא נקנית בכסף, בת ישראל שנקנית בבעילה, דין הוא שתקנה בכסף!
ומנין אף בשטר?
תלמוד לומר: והלכה והיתה.
מקיש הויתה להליכתה:
מה הליכתה בשטר,
אף הויתה בשטר.

ר' עקיבא אומר:
הרי הוא אומר:
אם אחרת יקח לו - הקיש התחתונה לעליונה.
מה עליונה בכסף,
אף התחתונה בכסף.

לאמה -
לאמה אחת הוא מוכרה ואין מוכרה לשתי אמהות.

ר' יוסי הגלילי אומר:
נמצינו למדין שהוא מקדש לקדוש אחר קדוש וקדוש אחר אמהות, אבל לא אמהות אחר קדוש. ואין צריך לומר אמהות אחר אמהות.

לא תצא כצאת העבדים -
לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנענים יוצאים.
אתה אומר כן, או לא תצא בשנים וביובל כדרך שהעבדים יוצאין?
תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך וגו' - מגיד שהיא יוצאה בשש.
אין לי אלא עבריה שאין יוצאה בראשי אברים, עברי מנין? וכו'.

ועוד קל וחומר: ומה אם עבריה שהיא יוצאה בסימנין? וכו'.
לא, אם אמרת בעבריה שאינה נמכרת על גנבה, לפיכך וכו'.

אמה העבריה נקנית בשטר, מנלן?
אמר קרא: אם אחרת יקח לו.
הקישה הכתוב לאחרת:
מה אחרת נקנית בשטר
אף אמה העבריה נקנית בשטר.

ורב חסדא אמר:
לא תצא כצאת העבדים - אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו שטר אבל בחוקה לא!
אמר קרא: והתנחלתם אותם בחזקה, ולא אחר בחזקה.
ומה ראית?
מסתברא שטר הוה ליה לרבויי, שכן מוציא באישות בבת ישראל.

ורב הונא:
לא תצא כצאת העבדים - שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד.

ורב חסדא:
אם כן ניכתוב קרא: לא תצא כעבדים מאי כצאת?
שמע מינה תרתי.

תנו רבנן:
המוכר את בתו ופסק עמו על מנת שלא לייעד - נתקיימו התנאים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
אם רצה לייעד מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.

ור' מאיר:
אף על גב דאית ליה, תנאו בטל, גבי האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה.
שאני הכא דאמר קרא: לאמה פעמים, שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד.

ורבנן:
מיבעיא ליה, לכדתניא:
לאמה - מלמד שמוכרה לפסולין.

רבי אליעזר אומר:
אם ללמד שמוכרה לפסולין, הרי כבר נאמר: אם רעה בעיני אדוניה - שרעה בנשואיה, אלא מה תלמוד לומר: לאמה?
שמוכרה לקרובים.

תני חדא: מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו,
ותניא אידך: אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו.
בשלמא אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו, כרבנן.
אלא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו, כמאן?
לא כרבנן ולא כר' אליעזר!
לעולם כרבנן, מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד.

אמר רב הונא:
מנין שמעשה הבת לאביה?
שנאמר: וכי ימכור איש את בתו לאמה - מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה. למה לי?
תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה?
ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב.
וכי תימא: נילף מינה, ממונא מאיסורא לא ילפינן.
ונילף מקנס?
ממונא מקנסא לא ילפינן.
ובושתה ופגמה לאביה, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין.

האב זכאי בבתו: בקדושיה, בכסף, בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה.
בכסף מנלן? אמר קרא: ויצאה חנם אין כסף - אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו?
לאביה.
ואימא לדידה?
מסברא כי מיעט רחמנא להאי יציאה דכוותה לא ממעט.
הא לא דמיא יציאת קדושין לאמה העבריה, התם נפקא לה מרשות אדון לגמרי.
הכא אכתי מחסרה מסירה לחופה?
מהפרת נדרים נפקא לה מרשותיה, דתנן:
נערה המאורסה אביה ובעליה מפירין נדריה.

בשטר ובביאה מנלן?
אמר קרא: והיתה - איתקש הויות להדדי.

זכאי במציאתה - משום איבה.
ובמעשה ידיה - מאי טעמא?
דכתיב: וכי ימכור איש את בתו לאמה - מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף הבת מעשה ידיה לאביה.
ואימא הני מילי קטנה דמצי מזבן לה, אבל נערה דלא מצי מזנן לה מעשה ידיה דידה הוי?
קטנה לא צריכה קרא, השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא. אלא כי איצטריך קרא לנערה.

ובהפרת נדריה – דכתיב: בנעוריה בית אביה.

ומקבל את גטה – דכתיב: ויצאה והיתה.
מקיש יציאה להויה.

אם רעה בעיני אדוניה -
אין רעה אלא שלא גמלה חסד לפניו.

אשר לא יעדה -
אדון.

והפדה -
אב.
לא ייעד לשנים כאחד.
לא ימכור על מנת [שלא] לייעד, דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
מוכר, ואם רצה לייעד מייעד.

לעם נוכרי -
הרי זה אזהרה לבית דין, שלא ימכרנה לגוי.

בבגדו בה -
מאחר שבגד בה ונהג בה בזיון ולא נהג בה כמשפט הבנות, אף הוא אינו רשאי לקיימה, דברי ר' יונתן בן אבטולמוס.
ואין בגידה אלא שקור, שנאמר: בגדה יהודה.
ואומר: כי בגוד בגדו בי.

ר' ישמעאל אומר:
באדון הכתוב מדבר, שלקחה על מנת לייעד ולא ייעד, אף הוא אינו רשאי לקיימה.

ר' עקיבא אומר:
בבגדו בה - מאחר שפירש בגדו עליה.

והפדה -
מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה.

אשר לא יעדה והפדה -
אינו רשאי למוכרה לקרובים.

ר' אליעזר אומר:
מוכרה לקרובים, ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

א"ר ינאי:
אין יעוד אלא בגדול, לפי שאין יעוד אלא מדעת.
בנו דומיא דידיה, מה הוא גדול אף בנו נמי גדול.
ואי תימא: מאי מדעת?
אדעתא דידה, דתני אבימי: אשר לא יעדה - מלמד שצריך ליעדה.

תנו רבנן:
כיצד מצוות יעוד?
אומר לה בפני שנים: הרי את מיועדת לי, הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה. ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות.

רבי יוסי בר ר' יהודה אומר:
אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת, דכתיב: והפדה - שיהא שהות ביום כדי פדיה.

ור' יוסי בר ר' יהודה סבר:
מעות הראשונות של מקנתה לאו לקדושין נתנו, וכי מייעד לה בעבדות שיש לו עליה מייעד לה. ואין קדושיה אלו על ידי האב. וגזרת הכתוב הוא, שיהו קדושין.

תניא:
מוכר אדם את בתו לאישות ושונה, לשפחות ושונה, לאישות אחר שפחות, אבל לא לשפחות אחר אישות.

ורבי שמעון אומר:
כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות.
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא:
בבגדו בה - כיון שפירש טליתו עליה, שוב אין רשאי למכרה, דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר:
כיון שבגד בה, שוב אין רשאי למכרה,

ר' אליעזר סבר: יש אם למקרא,
ור' עקיבא סבר: יש אם למסורת,
ור' שמעון סבר: יש אם למקרא ולמסורת.

ואם לבנו ייעדנה -
לבנו ייעד ולא לאחיו.
שהיה בדין: ומה אם הבן שאין קם תחתיו ליבום הוא ייעד, אחיו שהוא בא תחתיו, ליבום דין הוא שמייעד!
לא, אם אמרת הבן שהוא נכנס תחתיו לאחוזה, תאמר באחיו שאינו נכנס תחתיו לאחוזה, לפיכך לא ייעד?
תלמוד לומר: לבנו ייעדנה - לבנו יעוד ואין יעוד לאחיו.

כמשפט הבנות יעשה לה -
וכי מה למדנו על משפט הבנות מעתה?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע,
אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
בעבריה הכתוב מדבר.
אתה אומר כן, או אינו אלא בבת ישראל?
כשהוא אומר: אם אחרת יקח לו - הרי בת ישראל (הכתוב) אמור.
מה תלמוד לומר: כמשפט הבנות?
בעבריה הכתוב מדבר.

אם אחרת יקח לו -
מכאן אמרו:
חייב אדם להשיא את בנו הקטן.
ובמקום אחר מהו אומר?
והודעתם לבניך ולבני בניך,
אימתי אתה זכאי לראות בני בניך?
כשתשיא את בניך קטנים.

שארה -
אלו מזונותיה, שנאמר: ואשר אכלו שאר עמי.
וכתיב: וימטר עליהם כעפר שאר.

כסותה -
כמשמעו.

עונתה -
זו דרך ארץ, שנאמר: וישכב אותה ויענה, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
שארה כסותה -
כסות שהיא נופלת לשארה,
אם הייתה ילדה - לא יתן לה של זקנה.
אם הייתה זקנה - לא יתן לה של ילדה.

ועונתה -
שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים,
ולא של לימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה.

מזונותיה מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אם דברים שאין בהן קיום נפש - אי אתה רשאי למנוע הימנה, דברים שהן קיום נפש - דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה.

דרך ארץ מנין?
אמרת קל וחומר: ומה דברים שלא נשאת עליהם בתחלה אי אתה רשאי למנוע הימנה, דברים שנשאת עליהם בתחלה דין הוא שלא תהא רשאי למנוע ממנה!

רבי אומר:
שארה - זו דרך ארץ, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו.
וכתיב: שאר אביך היא, שאר אמך היא.
כסותה - כמשמעו.
עונתה - אלו מזונותיה, שנאמר: ויענך וירעיבך.

תני רב יוסף:
שארה - זה קֵרוּב בשר, שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושין.

הן כדרב הונא:
כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה.

לא יגרע -
ר' יאשיה אומר:
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: אם אחרת יקח לו - שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: לא יגרע, ממי גורעים?
ממי שכבר נתנו לו.

ר' יונתן אומר:
בבת ישראל הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעבריה?
כשהוא אומר: כמשפט הבנות יעשה לה - הרי עבריה אמורה.
הא מה תלמוד לומר: אם אחרת יקח לו?
בבת ישראל הכתוב מדבר.

ואם שלוש אלה וגו' -
ייעד לך או לבנך או פדה.
או אינו אלא שארה כסותה ועונה?
אמרת: אין דבר אמור אלא בעבריה, ומה תלמוד לומר: ואם שלוש אלה?
ייעד לך או לבנך או פדה.

ויצאה חנם -
שומע אני חנם מן הגט, ומה אני מקיים: וכתב לה ספר כריתות?
בשאר כל הנשים חוץ מן העבריה.
(ובעבריה מנין) [או בעבריה]?
תלמוד לומר: ואם שלוש אלה וגו'.

חנם –
מן הכסף ולא חנם מן הגט.

ויצאה חנם –
בבגרה.

אין כסף –
בנעורים, שהיה בדין: הואיל ויצאה בנעורים לא תצא בימי בגרות, שאילו לא נאמר אלא אחד הייתי אומר: הן ימי בגרות.
והדין נותן: הואיל ויוצאה מרשות האב ויוצאה מרשות אדון, מה יוצאה מרשות האב שנשתנית ממה שהיתה וכו'.
אימתי נשתנית ממה שהיתה?
בשעה שהיתה נערה ובגרה, לכך נאמרו שתיהן, שלא יתן לבעל דין לחלוק.
ויצאה חנם - בבגרה.
אין כסף – בנעורים.

אבא חנן אמר משום ר' אליעזר:
ויצאה חנם - בבגרה,
אין כסף – בסימנין, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף.

(ר' נתן אומר):
הואיל ואמרה תורה: תן כסף ובל תתן כסף (מה וכו') [תן כסף] עד שלא באו סימנין, (אף) בל תתן כסף משיבואו סימנין.

רבי יוסי הגלילי אומר:
ויצאה חנם אין כסף -
אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר.
והאי ויצאה חנם להכי הוא דאתה ההוא מיבעיא ליה.
לכדתניא: ויצאה חנם - אלו ימי בגרות.
אין כסף - אלו ימי נערות.

אמר רבינא:
אם כן לימא קרא: אן כסף, מאי אין כסף?
אין כסף לאדון זה וכו'.
וממאי דדרשינן הכי?
דתניא: וזרע אין לה - אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין?
תלמוד לומר: וזרע אין לה - עיין לה מכול מקום וכו'.
והא אפיקתיה לזרע זרעה?
זרע זרעה לא אצטריך קרא, דבני בנים הרי הן כבנים!
וכי אצטריך קרא - לזרע פסול.
ותנא גופיה דדריש הכי מנא ליה?
אמרי: כתיב: מאן יבמי, מאן בלעם הלוך עמנו ולא כתיב ביה יו"ד, והכא כתיב יו"ד! שמע מינה: לדרשה הוא דאתא.

ויצאה חנם - אלו ימי בגרות.
אין כסף - אלו ימי נערות.
ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות?

אמר רבא:
בא זה ולימד על זה. מידי דהוה אתושב ושכיר, דתניא: תושב - זה קנוי קנין עולם וכו'.

א"ל אביי:
מי דמי, התם תרי גופי, אבל הכא כי נפקא לה מנערות, בגרות מאי בעי' גביה?

אמר מר בר אשי:
לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית סלקא דעתך דאתיא סימני נערות הוי זבינא זביני, דלא אתיא סימני נערות לא היוי זבינא זביני, קא משמע לן.

מכה איש ומת מות יומת -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואיש כי יכה כל נפש אדם - שומע אני אפילו סטרו סטירה?
תלמוד לומר: ומכה איש ומת, שאינו חייב עד שתצא נפשו.

מכה איש ומת -
אין לי אלא איש שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את האיש שהכה את האשה ואת הקטן. האשה שהרגה את חברתה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: רוצח הוא - לתלמודו הוא בא.

מכה איש -
אף הקטן.
או אינו אלא גדול כמשמעו?
תלמוד לומר: ואיש כי יכה כל נפש אדם.
שומע אני אף בן שמונה במשמע?
תלמוד לומר: ומכה איש - מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא.

מות יומת -
בהתראת עדים.
או אינו אלא שלא בהתראת עדים?
תלמוד לומר: על פי שנים עדים.

מות יומת -
בבית דין.
או אינו אלא שלא בבית דין?
תלמוד לומר: לא יומת הרוצח עד עמדו וגו'.

מות יומת -
בסייף.
או אינו אלא בחנק?
הרי אתה דן:
נאמר כאן: מות יומת,
ונאמר: מות יומת בנואף,
מה להלן בחנק,
אף כאן בחנק.

אתה מקישו למנאף ואני מקישו למגדף:
נאמר כאן: מות יומת,
ונאמר במגדף: מות יומת,
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה?
תלמוד לומר: שופך דם האדם וגו'.
עדיין אני אומר: יקיז לו דם משני אברים וימות!
תלמוד לומר: וערפו שם את העגלה בנחל, ואתה תבער הדם הנקי.
הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה:
מה עגלה ערופה בהתזת הראש,
אף כל שופכי דמים בהתזת הראש.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: לא תרצח.

ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו -
כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע.
במה הכתוב מדבר?
בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד מסולם ונופל עליו והרגו, נמצא זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה.

ושמתי לך מקום -
ושמתי לך - בחייך.
מקום - במקומך.

אשר ינוס -
מלמד שהיו ישראל גולין במדבר.
להיכן גולין?
למחנה לוויה.

מכאן אמרו:
לוי שהרג גולה מפלך לפלך, ואם גלה לפלכו פלכו קולטו.

אמר רב אחא בריה דרב איקא:
מאי קרא: כי בעיר מקלטו ישב - שקלטו כבר.