ואת המשכן תעשה עשר יריעות -
זה שאמר הכתוב: אהבתי אתכם אמר ה' - ראו מה חבה אהבתי אתכם מן הארץ ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן מרקיע ראשון לשני ומשני לשלישי ומשלישי לרביעי ומרביעי לחמישי ומחמישי לשישי ומששי לשביעי, ואין צריך לשער מטלפי החיות והכסא למעלה מכלן, וראו כמה חבבתי אתכם שהנחתי כולן, ואמרתי לכם: עשו לי יריעות עזים ואבוא לשכון אצלכם.

אמר רבי יהושע בן לוי:
אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המשכן ובית המקדש יפין להם וכו', למה?
עד שלא הוקם המשכן היה הדבור יוצא ונכנס לתוך בתיהם של אומות העולם והיו נתרזים, שנאמר: כי מי כל בשר וגו'. אתם הייתם שומעים וחיין, אבל אומות העולם היו שועין ונתרזין בתוך אהליהם.
ולא תאמר המשכן, אלא אפילו בית המקדש היה יפה להם.
מנין הוא?
ששלמה סדר בתפלתו: וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' אתה תשמע (מן) השמים. אבל ישראל כשהיה בא להתפלל מה היה אומר?
ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו.
אבל הנכרי בין עושין בין שאין עושין - תן לו כל מה שהוא תובע, למען ידעו כל עמי הארץ. אמר הקב"ה למשה: עשה לי משכן, שאני מתאוה לשכון אצל בני.
כששמעו מלאכי השרת כן, התחילו אומרים: רבונו של עולם, למה אתה יורד לתחתונים?
שבחך הוא שתהא בשמים, שנאמר: תנה הודך על השמים.
א"ל הקב"ה: חייכם, שאני עושה כשם שאמרתם, אלא תהלתי מלאה הארץ.
א"ל הקב"ה: ומה אתם תמהים על זאת, ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים, שנאמר: ועשית יריעות עזים.

רבי יהודה אומר:
חיה גדולה טהורה גדלה היתה במדבר, וממנה עשה יריעות.

ורבי נחמיה אומר:
מעשה נסים היה, ולשעה היתה נבראת וננגזה.
תדע לך, שכתיב: ארך היריעה האחת - מי מביא לך יריעות של שלשים אמה?
מכאן אתה למד כדרבי נחמיה שהיה מעשה נסים.
ולא תאמר ביריעה, אלא בקרשים היה מעשה נסים.
מהיכן היו קרשים?
יעקב אבינו נטע אותם, בשעה שירד למצרים אמר לבניו: בני, עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלין שתעשו לו משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן והארזים מצויין לכם. מיד עשו כשם שאמר להם אביהם, ועמדו ונטעו ארזים.

אמרו רבותינו:
הבריח התיכון ירד ביד יעקב אבינו למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה לא עשה אלא הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אמר: אז ירננו עצי היער ואין אז אלא שירה, שנאמר: אז ישיר, אימתי?
כשנעשה המשכן ואמר הקב"ה למשה: ועשית את הקרשים - אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.

תנו רבנן:
קרשים מלמטן עביין אמה, ומלמעלן כלים והולכין עד כאצבע, שנאמר: יהיו תמים על ראשו, ולהלן הוא אומר: תמו נכרתו - דברי רבי יהודה.

רבי נחמיה אומר:
כשם שמלמטן עביין אמה כך מלמעלן עביין אמה, שנאמר: ויחדו.
והכתיב: תמים, ההוא דליתו שלמים ולא למיתו דנסרא.
ואידך נמי, הכתיב: ויחדו?
ההוא דלא לישלפינהו מהדדי.
בשלמא לרבי נחמיה: היינו דכתיב: ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות המשכן - דאתי פותיא דהני וממלו לסומכא דהני.
אלא לרבי יהודה הא עייל והא נפיק?
דשפי להו כי טורין.

והבריח התיכון בתוך הקרשים -
בנס היה עומד.

ואת המשכן תעשה ער יריעות ארך היריעה האחת שמנה ועשרים וגו' -
שדי ארכייהו לפותיא דמשכן, כמה הוו?
עשרין ותמני, דל עשר לאיגרא, פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא.
לרבי יהודה מיגליא אמה דאדנים.
לרבי נחמיה מיגליא נמי אמה דקרשים.
שדי פותייהו לארכו דמשכן, כמה הוו?
ארבעין, דל תלתין לאיגרא, פש להו עשר.
לרבי יהודה מיכסיא אמה דאדנים.
לרבי נחמיה מיכסיא אמה דקרשים.

ועשית יריעות עזים ארך היריעה האחת שלשים באמה -
שדי ארכייהו לפותיא דמשכן כמה הוו?
תלתין, דל עשר לאיגרא, פשו להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא.
לרבי יהודה מיכסיא אמה דאדנים.
לרבי נחמיה מיכסיא אמה דקרשים.

תניא נמי הכי: והאמה מזה והאמה מזה בעדף - לכסות האמה של אדנים, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: לכסות אמה של קרשים.
שדי פותייה לאורכא דמשכן, כמה הוו?
ארבעין וארבע, דל תלתין לאיגרא, פשו להו ארבסר, דל תרתי לכפילה, דכתיב: וכפלת את היריעה הששית פשו להו תריסר.
בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיב: חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן.
אלא לרבי נחמיה מאי תסרח?
מחברותיה.

תנא דבי רבי ישמעאל:
למה משכן דומה?
לאשה שמהלכת בשוק, ושפוליה מהלכין אחריה.

תנו רבנן:
יריעות התחתונות - של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש.
עליונות - של מעשה עזים.
וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר משנאמרה בתחתונות, דאילו בתחתונות כתיב: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ואילו בעליונות כתיב: וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים.

ותנא משום רבי חייא:
שטוף בעזים וטוו בעזים.

תנו רבנן:
חרוצים היו בקרשים וחלולים היו האדנים, והנראין קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע.
משכן ארכו שלשים אמה ורחבו עשר אמות וגבהו עשר אמות.

רבי יוסי אומר:
ארכו שלשים ואחד אמה.
כיצד היה מעמיד את הקרשים?
היה נותן עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמנה במערב. אבל במזרח לא היו שם קרשים, אלא ארבעה עמודי שטים, שעליהם היו נותנין את הפרוכת, שנאמר: ונתתה אותה על ארבעה עמודי שטים.
היה עושה את האדנים חלולים וחורץ את הקרש מלמטה, רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועושה בו שתי ידות כמין שני חווקים ומכניסם לתוך שני אדנים, שנאמר: שני אדנים תחת הקרש האחד, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותן בתוך טבעת אחת של זהב, כדי שלא יהו נפרדין זה מזה, שנאמר: ויהיו תואמים מלמטה.
מה תלמוד לומר: אל הטבעת האחת?
מקום שנותנין את (הבתים) [הבריח].
כיצד היה מעמיד את המשכן?
היה נותן את הארבעים אדני כסף בצפון וארבעים אדנים בדרום וששה עשר במערב וארבעה במזרח, הרי מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן,
וכל קרש היו בו שתי טבעות זהב, אחת למעלה ואחת למטה, שבהן היו נותנים את הבריחים.
ובריחים, ארכו של כל אחד ואחד שלשים אמות - כנגד עשרים קרשים והאמצעי - ארכו שתים עשרה אמה כנגד שמונה קרשים שמשקע באמצע הקרשים למזרח ולמערב, שנאמר: והבריח התיכון בתוך הקרשים.
כשם שהיה עושה לקרשים שבצפון כך היה עושה לקרשים שבדרום, אבל במערב אינו כן, אלא ארכושל כל אחד ואחד תשע אמות, כנגד ששה קרשים. והקרשים והבריחים והעמודים והאדנים ומקום עבין של קרשים מצופה זהב, שנאמר: ואת הקרשים תצפה זהב, שאין תלמוד לומר: בתים לבריחים - מקום שהבריח נכנס.

ויצף את הבריחים זהב -
כיצד עושה?
היה מביא שני פיפיות של זהב, וארכו של כל אחד ואחד אמה וחצי, ונתנו בחללו של קרש, מקום שנותנים את הבריח.
כיצד היה מעמיד את המשכן?
היה מביא עשר יריעות של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, שנאמר: ואת המשכן תעשה עשר יריעות. וְחוּטָן כפול שלשים ושנים על שלשים ושנים, דברי רבי נחמיה.

שהיה רבי נחמיה אומר:
חוט אחד, כפול לשנים, שזור לארבעה, משזר לשמונה, נמצא חוטן כפול שלשים ושנים.

וחכמים אומרים:
חוט אחד, כפול לשנים, שזור לשלשה משזר לששה, נמצא חוטן כפול לעשרים וארבעה.
והיה מחברן לשתי (לולאות) [וילאות] אחת של חמש ואחת של חמש, שנאמר: חמש היריעות תהיין חוברות. והיה מחברן לולאות תכלת, שנאמר: ועשית ללאות תכלת. והיה מחברן לחמשים קרסי זהב, והקרסים היו נראין במשכן ככוכבים ברקיע.
ארכן של יריעות שמונה ועשרים באמה, שנאמר: ארך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורחבן ארבעים אמות, שנאמר: ורוחב ארבע באמה, צא מהם עשר אמות מן המזרח למערב, ועשר אמות שנותן לגגו של משכן, ועשר אמות למערבו של משכן, ומותר שביריעות פורסין לאחוריו.

היה מביא שתים עשרה יריעות מנוצה של עזים, וארכה של כל אחת ואחת שלשים אמה, שנאמר: ועשית יריעות עזים וגו', והיה מחברן לשתי הלולאות בלולאות, אחת של חמש ואחת של שש, שנאמר: ויחבר את חמש היריעות לבד ואת שש היריעות לבד, והיה מחברן בלולאות בקרסים חמשים, שנאמר: ועשית חמשים לולאות.
ואומר: ועשית קרסי נחשת חמשים.
רחבן של יריעות ארבעים וארבע אמה, שנאמר: ארך היריעה וגו' צא מהם שלשים אמות לארכו של משכן ועשר אמות שנותן לגבהו של משכן, נשתיירה יריעה אחת שכופל על פני האהל, שנאמר: וכפלת את היריעה הששית.

רבי יוסי אומר:
חציה היה כפול על פני האהל וחצי היריעה היה כפול אחורי המשכן, שנאמר: וסרח העודף וגו'. היה מביא כלי אחד של עור, ארכו שלשים ורחבו עשר אמות, שמלבישו לאהל מן המזרח למערב, שנאמר: ועשית מכסה לאהל וכמין פספסין עשוי למעלה - דברי רבי נחמיה.

רבי יהודה אומר:
שני כלים: התחתון של עורות אילים מאדמים, והעליון של עורות תחשים, שנאמר: מכסהו ומכסה התחש אשר עליו.

מעשה חושב מעשה רוקם -
אמר רבי אלעאי:
שרוקמין במקום (שחוככין) [שחושבין]. במתניתא תנא:
רוקם - מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד.
חושב - מעשה אורג, לפיכך שני פרצופין.

ועשית את הקרשים למשכן -
משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרוין משכן. אלא מעתה ועשית מכסה לאהל הכי נמי דמכסה לא איקרי אהל?

אלא הא דבעי רבי אלעזר:
עוֹר בהמה טמאה מהו שיטמא באהל מת?
השתא עור בהמה טהורה לא מטמא, עור בהמה טמאה מטמא?
שאני התם דכתיב: ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו התחש וגו' - מקיש עליון לתחתון - מה תחתון קרוי אהל [אף עליון קרוי אהל.
כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, דאתיא אהל - אהל ממשכן.
כתיב הכא: זאת התורה אדם כי ימות באהל.
וכתיב התם: ויפרש את האוהל על המשכן].
אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה,
אף כאן חוטן כפול ששה, אהל אהל ריבה.

תניא:
עצי שטים עומדים -
שעומדין דרך גדילתן.

דבר אחר:
שמעמדין צפויין.

דבר אחר:
שלא תאמר אבד סברן ובטל סכויין, תלמוד לומר: עומדים - קיימין לעולם ולעולמי עולמים. כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: עצי שטים עומדים וכו'.

עשר אמות ארך הקרש -
אמר רבי אלעזר:
המוציא משאוי למעלה מראשו חייב, שכן משא בני קהת, דכתיב: אשר על המשכן ועל המזבח סביב - מה משכן עשר אמות, דכתיב: עשר אמות ארך הקרש.
וכתיב: ויפרש את האהל על המשכן.

ואמר רב:
משה רבינו פְּרָשׁוֹ, אף מזבח עשר אמות.
מכאן אתה למד גבהן של לוים עשר אמות.
וגמירי דכל טונא דדרי אינש במוטות תלתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת, אשתכח דהוי מדלי טובא. ואיבעית אימא: מארון.

דאמר מר:
ארון תשעה וכפרת טפח, הרי כאן עשרה, וגמירי דכל טונא וכו'.

אמר רב:
משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר: עשר אמות ארך הקדש.
וכתיב: ויפרש את האהל על המשכן.
מי פרשו?
משה רבינו פרשו.

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב:
אם כן עשינו למשה רבינו בעל מום.
דתנן: גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו?
אמר ליה: שימי את, באמה של קרש קאמינא.

ועשית פרכת -
היה אורג את הפרכת עשר אמות על עשר ועושה בה ארבע חוברין, ותולה ארכה באונקלות שעל גבי העמודים, שנאמר: ונתתה את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות. ושם היה נתון:
צנצנת המן,
וצלוחית של שמן המשחה,
ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה,
(ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול).
ושם היה נכנס אהרן ארבעה פעמים ביום הכפורים.

מחוץ לפרכת היו:
שלחן ומנורה מונחין,
אלא שהשלחן בצפון ומנורה כנגדו בדרום, שנאמר: ושמת את השלחן מחוץ לפרכת.
וכתיב: ואת המנורה נכח השלחן.
וכשם שהיו מונחין באהל מועד כך היו מונחין בבית עולמים, אלא שאהל מועד ארכו שלשים אמות ורחבו עשר אמות, ובבית עולמים ארכו ששים אמה ורחבו עשרים אמה, הא למדת, שאהל מועד רבעו של בית עולמים.

כשם שהיה אורג את הפרכת כך היה אורג את האפוד ואת החשן, אלא שבאלו היה חוט אחד של זהב יותר, שנאמר: וירקעו את פחי הזהב כשם שהיה אורג את פרכת המסך כך היה אורג את מסך הפתח, אלא שפרכת - מעשה חושב, ומסך הפתח - מעשה רוקם, שנאמר: ועשית מסך לפתח האהל, דברי רבי נחמיה.

שהיה רבי נחמיה אומר:
כל שנאמר בו: מעשה חשב - שני פרצופים.
ומעשה רוקם - אינו אלא פרצוף אחד בלבד.
וקני המנורה היו מכוונין כנגד רחבו של שלחן הזהב. ושלחן הזהב היה נתון כנגד הפתח, וחולק את הבית מחציו ולפנים. ומכוון היה כנגד הפרכת, שנאמר: ונתתה וגו'.

ומן הקרשים שבדרום עד קני המנורה שתי אמות ומחצה, מקני המנורה עד השלחן חמש אמות, מן השלחן עד הקרשים שבצפון שתי אמות ומחצה. הא למדת, שרחבו עשר אמות.

מן הקרשים שבמערב עד הפרכת עשר אמות, מן הפרכת עד קני המנורה חמש אמות, ממזבח הזהב עד המזבח עשר אמות. הא למדת, שארכו שלשים אמה.

כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני (שהוא) [שהן] כקרקע, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים:
מפני שהן מצופין.
מזבח הנחשת – דכתיב: מזבח אדמה תעשה לי.
מזבח הזהב – דכתיב: המנורה והמזבחות - איתקשו מזבחות זו לזו.

וחכמים אומרים:
מפני שהן מצופין.
אדרבה, כיון דמצופין נינהו נטמאו?
אימא: וחכמים - מטמאין מפני שהן מצופין.
ואיבעית אימא: רבנן לרבי אליעזר קאמרי: מאי דעתך?
משום דמצופין. מיבטיל בטיל ציפויין גבייהו.

א"ר אליעזר:
ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא:
ומה סלמנדרא שתולדת האש הוא, הסך מדמו אין האור שולטת בו,
תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב: הלוא כה דברי כאש על אחת כמה וכמה!
וכתיב: מימינו אש דת למו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:
פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח :
ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו,
פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, שנאמר: כפלח הרמון רקתך אל תקרי רַקָּתֵךְ אלא רֵיקָנִין שבך, על אחת כמה וכמה!