 |
 |
ילקוט שמעוני, שמות פרק כב
המשך סימן שמב
אם במחתרת ימצא הגנב -זה ספק בא לגנוב ספק שבא להרוג.
או אינו אלא ספק בא לגנוב ספק שאינו בא לגנוב?
אמרת, אם כשיגנוב וודאי והרגו הרי זה חייב, קל וחומר ספק שהוא בא לגנוב ספק שאינו בא לגנוב!
מכאן אתה דן: על פקוח נפש [שספקו דוחה שבת], ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה היא דוחה את הספק, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את (הספק) [השבת]!
הא אין לך לומר בלשון אחרון אלא בלשון ראשון ספק שהוא בא לגנוב ספק שבא להרוג (כתוב ברמז שכ"ו וברמז של"ב).
אם במחתרת ימצא הגנב -
הבא במחתרת נדון על שם סופו.
אמר רבא:
מאי טעמא דמחתרת?
חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו.
והאי מימר אמר: אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה: אם בא להרגך - השכם להרגו.
אמר רב:
בא במחתרת ונטל כלים ויצא, פטור.
מאי טעמא?
בדמי קננהו.
אמר רבה:
מסתברא מילתא דרב כששבר דליתנהו, אבל נטל לא. והאלהים אמר רב אפילו נטל, דהא אם יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי, הכא נמי ברשותיה קיימי. ולא היא, כי אוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין, אבל לענין מקני ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל.
תנו רבנן:
והוכה ומת -
הוכה בכל אדם, ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו.
בשלמא והוכה - בכל אדם, אצטריך, סלקא דעתך אמינא בעל הבית דקים ליה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל אחר לא, קא משמע לן רודף הוא ואפילו אחר. אלא ומת - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, למה לי? מדינא נפקא.
דתניא: מות יומת הרוצח אין לי אלא סייף וכו'?
שאני התם דכתיב מות יומת. ונגמר מינה?
משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
תנו רבנן:
מחתרת -
אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו מנין?
תלמוד לומר: אם ימצא הגנב מכל מקום.
אם כן מה תלמוד לומר: מחתרת?
מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת.
תניא אידך:
מחתרת - אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו מנין?
תלמוד לומר: ימצא הגנב מכל מקום.
א"כ מה תלמוד לומר מחתרת?
מחתרתו זו היא התראתו.
אמר רב הונא:
קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, קסבר אין צריך התראה, לא שנא גדול לא שנא קטן.
[איתיביה וכו'] ואיבעית אימא כתנא דמחתרת, דאמר: מחתרתו זו היא התראתו.
תנו רבנן:
אם זרחה השמש עליו דמים לו -
וכי השמש עליו בלבד זרחה?
אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך - אל תהרגהו, ואם לאו - הרגהו.
תניא אידך:
אין לו דמים אם זרחה השמש -
וכי השמש עליו בלבד זרחה?
אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך - הרגהו ואם לאו - אל תהרגהו.
קשיא סתמא אסתמא!
לא קשיא, הא בבן על האב, כאן באב על הבן.
אמר רב:
כל דאתי עלי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב [חנינא] בר שילא דקים לי בגויה דמרחם עלי כאב על הבן.
תנו רבנן:
דמים לו -
בין בחול בין בשבת, אין לו דמים בין בחול בין בשבת.
בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת, אצטריך, סלקא דעתך מידי דהוה אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן, קא משמע לן דקטלינן. אלא דמים לו בין בחול בין בשבת, השתא בחול לא קטלינן ליה בשבת מיבעיא?
אמר רב ששת:
לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל.
רבי ישמעאל אומר:
אם זרחה השמש -
אתה אומר לכך בא, או אינו בא אלא לחלק בין יום ללילה, לומר לך: שאם הרגו ביום - יהא חייב, ואם הרגו בלילה - יהא פטור?
תלמוד לומר: ולנערה לא תעשה דבר וגו'.
וכי מה למדנו לרוצח מעתה?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
מה להלן לא חלק בין יום ובין לילה,
אף כאן לא נחלק בין יום ובין לילה.
ומה כאן אם קדמו והרגו – פטור,
אף להלן אם קדמתו והרגתו - פטור.
מה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו – חייבת,
אף כאן היו לו מושיעים הימנו והרגו - חייב.
דמים לו שלם ישלם -
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושברן כשהוא חותר, חייב לשלם. וכל זמן שהוא בידוע שבשלום הימנו והרגו הרי זה חייב, לכך נאמר: דמים לו שלם ישלם.
ואם אין לו ונמכר בגנבתו -
שומע אני לעולם?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית.
ונמכר בגנבתו -
לא פחות ולא יותר.
ר' יהודה אומר:
גנב פחות ממה ששוה - אינו נמכר.
יותר על מה ששוה - רשות ביד בעל הגנבה, אם למכור – מוכר, ואם לאו - כותב שטר.
ר' אליעזר אומר:
גנב פחות ממה ששוה - אינו נמכר.
יותר על מה ששוה - דין להשתכר מחצה ולהפסיד מחצה.
האיש נמכר בגנבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה, דאמר קרא: ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה.
תנו רבנן:
יש בעבריה מה שאין בעבד עברי, שהעבריה -
יוצאה בסימנין,
ופודין אותה בעל כרחה,
ואינה נמכרת ונשנית.
מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה.
והתניא: בגנבתו - ולא בכפלו בגנבתו, ולא בזממו – בגנבתו, כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו.
אמר אביי:
לא קשיא, כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם.
תנו רבנן:
הייתה גנבתו אלף ושוה חמש מאות - נמכר.
גנבו חמש מאות ושוה אלף - אינו נמכר.
ר' אליעזר אומר:
אם היה גנבו כנגד ממכרו – נמכר. ואם לאו - אינו נמכר.
דמאי שנא גנבו תנא קמא ושוה אלף דאינו נמכר?
ונמכר כלו, אמר רחמנא ולא חציו, הכא נמי ונמכר בגנבתו, אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו. ופודין אותה בעל כרחה בעל כורחו דאב, משום פגם משפחה.
עבד עברי נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה?
הדר אזיל ומזבן נפשיה.
הכי נמי הדר ומזבין לה?
הא קתני אינה נמכרת ונשנית.
סימן שמג
עדים זוממין אין נמכרין בעבד עברי. מאי טעמא?
אמר רבא:
בגנבתו - ולא בזממו.
אם המצא תמצא בידו -
אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מנין?
תלמוד לומר: אם המצא תמצא בידו - מכל מקום.
ותניא נמי: וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה - אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין?
תלמוד לומר: ונתן בידה - מכל מקום.
וצריכא, דאי אשמעינן גט משום דבעל כרחה, אבל גנב אימא לא.
ואי אשמעינן גנב משום דקנסא, אבל גט אימא לא, צריכא.
חצרה - מה שקנתה אשה קנה בעלה?
בכותב לה ועודה ארוסה: דין ודברים אין לי בנכסיך, כדרב הונא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחראדם מתנה עליה שלא יירשנה.
רבא אמר:
אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל, אלא גיטה וידה באין כאחד, הכי נמי גיטה וחצרה באין כאחת.
אמר ר"ש בן לקיש משום אבא כוהן ברדלא:
קטנה אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות.
ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר:
יש לה חצר ויש לה ארבע אמות.
מר סבר:
חצר משום יד איתרבאי, וכי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה.
ומר סבר:
חצר משום שליחות אתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה.
ומי איכא למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי, והתניא: ידו - אין לי אלא ידו וכו', ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה?
אמר רבינא:
היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחה.
רב סמא אמר:
היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחה.
מאי בינייהו?
כוהן דאמר ליה לישראל: צא וקדש לי אשה גרושה.
איבעית אימא: איש דאמר לה לאשה: אקיף לי קטן.
ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי, והתניא: אין לי אלא ידה וכו'?
לענין גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כי פליגי לענין מציאה.
מר סבר:
ילפינן מציאה מגט.
ומר סבר:
לא ילפינן מציאה מגט.
ואיבעית אימא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט, והכא בקטן קא מיפלגי.
מר סבר:
ילפינן קטן מקטנה.
ומר סבר:
לא ילפינן קטן מקטנה.
ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
שנים ישלם -
תניא ר' יעקב אומר:
שנים ישלם - שלא בשבועה.
או אינו אלא בשבועה?
אמרת: לא כך היה, דלא ניכתוב רחמנא: שנים ישלם בגנב ותיתי בקל וחומר מטוען טענת גנב דבהתירא אתא לידיה אמר קרא לשלם תרי, גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כל שכן! אלא שנים ישלם דכתב רחמנא למה לי?
ואפילו שלא בשבועה.
שאלו תלמידיו [את ריב"ז]:
מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן?
אמר להם: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואזן של מעלה כאלו אינה שומעת, שנאמר: הוי המעמיקים מה' לסתר עצה וגו'.
א"ר מאיר:
משלו משל, למה הדבר דומה?
לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן לא בני העיר ולא בני המלך. איזהו ענשו מרובה?
זה שזימן בני העיר ולא זימן את בני המלך.
אם המצא תמצא בידו -
אין מציאה אלא בעדים.
בידו - אין בידו בכל מקום אלא רשותו (כתוב על ספר כריתות ונתן בידה).
משור ועד חמור -
ר' עקיבא אומר:
שאין תלמוד לומר: חיים אלא להביא את החיה.
חיים שנים ישלם -
ולא מתים שנים ישלם.
נמצאת אתה אומר: שבעה גנבים הם:
- הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם.
- המסרב בחברו לארחו ואין בלבו לקראהו.
- והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל.
- והפותח חבית.
- והמעול במדות.
- והמשקר במשקלות.
- והמערב את הגירה בתלתן, ואת החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו: השמן אינו מקבל מעל, לפיכך מושחין בו מלכים.
ולא עוד, אלא מעלין עליו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה גונבה.
וכן מצינו באבשלום שגנב שלוש גנבות:
לב אביו,
ולב בית דין,
ולב אנשי ירושלים, שנאמר: ויגנב אבשלום את לב וכו'
וכי מי גדול הגונב או הנגנב?
הוי אומר: הנגנב, שהוא יודע שהוא נגנב ומחריש.
וכן מצינו שבשעה שעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה, בקשו לגנוב דעת העליונה כביכול, שנאמר: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ונגנב לב בית דין בידן, שנאמר: מי יתן והיה לבבם זה להם.
ואם תאמר שאין הכל גלוי לפניו, והלא כבר נאמר: ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, אף על פי כן: והוא רחום יכפר עון.
ואמר: כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע.
גנב איסורי הנאה - פטור מלשלם.
כסות ופירות וכלים (בהמה) חיה ועוף - [משלם תשלומי כפל.
בהמה] - משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
עבדים ושפחות שטרות וקרקעות - אינו משלם אלא קרן.
פטר חמור - משלם כפל, אף על גב שהוא אסור עכשיו יש לו היתר לאחר זמן.
תחת השור ישלם חמשה. תחת השה ישלם ארבעה, שנאמר: חמישה בקר ישלם תחת השור וגו'.
למעלה מהן גונב נפש בני אדם שהוא מתחייב בנפשו.
ר"ש בן יוחאי אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שהיה יוצא מבית חברו טעון כלים, מצאו חברו ואמר לו: מה אתה עושה?
אמר לו: טול חלקך ואל תגיד לאדם.
לאחר זמן בא בעל הגנבה ואמר לו: משביע אני עליך אם ראית לפלוני יוצא מתוך ביתי טעון כלים!
וא"ל: שבועה שאיני יודע מה אתה מדבר! הרי זה מתחייב בנפשו. עליו הוא אומר: חולק עם גנב שונא נפשו וגו'. אבל המתגנב מאחר חברו והלך ושנה דברי תורה, אף על פי שהוא נקרא גנב הרי זה זוכה לעצמו, ועליו הוא אומר: לא יבוזו לגנב וגו'.
לסוף נמצא מתמנה על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר: את כל הון ביתו יתן - ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר: אמרות ה' אמרות טהורות וגו'.
סימן שמד
כי יבער איש -למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל והבור ממונו והבערה ממונו, אם למדת שיהא חייב על ידי בורו לא יהא חייב על ידי הבערה?!
אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר כי יבער איש?
אלא בא הכתוב ללמדך, שהשן מועד לאכול הראוי לו והבהמה מועדת לשבור בדרך הלוכה.
מכאן אמרו:
לעולם אינו חייב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק, ששמין נזקין בעידית, וקל וחומר להקדש.
דבר אחר:
כי יבער וגו' -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
שדה או כרם -
מה כרם יש בו פירות אף שדה יש בה פירות.
ושלח את בעירה –
מכאן אמרו:
אם מסר צאנו לעבדו או לשלוחו - פטור. וחרש שוטה וקטן - חייב.
ובער בשדה אחר -
ר' נתן אומר:
והרי המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות ויצאה בהמתו של בעל הבית והזיקה, קורא אני עליו: ושלח את בעירה?
תלמוד לומר: בשדה אחר. מיטב שדהו ומיטב כרמו של מזיק, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
בא הכתוב ללמדך ששמין נזקין בעידית, קל וחומר בהקדש.
תניא:
ושלח -
זה הרגל.
וכן הוא אומר: משלחי רגל השור והחמור.
ובער -
זה השן.
וכן הוא אומר: כאשר יבער הגלל עד תומו.
טעמא דכתב רחמנא: משלחי רגל הא לאו הכי במאי מוקמת לה?
אי קרן – כתיבא, אי שן – כתיבא!
אצטריך, סלקא דעתך אמינא אידי ואידי אשן, והא דמיכליא קרנא והא דלא מיכליא קרנא, קא משמע לן.
השתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מיכליא קרנא מנא לן?
דומיא דרגל, מה רגל לא שנא מיכליא קרנא, לא שנא לא מיכליא קרנא, אף שן נמי לא שנא מיכליא קרנא לא שנא לא מיכליא קרנא.
אמר מר:
ובער - זה השן.
וכן הוא אומר: כאשר יבער הגלל.
טעמא דכתב רחמנא: כאשר יבער הגלל עד תומו, הא לאו הכי במאי מוקמת לה?
אי קרן - כתיבא אי רגל – כתיבא.
מהו דתימא אידי ואידי ארגל, הא דשלחה שלוחי והא דאזלא ממילא, קא משמע לן.
השתא דאוקימנא אשן, רגל דאזלא ממילא מנא לן?
דומיא דשן, מה שן לא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא ממילא, אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלא ממילא. וליכתוב רחמנא: ושלח, ולא בעי ובער, דמשמע רגל ומשמע שן, דכתיב: ושן בהמות אשלח בם, אי לאו קרא יתירא הוה אמינא או רגל דהזיקה מצוי או שן דיש הנאה להזיקה. מכדי שקולין הן ויבואו שניהן, הי מנייהו מפקת?
אצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דשלחה שלוחי אבל אזלא ממילא לא קא משמע לן.
ותולדה דשן מהו?
נתחככה בכותל להנאתה, טנפה פירות להנאתה. מאי שנא שן, דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי יש הנאה להזיקן וממונך ושמירתן עליך?
אלא תולדה דשן כשן, וכיקאמר רב פפא אתולדה דרגל.
תולדה דרגל מאי היא?
הזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, או באוכף שעליה, או בשליף שעליה.
ארבעה דברים מעטה תורה בשמירתן?
(כתב בפסוק כי יפתח איש בור).
סימן שמה
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם -מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר:
לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, קל וחומר להקדש.
ור' ישמעאל:
אכל שכנה משלם שמנה, אכל כחושה משלם שמנה?!
הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורת דמזיק. ובהא קמיפלגי:
רבי ישמעאל סבר: בדניזק שיימינן.
ורבי עקיבא סבר: בדמזיק שיימינן.
מאי טעמא דר' ישמעאל?
נאמר: שדה למעלה,
ונאמר שדה למטה,
מה שדה האמור למעלה דניזק,
אף שדה האמור למטה דניזק.
ור' עקיבא סבר:
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - דהאיך דקא משלם.
ורבי ישמעאל:
אהני גזרה שוה ואהני קרא.
אהני גזרה שוה – כדקאמרינן, ואהני קרא - כגון דאית ליה עידית וזיבורית למזיק ועידית לניזק ולא שויא זיבורית דמזיק כעדית דניזק, דלא מצי אמר ליה תא גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב.
רבי עקיבא אומר:
לא בא הכתוב וכו'. מאי קל וחומר להקדש?
אלימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש, שור רעהו אמר רחמנא ולא שורו של הקדש!
רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא דאמר:
שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
רמי ליה אביי לרבא:
כתיב: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב אין, מידי אחרינא לא?
והתניא: ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין.
כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פירשוה:
כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן בהא מתא מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא.
הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מפני תיקון העולם.ניזקין דאורייתא הוא, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם?
אמר אביי:
לא צריכא לרבי ישמעאל דאמר: דאורייתא בדניזק שיימינן, קא משמע לן מפני תיקון העולם בדמזיק שיימינן.
רבינא אמר:
לעולם מתניתין רבי עקיבא דאמר דאורייתא בדמזיק שיימינן.
ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, מה טעם הנזקין שמין להם בעידית?
מפני תיקון העולם.
דתניא, רבי שמעון אומר:
מפני מה אמרה תורה הנזקין שמין להן בעידית?
מפני הגזלנין והחמסנין, כדי שיאמר למה אני גוזל? למה אני חומס?
למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי, וסומכין על מה שכתוב בתורה: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית?
כדי שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ודירה נאה, ויאמר: אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי. אלא מעתה יהא בזיבורית?
אתה נועל דלת בפני לוין.
מפני מה אמרו כְּתוּבַּת אשה בזיבורית?
שיותר משאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא.
וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה?
תא שמע: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר לה דמשהי לה בגיטא.
כי תצא אש -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל וחייב על ידי (קנוין) [קוצים] לא יהא חייב על ידי עצמו!
אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר כי תצא אש?
אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון, ואת שאינו מתכוין כמתכוין, ואת האשה כאיש, בכל הנזקין שבתורה.
ומצאה קוצים -
הא לא באו קוצים אלא ליתן שיעור אם יש קוצים - יש שיעור, ואם אין קוצים - אין שעור.
מכאן אמרו:
עברה את הנהר, ואת הדרך, ואת הגדר שהוא גבוה מעשרה טפחים, והזיקה, פטור מלשלם. כיצד עומדין על הדבר?
רואין אותו כאלו עומד באמצע בית כור, ומדליק, דברי רבי אלעזר בן עזריה.
ר' אליעזר אומר:
י"ו אמה, כדרך רשות הרבים.
רבי עקיבא אומר:
חמישים אמה.
רבי שמעון אומר:
שלם ישלם המבער את הבערה -
הכל לפי הדליקה.
מעשה שעברה דליקה את הירדן והזיקה, מפני שהיא מרובה. אימתי?
בזמן שקפצה, אבל אם הייתה מצפצפת ומהלכת אפילו מיל - הרי זה חייב.
ונאכל גדיש -
הכל במשמע.
וכן סואר של קנים ושל קורות, וכן נדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד.
או הקמה -
אף האילן במשמע.
או השדה -
אפילו לחכה את העפר, או אפילו היו כלים מטומנין בגדיש והדליקן?
תלמוד לומר: או הקמה או השדה - מה שדה בגלוי אף קמה בגלוי.
שלם ישלם המבעיר את הבערה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: איש איש, אי לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: המבעיר מכל מקום.
אין לי אלא (הבער) [המבעה] והבערה, שאר כל המזיקין שבתורה מנין?
הרי אתה דן בנין אב מבין שניהן.
לא הרי הבערה כהרי (הבער) [מבעה], ולא הרי (הבער) [מבעה] כהרי הבערה.
הצד השוה שבהן, שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר בנזקין:
כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק - פטור.
לניזק ולא למזיק - חייב.
לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת, כגון חצר של שותפין והפונדק - חייב.
לא לניזק ולא למזיק, כגון רשות אחרת, על השן ועל הרגל - חייב.
ועל (השאר) [השור] - מועד משלם נזק שלם, ותם - משלם חצי נזק.
בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ורשות הרבים וכיוצא בהן, על הרגל – פטור.
ועל השור - מועד משלם נזק שלם, ותם - משלם חצי נזק.
איתמר: אשו, רבי יוחנן אמר:
אשו משום חציו.
רבי שמעון בן לקיש אומר:
אשו משום ממונו.
רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?
חציו מכחו קא אזלי, האי לאו מכחו קא אזיל.
ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כר"ש בן לקיש?
ממונו אית ביה מששא, האי לית ביה מששא.
אמר רבא:
קרא ומתניתין מסייעי ליה לרבי יוחנן.
קרא: כי תצא – מעצמה, שלם ישלם המבעיר שמע מינה אשו משום חציו.
מתניתין - פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו.
ומאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, ואיכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים.
כי תצא ומצאה קוצים -
אמר רבא:
למה לי דכתב רחמנא קוצים, גדיש קמה ושדה?
צריכא. דאי כתב רחמנא קוצים, הוה אמינא קוצים הוא דחייבה רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע, אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ליחייב.
ואי כתב רחמנא גדיש, הוה אמינא משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים דהפסד מועט הוא אימא לא ליחייב.
קמה דכתב רחמנא למה לי?
מה קמה שבגלוי אף כל שבגלוי, לאפוקי טמון באש דלא.
ורבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש, קמה למה לי?
לרבות כל בעלי קומה.
ורבנן נפקא להו מאו הקמה.
ורבי יהודה, האי מיבעיא ליה לחלק.
ורבנן נפקא להו מאו השדה.
ורבי יהודה, איידי דכתב: או הקמה, כתב נמי או השדה.
שדה דכתב רחמנא למה לי?
לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו. וליכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך.
,אי כתב שדה ולא כתב הנך הוה אמינא מה שבשדה אין שדה גופיה לא, קא משמע לן דאפילו לחכה נירו וסכסכה אבניו.
א"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן:
אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים - אימתי האש יוצאה?
בזמן שהרשעים מצויים. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים, שנאמר: ונאכל גדיש. ואכלה גדיש לא נאמר, אלא ונאכל גדיש - מלמד שנאכל כבר.
יתיב רב אמי ורב אסי אקילעא דרבי יצחק נפחא:
חד א"ל:
לימא לן מר מילתא דשמעתא.
וחד א"ל:
לימא לן מר מילתא דאגדתא.
פתח למימר שמעתא ולא שביק ליה מר, פתח למימר אגדתא ולא שביק ליה מר.
א"ל: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה?
לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת , ילדה מלקטת לו לבנות וזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן.
א"ל: אימא לכון מילתא דשויא לתרייכו: כי תצא אש – מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה.
אמר הקב"ה: אני הצתי אש בציון, שנאמר: ויצא אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב לה ולכבוד אהיה בתוכה.
שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו (כתוב בפסוק כי יפתח איש בור).
סימן שמו
ובער בשדה אחר וגו' -ירדה כדרכה והזיקה, משלם מה שהזיקה. כיצד?
שמין בית סאה באותה שדה כמה הייתה יפה וכמה היא יפה.
רבי אומר:
אכלה פירות גמורים, משלם פירות גמורים.
אם סאה סאה, אם סאתים סאתים.
מנא הני מילי?
אמר קרא: ובער בשדה אחר – מלמד, ששמין על גב שדה אחרת.
האי מיבעיא ליה בשדה אחר - לאפוקי ברשות הרבים?
אם כן ניכתוב רחמנא בשדה חברו, אי נמי בשדה של אחר, מאי בשדה אחר?
מלמד, ששמין על גב שדה אחרת.
אימא כולו להכי הוא דאתא לאפוקי רשות הרבים מנא לן?
אם כן ליכתוב גבי תשלומין מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם [בשדה אחר], למה לי דכתב רחמנא גבי ובער?
שמע מינה תרתי.
היכי שיימינן?
א"ר יוסי בר חנינא:
סאה בס' סאין.
חזקיה אמר:
קלח בס' קלחים.
רבי ינאי אמר:
תרקב בששים תרקבים.
ואין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק, ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק, אלא בששים.
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים -
כי יתן איש אל רעהו - כלל.
כסף או כלים - פרט.
וגונב מבית האיש - כלל.
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון.
הקדש, אמר קרא: רעהו - ולא של הקדש.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן.דאמר קרא: כי יתן איש אל רעהו - ואין נתינת קטן כלום. הטענה שתי כסף.
אמר רב:
כפירת טענה שתי כסף.
ושמואל אמר:
טענה עצמה שתי כסף, דאפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה - חייב.
אמר רבא:
דיוקא דמתניתין כוותיה דרב,
וקראי כוותיה דשמואל.
דיוקא דמתינתין כרב דתנן:
הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה.ואילו כפירת טענת פרוטה לא קתני.
ותנן נמי: (הואנאה) [ההודאה] בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני.
וקראי כוותיה דשמואל, דכתיב: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים - מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב וכו' וקאמר רחמנא כי הוא זה.
ורב אמר לך:
ההוא מיבעיא להודאה במקצת הטענה.
ושמואל אמר לך:
כתיב: הוא וכתיב: זה, דאי כפר במקצת והודה במקצת חייב.
ורב, חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
ושמואל, לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה?
אלא אמר לך רב:
כסף כי אתה מעיקרא לכפירה הוא דאתא. דאם כן ליכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא: מה כלים שנים אף כל שנים.
כסף דכתב רחמנא למה לי?
אם אינו עניין לטענה, תנהו עניין לכפירה.
ושמואל אמר לך:
אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא: מה כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן, קא משמע לן.
הטענה שתי כסף אמר רב נחמן: אמר שמואל:
לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת הלווה, אבל לעדות עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב, מאי טעמא?
דכתיב: לא יקום עד אחד באיש וגו' - לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה.
ותניא:
כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון - אחד מחייבו שבועה.הגונב הקדש מבית בעלים פטור, מאי טעמא?
וגונב מבית האיש - ולא מבית הקדש.
רבי שמעון אומר:
קדשים שחייב באחריותן – חייב.
מאי טעמא?
וגונב מבית האיש.
כי יתן איש אל רעהו כסף -
ר' ישמעאל אומר:
עד שיפקיד אצלו ויאמר לו: הא לך, שמור לי זה. אבל אם אמר לו: [תן] עיניך בו, הרי זה פטור.
כסף או כלים -
מה כסף שדרכו להמנות, אף כלים שדרכו להמנות.
מכאן אמרו:
כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין - אינה טענה.
רבי נתן אומר:
כסף - להביא כסף מעשר, כלים - להביא כלים.
אין לי אלא כסף וכלים, שאר כל דבר מנין?
תלמוד לומר: לשמור - להביא כל דבר שהוא צריך שמירה.
וגוּנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים -
אימתי?
בזמן שלא נמצא ברשותו, אבל אם נמצא ברשותו שומע אני ישבע ויהא פטור?
תלמוד לומר: אם המצא תמצא בידו הגנבה - מכל מקום.
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון.
וגונב מבית האיש - לפטור הגונב מאחר הגנב.
אם ימצא הגנב ישלם שנים - הגנב ישלם תשלומי כפל והגזלן אינו משלם אלא קרן.
מה ראתה תורה להחמיר על הגנב יותר מן הגזלן?
רבי יוחנן בן זכאי אומר:
הגזלן השוה את העבד לקונו וכו'.
ואם לא ימצא הגנב -
למה נאמר?
ממשמע שנאמר: אם ימצא הגנב וגו', שומע אני אם ימצא הגנב פטור בעל הבית מכל דבר.
ומה תלמוד לומר: אם לא ימצא הגנב?
שומע אני שאם נמצא הגנב ואין לו לשלם, לא יאמר לו בעל הגנבה בוא והשבע לי שלא היה בלבך למכרם, לכך נאמר: אם לא ימצא הגנב - שאם נמצא הגנב, בעל הבית פטור מכל דבר.
ונקרב בעל הבית -
שומע אני ישאל באורים ותומים?
תלמוד לומר: אשר ירשיעון אלוהים - לא אמרתי אלא אלוהים שהן מרשיעים.
ונקרב בעל הבית -
בשבועה.
אתה אומר בשבועה, או בשבועה או בשבועה ושלא בשבועה?
הרי אתה דן: נאמר כאן שליחות יד וכו',
מה להלן שבועה,
אף כאן שבועה.
מה להלן ביו"ד ה"א,
אף כאן ביו"ד ה"א.
מה כאן בבית דין,
אף להלן בבית דין,
מה להלן לצרכה,
אף כאן לצרכה,
מה כאן על כל דבר פשע,
אף להלן על כל דבר פשע.
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו -
לצרכה.
אתה אומר לצרכה, או לצרכה ושלא לצרכה?
תלמוד לומר: על כל דבר פשע.
שבית שמאי - מחייבין על מחשבות הלב בשליחות יד, שנאמר: על כל דבר פשע.
ובית הלל - אין מחייבין אלא משעה ששלח יד, לכך נאמר: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו – לצרכו.
תנו רבנן:
אם ימצא הגנב -
בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
או אינו אלא בגנב עצמו?
כשהוא אומר: אם לא ימצא הגנב - הרי עצמו אמוּר.
הא מה אני מקיים: אם ימצא הגנב?
הוי אומר: בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
תניא אידך:
אם ימצא הגנב -
בגנב עצמו הכתוב מדבר.
או אינו אלא בטוען טענת גנב?
כשהוא אומר: אם לא ימצא הגנב - הרי טוען טענת גנב אמור.
הא מה אני מקיים אם ימצא הגנב?
בגנב עצמו הכתוב מדבר.
דכולי עלמא מיהת אם לא ימצא הגנב - בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
מאי משמע?
אמר רבא:
אם לא ימצא - כמה שטען אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים.
וממאי דבשבועה?
דכתיב: ונקרב בעל הבית אל האלהים - בשבועה.
או אינו אלא לדין?
נאמר שליחות יד למעלה,
ונאמר שליחות יד למטה,
מה להלן לשבועה,
אף כאן לשבועה.
בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וכו' תרי קראי למה לי?
חד למעוטי טוען טענת אבד.
ואידך, נפקא ליה מגנב הגנב.
ואידך מיבעיא ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הטוען טענת גנב בפקדון וטבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
ואידך דר' חייא בר אבא מנא ליה?
אמר לך: היקשא הוא ואין משיבין על ההיקש.
בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, נפקא ליה גנב עצמו מהכא.
אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב, גנב עצמו מהכא, אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב, גנב עצמו מנא ליה?
וכי תימא לייתה בקל וחומר מטוען טענת גנב דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה. נפקא ליה מתמצא בידו וגו'.
וכדתנא תנא דבי רבי ישמעאל:
במים במים שני פעמים, אין זה כלל ופרט אלא ריבה מיעט וריבה ריבה הכל.
מאי רבי?
רבי כל מילי.
אי הכי כל הני פרטי למה לי?
חד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות.
גנבה וחיים, לכדרב דאמר: אחייה לקרן כעין שגנב.
ואידך, אם המצא תמצא מיבעיא ליה לכדרבא בר אהילאי, דמודה בקנס פטור.
והמצא – בעדים,
תמצא בדיינין, פרט למרשיע את עצמו.
ואידך נפקא לה: מאשר ירשיעון אלוהים - ולא המרשיע את עצמו.
ואידך, מיבעיא ליה למודה בקנס ואחר כך באו עדים - פטור.
ואידך קסבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים - חייב.
בשלמא אם המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי, אלא שור ושה חמור למה לי?
לכדתניא דבי רבי ישמעאל:
כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
והאי אם המצא תמצא להכי הוא דאתא, האי מיבעיא ליה לכדתניא:
אם המצא תמצא בידו - אין לי אלא ידו? וכו'
אמרי: אם כן ניכתוב או המצא המצא או תמצא תמצא?
מדשני קרא בדבוריה, שמע מינה תרתי.
אמר רב ששת:
הטוען טענת גנב בפקדון, כיון ששלח בו יד - פטור.
מאי טעמא?
הכי קאמר רחמנא: ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו - הא שלח ידו פטור.
אמר רבי חייא בר יוסף:
הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב עד שישלח בו יד.
מאי טעמא?
דאמר קרא: שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו - למימרא דבשלח בה יד עסקינן.
תנו רבנן:
ונקרב בעל הבית אל האלהים -
הרי כאן אחד.
עד האלהים יבא דבר שניהם -
הרי כאן שנים.
אשר ירשיעון אלוהים -
הרי כאן שלושה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר:
ראשון תחלה נאמר ואין דורשין תחלות, אלא עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן אחד. אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שנים.
ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד - הרי כאן שלשה.
לימא בדורשין תחלות קא מיפגי!
לא, דכולי עלמא אין דורשין תחלות.
ואמר לך רבי יאשיה:
א"כ לכתוב קרא ונקרב בעל הבית אל המשפט מאי אל האלהים?
שמע מינה למנינא.
ורבי יונתן, לישנא מעליא נקט,
כדאמרי אינשי:
מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא.
ורבי יאשיה לית ליה בית דין נוטה.
והתניא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:
מה תלמוד לומר: אחרי רבים להטות?
התורה אמרה: עשה לך בית דין נוטה!
סבר לה כרבי יהודה דאמר:
שבעים.
ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה בסנהדרי גדולה הוא דלית ליה, בשאר בי דינא אית ליה.
ורבי יאשיה בשאר בי דינא נמי לית ליה, אלא האי לנטות מאי עביד ליה?
מוקי לה בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות לא אמר.
ואלא הא דתנן:
שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב – זכאי.
לימא דלא כרבי יאשיה?
אפילו תימא רבי יאשיה, מייתי לה בקל וחומר:
מה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות דקיל לא כל שכן.
אשר לא שלח ידו וגו' -
איתמר: שליחות יד.
רב אמר:
צריכה חסרון.
לוי אמר:
אינה צריכה חסרון.
מאי טעמא דלוי?
אמר רבי יוחנן משום רבי (לוי) [יוסי] בר נהוראי:
משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם.
ואני אומר: אינה משונה. מאי משונה?
לא תאמר שליחות יד בשומר שכר ותיתי משומר חנם:
ומה שומר חנם דפטור בגנבה ואבדה, שלח בה יד – חייב, שומר שכר דחייב בגנבה ואבדה לא כל שכן! למאי הלכתא כתביה רחמנא?
לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון.
ואני אומר: אינה משונה, כרבי אלעזר דאמר: דא ודא אחת היא, משום דאיכא למיפרך:
מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. ומאן דלא פריך, קסבר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפל בשבועה.
רבא אמר:
לא תאמר שליחות יד לא בשומר שכר ולא בשומר חנם, ותיתי משואל:
ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד, שלח בה יד – חייב, שומר חנם ושומר שכר לא כל שכן! למה נאמר?
חדא, לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון.
ואידך, שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון - מה שואל בבעלים פטור, אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור.
ולמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון, הני תרתי שליחות יד למה לי?
חדא שלא תאמר דיו,
ואידך לכדתניא:
ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה.
אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין?
נאמר שליחות יד למטה,
ונאמר שליחות יד למעלה,
מה להלן לשבועה,
אף כאן לשבועה.
רבי ישמעאל אומר:
בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, מקל וחומר ומגזרה שוה.
נאמר בשומר שכר אם לא שלח ידו.
ונאמר בשומר חנם אם לא שלח ידו.
מה שומר שכר שנאמר: אם לא שלח ידו - פטור בו מן היורשים.
אף שומר חנם שנאמר: אם לא שלח ידו - פטור מן היורשים.
על כל דבר פשע -
תנן:
על כל דבר פשע - כלל.
על שור על חמור על שה על שלמה - פרט.
על כל אבדה - חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון.
יצאו קרקעות, שאינן מיטלטלין,
יצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות,
יצאו שטרות, שאף על פי שהן מיטלטלין אין גופן ממון,
יצא הקדש, רעהו אמר רחמנא, ולא הקדש.
אימא בבעלי חיים: מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא וכו', אבל עופות לא? אלא כל רבויא הוא.
והא גבי מעשר דכתיב: כל ודרשינן ליה בכלל ופרט.
דתניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו'.
אמרי: בכל - כלל
כל רבויא הוא,
ואי בעית אימא: כל כלל הוא וכו'.
ומאי שנא הכא?
דאי סלקא דעתך על כל דבר פשע - לכלל ופרט הוא דאתא, מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל.
כי יתן איש אל רעהו – כלל.
כסף או כלים - פרט
לשמור - הדר וכלל.
ואי סלקא דעתך האי כל נמי לכלל ופרט הוא דאתא, ניכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט, למה לי למיהדר למיכתבינהו כללא אחרינא?
שמע מינה לרבוייה.
אי לרבוייה?
כל הני פרטי למה לי?
חד למעוטי קרקעות,
וחד למעוטי עבדים,
וחד למעוטי שטרות,
שלמה –
למעוטי דבר שאינו מסויים.
על כל אבדה -
לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, שנאמר: על כל אבדה.
על כל דבר פשע -
כל דבר פשיעה (כתוב ברמז רפ"א).
החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי מחייבין.
ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד.
מנא הני מילי?
דתנו רבנן:
על כל דבר פשע –
בית שמאי אומרים:
מלמד, שחייב על המחשבה כמעשה.
ובית הלל אומרים:
אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר: אם לא שלח ידו.
א"ל בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר: על כל דבר פשע?
א"ל בית הלל: והלא כבר נאמר: אם לא שלח ידו, אם כן מה תלמוד לומר: על כל דבר פשע? שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין?
תלמוד לומר: על כל דבר פשע.
על כל דבר פשע - כלל וכו', יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין וכו', ואין בהן תשלומי ארבעה וחמשה, תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלושה וארבעה.
על שה על שלמה -
אף השלמה הייתה בכלל לכל אבדת אחיך, ולמה יצאת?
להקיש אליה ולומר לך: מה שלמה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז.
אמר רבא:
למה לי למיכתב רחמנא שור וחמור שה ושלמה?
צריכי דאי כתב רחמנא שלמה, הוה אמינא הני מילי בעדים דגופה, אי נמי בסימנין דגופה. אבל חמור בסימני אוכף לא מהדרינן, כתב רחמנא: חמור - דאפילו בסימני אוכף.
שור - דאפילו בגיזת זנבו וכו'.
שה למה לי?
חמור דְּבּוֹר לר' יהודה, ושה דאבדה לדברי הכל קשיא.
אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:
הטוען טענת גנב באבדה, משלם תשלומי כפל.
מאי טעמא?
על כל אבדה אשר יאמר.
איתיביה: כי יתן איש - אין נתינת קטן כלום. ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין?
תלמוד לומר: עד האלהים יבא דבר שניהם - עד שתהא נתינה ותביעה כאחר.
ואם איתא תהוי כאבדה?
הכא במאי עסקינן שאכלו כשהוא קטן.
רב אשי אמר:
לא דמיא אבדה אתיא מכח בן דעת והא לא אתי מכח בן דעת.
תניא אבוה דר' אפטוריקי:
מנה לי בידך!
והלה אומר: אין לך בידי כלום!
והעדים מעידין שיש לו חמישים, יכול ישבע על השאר?
תלמוד לומר: על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - על הודאת פיו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו על העדאת עדים.
ור' חייא תנא הוא ופליג.
והא קרא קאמר?
ההוא מיבעיא ליה להודאה במקצת הטענה.
ואבוה דר' אפטוריקי אמר לך:
כתיב: הוא וכתיב זה,
חד להודאה במקצת,
וחד להודאה ממין הטענה.
ואידך הודאה ממין הטענה לית ליה?
סבר לה כרבו גמליאל דתנן:
טענו חטין והודה לו בשעורין – פטור, ורבן גמליאל - מחייב.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת, דאמר קרא: כי הוא זה.
ופליגא דרבי חייא בר יוסף דאמר:
ערוב פרשיות כתיב כאן, וכי כתיב: כי הוא זה אַמִּלְוָה הוא דכתיב.
ומאי שנא מלוה?
כדרבה, דאמר רבה:
מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע?
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
והאי בכולי בעי דליכפריה, והא דאודי משום דאין אדם מעיז פניו. ובכולי בעי דלודי ליה, והאי דכפר ליה מקצת, סבר אי מודינא ליה בכולי תבע לי בדינא, אשתמיט ליה מיהא השתא עד דהוה לי ופרענא ליה, הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה.
תני רמי בר חמא:
ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת.
מאי טעמא?
שומר חנם - בהדיא כתיב: כי הוא זה.
שומר שכר - יליף נתינה נתינה משומר חנם.
שואל - וכי ישאל וי"ו מוסיף על עניין ראשון.
שוכר - אי למאן דאמר כשומר חנם - היינו שומר חנם, ואי למאן דאמר כשומר שכר - היינו שומר שכר.
על כל דבר פשע וגו' -
בין שומר לשומר הכתוב מדבר.
או לא בא אלא לחלק בין כסף לכלים ולבהמה?
תלמוד לומר: שלמה - שלמה הייתה בכלל ויצאת ללמד, מה שלמה מיוחדת בין שומר לשומר הכתוב מדבר וכו', הא לא בא לחלק בין כסף לכלים ולבהמה.
אשר יאמר כי הוא זה -
שזה אומר: זה הוא, וזה אומר: אינו הוא.
מכאן אמרו:
עד שתהא הודאה ממין הטענה.
ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' -
מכאן אמרו:
דיני ממנות בשלשה.
רבי אומר:
בחמשה, שיגמר הדין בשלשה.
ישלם שנים לרעהו -
ר' ישמעאל אומר:
קורא אני עליו כאן: ישלם שנים לרעהו.
קורא אני עליו להלן: ושלם אותו בראשו וחמשתיו יוסף עליו.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כל המשלם את הקרן - חייב לשלם את החומש, וכל שאינו משלם את הקרן - פטור מן החומש.
ישלם שנים לרעהו -
ולא להקדש.
לרעהו -
ולא לאחרים.
כי יתן איש אל רעהו חמור או שה - פרט,
וכל בהמה - כלל,
לשמור - חזר ופרט,
פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מיטלטל וגופו ממון לאפוקי עבדים וקרקעות ושטרות.
תניא אידך:
כי יתן איש אל רעהו - כלל,
חמוראו שור - פרט,
וכל בהמה לשמור - חזר וכלל,
מה הפרט מפורש וכו'.
כי יתן איש אל רעהו חמור וגו'. -
רבי ישמעאל אומר:
עד שיפקיד אצלו ואומר לו: הא לך, שמור לי זה.
אבל אמר לו: [תן] עיניך בו - הרי זה פטור.
חמור או שור או שה -
אין לי אלא חמור ושור ושה, שאר כל בהמה מנין?
תלמוד לומר: וכל בהמה.
אני אקרא: וכל בהמה, ומה תלמוד לומר: חמור או שור או שה?
שאם אני קורא: כל בהמה, שומע אני לא יהא חייב עד שיפקיד אצלו כל בהמה?
תלמוד לומר: חמור או שור או שה - לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו.
ומה תלמוד לומר: וכל בהמה?
אלא בא הכתוב ללמד, שכל הכלל שהוא מוסיף על הפרט הכל בכלל.
ומת -
שתהא מיתתו בידי שמים.
נשבר -
ששברתו חיה.
נשבה -
ששבאוהו לסטין.
עדיין אני אומר השבר והשב בין שהוא יכול להציל בין שאינו יכול להציל,
תלמוד לומר: ומת - מה מיתה מיוחדת שאי אפשר לו להצילה פטור מלשלם, אף כל דבר שאי אפשר להצילה יהיה פטור מלשלם, דברי רבי אליעזר.
אמר ליה רבי עקיבא:
אתה דן אפשר משאי אפשר, שאי אפשר למיתה להיות אלא בידי שמים, אבל השבר והשבי אפשר לו להיות בין בידי שמים בין בידי אדם! חזר ודנן כמין גנבה.
רבי ישמעאל אומר:
הטרפה לא ישלם –
יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם.
ואין רואה –
בעדים הכתוב מדבר.
אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם -
הא אם יש עדים, בעל הבית פטור מכל דבר, דברי איסי בן יהודה.
ההוא גברא דהוה מעביר חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא, איתבר בזוזא דמחוזא. אתא לקמיה דרבא אמר ליה: ריסתקא דמחוזא אינשי שכיחי בה, זיל אייתי סהדי דלא שנית ביה ופטירת.
אמר ליה רב יוסף בריה: כמאן, כאיסי?
אמר ליה: אין כאיסי, וסבירא לן כותיה.
ההוא גברא דיהב ליה זוזי לחבריה למיזבן ליה ארבע מאה דני חמרא.
אמר ליה: זבנית לך ותקיפו.
אתא לקמיה דרבא אמר ליה: ארבע מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית ליה, זיל אייתי סהדי ופטירת.
אמר ליה רב יוסף: כמאן, כאיסי? וכו'.
רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי וכו'.
שבועת ה' תהיה בין שניהם -
החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל.
היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה - דברי רבי יוסי.
רבי מאיר אומר:
יחלוקו.
להיכן חזרה?
אמר רבי אמי:
רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני.
רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחוייב לה.
רבותינו שבבבל - רב ושמואל.
רבותינו שבארץ ישראל - רבי אבא.
אמר רבא:
כוותיה דרבי אבא מסתברא.
דתני רבי אמי:
שבועת ה' תהיה בין שניהם - ולא בין היורשין.
היכי דמי?
אילימא דאמר ליה: מנה לאבא ביד אביך.
אמר ליה: חמשין אית ליה וחמשין לית ליה.
מה לי הוא מה לי אבא?
אלא לאו מנה לאבא ביד אביך, ואמר ליה: חמשין ידענא. אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב, אצטריך קרא למיפטר גבי יורשין.
אלא אי אמרת אביו כיהאי גוונא פטור, קרא גבי יורשין למפטרלמה לי?
ורב ושמואל:
האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה?
מבעיא ליה לכדתניא: שבועת ה' תהיה בין שניהם – מלמד, שהשבועה חלה על שניהן.
אמר רב חייא בר יוסף:
הטוען טענת גנב בפקדון - אינו חייב עד שישלח בו יד.
מאי טעמא?
אמר קרא: שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו - למימרא דשלח בו יד עסקינן.
שבעת ה' תהיה בין שניהם -
ביו"ד ה"א.
מכאן אתה דן לכל שבועה שבתורה - הואיל ונאמרו כל השבועות שבתורה סתם ופרט באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א, פורט אני בכל שבועות שבתורה שאינו אלא ביו"ד ה"א.
בין שניהן -
להוציא את היורש.
בין שניהם -
להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה.
בין שניהן -
שלא ישביענו הדיין בעל כרחו.
אם לא שלח ידו -
לצרכה.
אתה אומר לצרכה, או לצרכה ושלא לצרכה?
הרי אני דן:
נאמר כאן שליחות יד,
ונאמר להלן שליחות יד,
מה כאן שבועה,
אף להלן שבועה.
מה כאן ביו"ד ה"א,
אף להלן ביו"ד ה"א.
מה להלן בבית דין
אף כאן בבית דין.
מה להלן לצרכה,
אף כאן לצרכה.
מה להלן על דבר פשע,
אף כאן על דבר פשע.
שבועת ה' תהיה בין שניהם -
שאינה זזה בין שניהן.
אם המשביע על שקר - סופה לצאת עליו.
ואם הנשבע נשבע על שקר - סופה לצאת עליו.
עובדא הוה בחדא אתתא דעלת למילש גבי מגירתא, והוו ציירין בשושיפה ג' דינרי, נסבתהון ויהבת יתהון ע"ג סודרא. איגבלון בלישא, אפאה פיתא ואזלה לה.
אמר לה בעלה: הב לי ג' דינרי.
אזלת בעיא להו גבי מגירתא, א"ל: דלמא חמית אלין ג' דינרי?
הוי לההיא אתתא תלתא בנין. אמרה: תקבר ההאי אתתא ברא, אין היא ידעת בהון.
גרמון חובין וקברתיה.
אמרה ההיא אתתא: אלולי דההיא חשידא בהון, לא הות קברה ברה. אזלת וכו'.
אמרה ההיא אתתא: תקבר ברא אוחרנא, אין הוה ידענא בהון. גרמון חובין ומית ברא אוחרנא.
זמן אוחרן אמרה לה: אשכחת תלתא דינרי?
אמרה: תקבר ההיא אתתא ברא תליתאה, אין היא ידעה בהון. גרמון חובין וקברתיה.
אמר לה בעלה: לית אנת אזלת למנחמא הדא מגירתך?
נסיבת תרין עגולין דפתא ואזלת מנחמא לה.
כיון דקצון עגוליא, נפלו אלין תלתא דינרין מניה.
הדא הוא דברייתא אמרין: בין זכאי בין חייב - למומי לא תעול.
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין.מנלן?
דאמר קרא: ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם - לו שבועה.
אמר רב הונא אמר רב:
מנה לי בידך!
והלה אומר: אין לך בידי, ונשבע, ובאו עדים – פטור, שנאמר: ולקח בעליו ולא ישלם - כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון.
אמר רבא:
מסתברא מלתא דרב הונא במלוה דלהוצאה נתנה, אבל פקדון ברשותיה דמרא קאי.
ורב אמר:
אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא בפקדון כתיב.
והא רב קרא קאמר?
קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא.
אם גנב יגנב מעמו -
ארבעה שומרין הן:
שומר חנם,
והשואל,
נושא שכר,
והשוכר.
שומר חנם - נשבע על הכל.
והשואל - משלם את הכל.
נושא שכר והשוכר - נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את הגנבה ואת האבדה.
מנהני מילי?
דתנו רבנן:
פרשה ראשונה - נאמרה בשומר חנם,
שניה - בשומר שכר,
שלישית - בשואל.
בשלמא שלישית בשואל, דכתיב: וכי ישאל איש מעם רעהו, אלא ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר - איפוך אנא?
מסתברא שניה בשומר שכר, שכן חייב בגנבה ואבדה.
אדרבה ראשונה בשומר שכר, שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב?
אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפלא בשבועה.
תדע, דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. ושואל כל הנאה שלו.
והא בעי מזונא?
דקיימא באגם.
והא בעי נטירה?
בנטר מתא.
ואי תימא רוב הנאה שלו, ואי תימא בשאלת כלים.
נושא שכר והשוכר - משלמין את הגנבה ואת האבדה.
בשלמא גנבה, דכתיב: אם גנב יגנב. אלא אבדה מנלן?
דתניא:
אם גנב יגנב - אין לי אלא גנבה, אבדה מנין?
תלמוד לומר: אם גנב יגנב - מכל מקום.
הניחא למאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, מאי איכא למימר?
אמרי במערבא: קל וחומר: ומה גנבה שקרובה לאונס משלם אבדה שקרובה לפשיעה לא כל שכן!
ואידך, מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. והשואל משלם את הכל - בשלמא שבורה ומתה, דכתיב: וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, שבויה בשואל מנא לן?
וכי תימא נילף משבורה ומתה?
מה לשבורה ומתה שכן אונסא דסליק אדעתא, תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא, אלא נאמר שבורה ומתה בשואל, ונאמר שבורה ומתה בשומר שכר - מה להלן שבויה עמו, אף כאן שבויה עמו.
איכא למפרך - מה לשומר [שכר] שכן לפטור, תאמר בשואל דלחיוב?
תני ר' נתן:
או - לרבות את השבויה.
האי או מבעיא ליה לחלק, דסלקא דעתך עד דמתברא ומתה?
הניחא לרבי יונתן, אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר?
דתניא: איש איש אשר יקלל את אביו וגו', אין לי אלא אביו ואמו וכו'.
אפילו תימא ר' יאשיה הכא לחלק לא צריך קרא, סברא הוא מה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא.
גנבה ואבדה בשואל מנלן?
וכי תימא נילף משבורה ומתה - מה לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ואתויי, תאמר בגנבה ואבדה דאפשר למטרח ואתויי. אלא מדתניא: ונשבר או מת - אין לי אלא שבורה ומתה, גנבה ואבדה מנלן?
אמרת קל וחומר: ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה, שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה. וזה קל וחומר שאין עליו תשובה.
וכי תימא איכא למיפרך: מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים.
אי תימא: קרנא בלא שבועה עדיפא,
ואי תימא: קסבר לסטים מזויין גזלן הוא. אשכחן לחיוב.
לפטור מנלן?
אמר קרא: וכי ישאל וי"ו מוסיף על עניין ראשון, וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון.
אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם -
(כתוב לעיל על והמת יהיה לו).
תניא:
אם טרף יטרף יביאהו עד -
יביא עדים שנטרפה באונס ופטור.
אבא שאול אומר:
יביא ארורה לבית דין וכו', דכולי עלמא פחת נבלה דניזק, והכא בטורח נבלה קא מיפלגי. והתניא: אחרים אומרים:
מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו?
תלמוד לומר: כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו.
אמר ליה אביי לרבא:
היכי דמי?
אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבעה, כי קא טרח בדנפשיה קא טרח.
א"ל: לא צריכא, דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא.
ומי איכא כי האי גוונא?
אין, דהא אמרי אינשי:
כשורא במתא בזוזא, כשורא בדברא בזוזא.
וכי ישאל איש -
אמר רבא:
לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה פטור, דהא לאו לאוקומיה בכילתא שאילתה.
אמר רבא:
האי מאן דבעי דנשאל מידי ונפטר, נימא ליה אשקיין מיא. ואי פקח אידך, נימא ליה משוך ברישא. השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, השוכר את הפרה ושכר בעליו עמה, שאל את הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה, פטור, שנאמר: אם בעליו עמו לא ישלם. אבל שאל את הפרה, ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ומתה, חייב, שנאמר: בעליו אין עמו שלם ישלם.
מדקתני סיפא ואחר כך, מכלל דרישא דקתני עמה - עמה ממש, מי משכחת לה, פרה במשיכה ובעלים באמירה?
אי תימא: כגון דקיימא פרה בחצרו דשואל דלא מחסרא משיכה.
ואי תימא: דאמר ליה את גופך לא תיתשיל לי עד שעת משיכת פרתך.
אתמר: פשיעה בבעלים - פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר: חייב.
וחד אמר: פטור.
מאן דאמר חייב - מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, הלכך אם בעליו עמו - אשומר חנם לא כתיב, ופשיעה נמי בשומר שכר ובשואל לא כתיבא. הלכך, בשומר שכר ובשואל לחיוב אתיא בקל וחומר משומר חנם, אבל בבעלים לפטור אף בשומר שכר ובשואל לא.
מאי טעמא?
דכי כתב: אם בעליו עמו לא ישלם - אשואל ואשומר שכר, אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דכתיב.
מאן דאמר פטור - קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכו'.
ממשמע שנאמר: בעליו עמו לא ישלם - איני יודע אם בעליו אין עמו שלם ישלם?
אלא לומר לך: היה עמו בשעת שבורה ומתה, צריך להיות עמו בשעת שאלה.
ותניא אידך: ממשמע שנאמר: בעליו אין עמו שלם ישלם - איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם?
אלא לומר לך, שאם יצא מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה - פטור. דאף על פי שהבעלים עושים עמו מלאכה במקום אחר ומתה - פטור.
אביי סבר לה כרבי יאשיה ומתרץ להו לקראי כרבי יאשיה:
בעליו אין עמו שלם ישלם - טעמא דליתיה בתרוייהו, הא איתא בחדא וליתא בחדא פטור.
ותניא אידך: אם בעליו עמו לא ישלם - טעמא דאיתיה בתרוייהו הא איתא בחדא וליתא בחדא חייב, אלא לומר לך, היה בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה ומתה.
היה בשעת שבורה ומתה צריך להיות בשעת שאלה.
רבא סבר לה כרבי יונתן ומתרץ להו לקראי כרבי יונתן:
דתניא: אם בעליו עמו לא ישלם - משמע דאיתיה בתרוויהו ומשמע נמי דאיתא בחדא וליתא בחדא - פטור.
ותניא אידך: בעליו אין עמו שלם ישלם - משמע דליתיה בתרוייהו, ומשמע נמי דכי איתא בחדא וליתא בחדא מחייב, אלא לומר לך, היה בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה.
ואיפוך אנא?
מסתברא שאלה עדיפא, שכן חייב במזונותיה.
רב אשי אמר:
אמר קרא: וכי ישאל איש מעם רעהו - ולא רעהו עמו, שלם ישלם - הא רעהו עמו - פטור.
אי הכי, בעליו עמו ואין בעליו עמו למה לי?
אי לאו הנך הוה אמינא האי אורחיה דקרא הוא.
ולקח בעליו ולא ישלם -
מכאן אמרו:
בעל הנבלה מטפל בנבלתו.
אם גנב יגנב -
זה שומר שכר והעליון שומר חנם.
או זה שומר חנם והעליון שומר שכר?
הרי אתה דן: הואיל והשכיר חייב והשומר חייב, מה שכיר - שכיר שהוא נהנה, אף שומר - שומר שהוא נהנה, יצא שומר חנם שאין נהנה.
אם גנב יגנב -
אין לי אלא גנבה, אבדה מנין?
הרי את דן: הואיל וגנבה חסרון שמירה ואבדה חסרון שמירה, אם למדת על גנבה שהוא חייב לשלם אף אבדה חייב לשלם.
אם גנב יגנב -
רבי יוסי הגלילי אומר:
להביא את האבדה.
מעמו -
להוציא את הצוער.
מעמו -
להביא את הנוקד.
אם טרף יטרף -
זה עדר, דברי רבי יאשיה.
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: כה אמר ה' כאשר יציל הרועה וגו'.
רב אחא בר יאשיה אומר:
אם טרף יטרף וגו' -
יביא עדים שנטרפה ויהיה פטור.
ר' יונתן אומר:
יביאהו עד הטרפה - יוליך את הבעלים אצל הטרפה ויהיה פטור מלשלם.
או אף על פי כן יהיה חייב, והדין נותן: הואיל ואבדה חסרון שמירה וטרפה חסרון שמירה, אם למדת על אבדה שהוא חייב לשלם אף טרפה חייב לשלם.
לא, אמרת: ממשמע שנאמר: הטרפה לא ישלם - יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם.
ואיזהו טרפה שהוא חייב לשלם?
כגון טרפת חתול וטרפת שועל ונמיה.
ומתוך שאמרה תורה: אם טרף יטרף - מה טרפה מיוחדת שאפשר לו להצילה חייב לשלם, אף כל דבר שאפשר לו להצילה חייב לשלם.
ואיזהו טרפה שהוא פטור מלשלם?
כגון טרפת זאב והארי והדוב והנמר והנחש והברדלס.
ומתוך שאמרה תורה ומת - מה מיתה מיוחדת שאי אפשר לו להצילו פטור מלשלם, אף כל דבר שאי אפשר להצילו פטור מלשלם.
וכי ישאל איש מעם רעהו -
נתק הכתוב השואל מכלל שומר ואמרו עניין בפני עצמו.
מעם רעהו -
מגיד שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו.
אם שכיר הוא בא בשכרו -
שומע אני ישבע ויהא פטור?
הרי אתה דן: הואיל ונושא שכר נהנה ושכיר מהנה, אם למדת על הנושא שכר שהוא נשבע על האונסין, [ו]משלם את הגנבה ואת האבדה, אף שכיר נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה. הרי שומר חנם יוכיח שהוא מהנה ופטור מלשלם, הוא יוכיח על השוכר אף על פי שהוא מהנה יהא פטור.
אמרת הפרש: הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה והשכיר נהנה ומהנה, אם למדת על נושא שכר שהוא נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, אף שכיר נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, ואל יוכיח שומר חנם שהוא מהנה אבל אינו נהנה, והשוכר נהנה ומהנה, לכך נאמר: אם שכיר הוא בא בשכרו.
וכי יפתה איש בתולה -
בא הכתוב ללמד על המפותה שישלם עליה קנס.
והדין נותן: הואיל ותפוסה ברשות אביה ומפותה ברשות אביה, אם למדת על תפוסה שהוא משלם עליה קנס אף מפותה ישלם עליה קנס.
לא, אם אמרת בתפוסה שעבר על דעתה ועל דעת אביה לפיכך הוא משלם עליה קנס, תאמר במפותה שלא עבר אלא על דעת אביה לפיכך לא ישלם עליה קנס, הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביא.
הפרק הבא הפרק הקודם