ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך -
זה שאמר הכתוב: אשרי תבחר ותקרב - אשרי מי שבחרו הקב"ה אף על פי שלא קרבו,
ואשרי מי שקרבו אף על פי שלא בחרו.
אי זהו שבחרו?
זה אברהם, שנאמר: אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם,
אבל הוא לא קרבו וקרב את עצמו.

יעקב בחרו הקב"ה, שנאמר: (ויעקב) [וישראל] בחרתי בו.
ואומר: כי יעקב בחר לו יה,
והוא לא קרבו וקרב את עצמו, שנאמר: ויעקב איש תם יושב אהלים.

משה בחרו, שנאמר: משה בחירו,
וקרב את עצמו.

דוד בחרו, שנאמר: ויבחר בדוד עבדו.
וקרב את עצמו, שנאמר: חבר אני לכל אשר יראוך.
אשריהן אלו שבחרן הקב"ה אף על פי שלא קרבן.

ויש שקרבן ולא בחרן.
יתרו קרבו הקב"ה ולא בחרו.
רחב הזונה קרבה הקב"ה ולא בחרה.
אשרי אהרן בכפלים, שבחרו הקב"ה וקרבו, שנאמר: ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן וכתיב: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך
לכך דוד משבחן: אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך.

לכהנו לי -
בכל מקום שנאמר: לי, הרי זה לעולם ולעולמי עולמים (ברמז שס"ד).

ואלה הבגדים אשר יעשו -
תנו רבנן:
לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו'.
עוד מעשה בגו אחד שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ושמע סופר שֶׁמַּקְרֵא: ואלה הבגדים אשר יעשו וגו'.
בא אצל הסופר אמר ליה: פרשהו לי!
פירש לו.
אמר ליה: הללו למי?
אמר ליה: לכהן גדול.
אמר אותו גוי בעצמו: אלך ואתגייר על מנת שתשימני כהן גדול.
בא אצל שמאי, דחפו באמת הבנין שבידו.
בא לפני הלל אמר: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, גיירהו.
אמר ליה: כלום מעמידין לפני המלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות! הלך וקרא, כיון שהגיע ל והזר הקרב יומת, אמר: מקרא זה על מי נאמר?
אמרו לו: אפילו על דוד מלך ישראל.
נשא אותו גר קל וחומר בעצמו:
אמר: ומה ישראל שנקראו בנים למקום מתוך שאהבן קראן: בני בכורי ישראל, כתיב בהן: והזר הקרב יומת גר הקל הבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה וכו'.

והם יקחו את הזהב –
תנו רבנן:
קופה של צדקה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה.
נגבית בשנים - לפי שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים.
ומחלקת בשלשה - לפי שהוא כדיני ממונות.
אין עושין שררה פחות משנים, דאמר קרא: והם יקחו את הזהב.
שררות הוא דלא ליעביד, הא הימוני מהימן, מסייע ליה לרבי חנינא דאמר:
מעשה ומנה רבי שני אחים על הקופה. מאי שררותא?
לפי שממשכנין על הקופה אפילו בערב שבת.
איני, והכתיב: ופקדתי על כל לוחציו - אלו גבאי צדקה?
לאקשיא, הא דאמיד הא דלא אמיד.
כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקל מניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

תניא:
אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו ואין מסרטין עליהן באיזמל משום שנאמר: במלואותם, אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להם שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאנה שנבקעת לימות החמה ואינה חסרה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום.

תנו רבנן:
שמיר זה בריתו כשעורה, ומז' ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד לפניו.
במה משמרים אותו?
בספוגין של צער ומניחין אותו באוטני של אֲבָר מלאה סובין ושעורין.

ששה משמותם על האבן האחת -
ב' אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו:
אחד מכאן,
ואחד מכאן.
ושמות י"ב שבטים כתוב עליהן ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר: ששה משמותם וגו'.

(ואמר שמואל):
[ואת שמות] הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם -
שנית כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם.
ונ' אותיות היו, כ"ה על אבן אחת וכ"ה על אבן אחת.

רבי חנניא בן גמליאל אומר:
לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני.
בני לאה כסדרן,
בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן,
ובני השפחות באמצע.
אם כן מה תלמוד לומר: כתולדותם?
כדרך שקרא להן אביהן, ולא כדרך שקרא להם משה. ראובן ולא ראובני, שמעון ולא שמעוני. הני נ' אותיות, נ' נכי חדא הויין.

אמר רבי יצחק:
יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר: עדות ביהוסף שמו.

רב נחמן בר יצחק אמר:
כתולדותם - בכל התורה כלה בנימן חסר והכא בנימין שלם ואביו קרא לו בנימין.

ועשית משבצות זהב -
זה שאמר הכתוב: כל כבודה בת מלך פנימה.
ז' בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה.
שלחו לה חכמים ואמרו לה: מה מעשיך?
אמרה להם: יבא עלי כך וכך אם ראו קורות ביתי שערות ראשי מימי.
אמרון: כל קמחיא קמח וקמחא דקמחית סלת, וקרון עלה: כל כבודה בת מלך פנימה.
מה שכרה?
ממשבצות זהב לבושה - אלו כהנים גדולים שמשמשין בבגדי כהונה, שנאמר: ועשית משבצות זהב.

תנו רבנן:
דברים שנאמר בהן: שש - חוטן כפול שש.
משזר - שמונה
מעיל - י"ב,
פרוכת - כ"ד,
חשן ואפוד - כ"ח.
שש חוטון כפול ו' מנלן?

אמר אביי:
חמישה קראי כתיבי:
ויעשו את הכתנות שש וגו'
ואת פארי המגבעות שש,
ואת מכנסי הבד שש משזר.
כמה קראי הוו?
חמש, חד לגופיה דכיתנא ניהוי, וחד שיהא חוטן כפול ששה, וחד שיהו שזורין, וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד לעכב.
מאי משמע דהאי שש לישנא דכתינא הוא?
אמר קרא: בד בבד - דבר העולה מן הקרקע בד בבד.
ואימא עמרא?
עמרא מפצל.
כיתנא נמי מפצל?
כיתנא אגב לקותא מפצל.

רבינא אמר:
מהכא: פארי פשתים יהיו על ראשם וכו'.
גמרא גמירי, ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא.

משזר -
שמונה מנלן?
שנאמר: ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ויליף משזר- משזר מפרכת, מה להלן כ"ד אף כאן עשרים וארבעה.
דהוה כל חד וחד תמני.
ונילף מחשן ואפוד - מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה?
דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין אותו מדבר שנאמר בו זהב. אדרבה דנין בגד מבגד, לאפוקי פרכת דאהל הוא. אלא מאבנט, דנין בגד שלא נאמר בו זהב מבגד שלא נאמר בו זהב.

רב מרי אמר:
תעשנו - לזה ולא לאחר.

רב אשי אמר:
ועשית - שיהו כל עשיותיו שוות.
היכי נעביד?
תלתא עשרה עשרה - הוו תלתין.
נעביד תרי דתשעה וחד דעשרה - ועשית אמר רחמנא: שיהו כל עשיותיו שוות.
מעיל שנים עשר מנלן?
דכתיב: ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, ויליף תכלת - תכלת מפרכת,
מה להלן ששה אף כאן ששה. (דהוו להו כל חד וחד תריסר). ונלף משוליו - מה להלן שמונה אף כאן שמונה?
דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט כלי. אדרבא, דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא? היינו דאמרין: חד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש.
פרוכת - עשרים וארבעה - דשיתא שיתא, לא דינא ולא דיינא.
חשן ואפוד - כ"ח מנלן?
דכתיב: ועשית חשן משפט וגו' כמעשה אפוד תעשנו - ארבעה דשיתא שיתא הא עשרים וארבעה, וזהב ארבעה הא עשרים ושמונה.
ואימא זהב נמי ששה?
אמר קרא: וקצץ פתילים - פתיל פתילים ארבע.

רב אשי אמר:
אמר קרא: ועשית שיהיו כל עשיותיו שוות, הלכך לא אפשר.

אמר ר' אלעזר:
המזיח את החשן מעל האפוד והמסי בדי ארון לוקה, שנאמר: ולא יזח החשן ולא יסורו ממנו. ודילמא הכי קאמר רחמנא: חדקינהו ועבדינהו (שפה) [שפיר], כי היכי דלא יזח ולא יסורו מי כתיב: שלא יזח ושלא יסורו.

אמר רבי יהודה:
המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר: לא יקרע.
ודילמא הכי קאמר רחמנא: עביד שפה כי היכי דלא יקרע, מי כתיב שלא יקרע. איני,

והאמר רבי ענני בר ששון:
למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות?
לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.
כתנת - מכפרת על שפיכות דמים.
וכן הוא אומר: ויטבלו את הכתנת בדם.

מכנסים - מכפרים על גלוי עריות.
וכן הוא אומר: ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה.

מצנפת - מכפרת על גסי הרוח.
דאמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה.

אבנט - מכפר על הרהור הלב,
מהיכא דאיתיה, דכתיב: על לב אהרן.

חשן - מכפר על הדינין,
דכתיב: חשן משפט.

אפוד - מכפר על עבודת אלילים,
דכתיב: ואין אפוד ותרפים.

מעיל - מכפר על לשון הרע.
אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול.

ציץ - מכפר על עזי פנים.
כתיב הכא: והיה על מצח אהרן
וכתיב התם: ומצח אשה זונה היה לך.
לא קשיא, הא דלא אהנו מעשיו הא דאהנו מעשיו.
אי אהנו מעשיו - נגעים באין עליו. לא אהנו מעשיו - מעיל מכפר.

והאמר רבי (שמעון) [סימון] אמר רבי יהושע בן לוי:
ב' דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו להן כפרה בדבר אחר:
שפיכות דמים,
ולשון הרע,
שפיכות דמים - בעגלה ערופה.
ולשון הרע מ- בקטרת.

ואמר רבי חנינא:
למדנו לקטרת שמכפרת, שנאמר: ויתן את הקטרת וגו'.

תנא דבי רבי ישמעאל:
קטרת מכפרת על לשון הרע.
אמר הקב"ה: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.
קישא שפיכות דמים אשפיכות דמים וקשיא לשון הרע אלשון הרע!
שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא, הא דידיע מאן קטליה הא דלא ידיע מאן קטליה. דידיע מאן קטליה בר קטלא הוא?
במזיד ולא אתרי ביה.
לשון הרע אלשון הרע לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא.

בחשן המשפט על לבו -
אמר רבי שמלאי:
בשכר וראך ושמח בלבו - זכה בחשן המפשט על לבו.

אמר ריש לקיש:
מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכניסו, משום שנאמר: לא יקרע.

מתיב רב אדא בר אהבה:
העבין והרכין אין בהן משום שלש על שלש?
אגב עביין חשיבי, והא בעי שבעה סממנין.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
דם חטאת ומראות נגעים - צריכין שבעה סממנין.

ותניא: אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש?
וכי תימא דמבלע להו בהדי שבעה סממנין דמעבר להו לכולהו בחד, והתנן:
העבירן שלא כסדרן, או שהעבירן שבעתן כאחד, לא עשה כלום?
וכי תימא דמבלע להו בהדי חד מסממנין, והא צריך לכסכס שלש פעמים בכל אחד ואחד? דמבלע להו ברוק תפל.

דאמר ריש לקיש:
רוק צריך שיהא עם כל אחד ואחד.

תנו רבנן:
בגדי כהונה אין עושין אותו מעשה מחט אלא מעשה אורג, שנאמר: מעשה אורג.
נתגעלו אין מכבסין אותן לא בנתר ולא באהל, הא במים מכבסין?

אמר אביי:
הכי קאמר: הוגעלו במים, מכבסין אותן בנתר ואהל, הוגעלו בנתר ואהל, אף במים אין מכבסין ואתן.

ויש אומרים:
אין מכבסים אותן כל עיקר, שאין עניות במקום עשירות.

תנו רבנן:
מעיל - כלו של תכלת, שנאמר: כליל תכלת, הא כיצד?
מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושין אותן כמין רמונים שלא פתחו פיהן, וכמין קתאות של קובעות שבראשי תינוקות, ותולה בו. ומביא שנים ושבעים זגין ובהן שבעים ושנים עינבלין ותולה בו שלושים וששה מצד זה ושלושים וששה מצד זה.

רבי דוסא אומר בשם רבי יהודה:
שלושים וששה היו, שמונה עשרה מצד זה ושמונה עשרה מצד זה.

אמר רבי ענני בר ששון:
כמחלוקת כאן כך מחלוקת במראות נגעים.
דתנן: מראות נגעים - רבי דוסא בן הרכינס אומר שלושים ושש היו.
עקיבא בן מהללאל אומר: שבעים ושנים היו.

ונשמע קולו בבואו אל הקדש -
רבי יוחנן כד הוה סליק למשאל בשלמיה דרבי חנינא, היה מנענע; על שם: ונשמע קולו.

רבי חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי אזלי ללמוד תורה אצל רבי עקביא בבני ברק שהו שם י"ג שנה.
רבי שמעון בן יוחאי שלח וידע מה גו ביתיה.
רבי חנניא בן חכינאי לא הוה ידע מה גו ביתיה.
שלחה לו אשתו: בתך בגרה בוא והשיאה כו'.
אף על פי כן צפה רבי עקיבא ברוח הקדש ואמר להן: כל מי שיש לו בת בוגרת, ילך וישיאנה. קם, נסב רשותא ואזל.
בעא לה בגו ביתא ואשכח דפניית לזוית אוחרי.
מה עבד?
אזל יתיב ליה על מלייתהן דנשיא, ושמע קלא דברייתא אמרין: ברת חכינאי, מלי קולתיך וסוק ליך. היה מהלך אחריה, עד שנכנסה לתוך ביתו, ונכנס אחריה פתאום. לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצתה נשמתה.
אמר לפניו: רבונו של עולם, עניה זו - זו שכרה? לאחר י"ג שנה?!
חזרה נשמתה לגופה.

אמר רבי שמעון:
ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן:
האוחז באמתו ומשתין,
והמשמש מטתו ערום,
והאומר דברים שבינו לבין אשתו בפרהסיא,
והנכנס פתאום לביתו של חברו.

פתוחי חותם קדש לה' -
ציץ דומה כמין טס של זהב ורוחב שתי אצבעות מוקף מאזן לאזן, וכתוב עליו ב' שיטין: יו"ד ה"א מלמעלה וקדש מלמטה.

ואמר רבי אלעזר בר' יוסי:
ראיתיו ברומי, וכתוב עליו: קדש לה' בשיטה אחת.

כי אתא רב דימי אמר:
מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא?
מציץ.
אריג כל שהוא טמא?
מאו בגד.
אריג ותכשיט כל שהוא?
מכל כלי.
ואף על גב דבמדין כתיב, גמר כלי כלי מהתם.
מוסיף שק על הבגד, אף על פי שאינו אריג - טמא.
למאי חזו?

א"ר יוחנן:
שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו.

תניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת:

ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' -
וכי איזה עון הוא נושא?
אם עון פגול, הרי כבר נאמר: לא ירצה.
אם עון נותר, הרי כבר נאמר: לא יחשב.
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור.
מאי טומאה?
אילימא שרץ, היכא אישתראי?
אלא לאו טומאת מת, ולאו כגון שנטמאה בעלים במת?
אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן.
ובמאי?
אי בנזיר?
וכי ימות מת עליו כתיב. אלא לאו לעושה פסח, ולאו כגון שנטמאו בעלים במת?
לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם. ואיכא דדיקי ומייתי הכי עון הקדשים אין, עון מקדישים לא.
מאי טומאה?
אילימא טומאת שרץ, מי אישתראי בצבור?
אלא לאו טומאת מת, ועון קדשים אין עון מקדישים לא?
לעולם טומאת שרץ, ושם טומאה בעולם.

מתקיף לה רבי זירא:
אימא עון יוצא, שהותר מכללו בבמה?

אמר אביי:
אמר קרא: לרצון להם לפני ה' - עון דלפני ה' אין דיוצא לא.

מתקיף לה רבי אילפא:
אימא עון שמאל, שהותר מכללו ביום הכפורים?

אמר ליה אביי:
אמר קרא: עון, עון שהיתה בו ודחיתיו, לאפוקי יום הכפורים דהכשרו בשמאל הוא.

רב אשי אמר:
אמר קרא: עון הקדשים ולא עון המקדישים.

אמר ליה רב סמא בריה דרב אידי לרב אשי:
ואימא עון בעלי מום, שהותר מכללו בעופות?
אמר ליה: עליך אמר קרא: לא ירצה, ולא לרצון יהיה לכם.

תנו רבנן:
דם שנטמא וזרקו – בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה.
במה דברים אמורים?
ביחיד, אבל בצבור בין שוגג בין מזיד הורצה. ובכותי בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון לא הורצה.
ורמינהו: על מה הציץ מרצה?
על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור.

אמר רב יוסף:
לא קשיא, הא רבנן, הא רבי יוסי.

דתניא: אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם הטהור ואם תרם - בשוגג תרומתו תרומה. במזיד - אין תרומתו תרומה.

רבי יוסי אומר:
בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה.

והתניא רבי אליעזר אומר:
הציץ מרצה על אכילות.

רבי יוסי אומר:
אין הציץ מרצה על אכילות?
איפוך.

רבינא אמר:
טומאתו - בין בשוגג בין במזיד הורצה.
זריקתו – בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה.

ורב שילא אמר:
זריקתו - בין בשוגג בין במזיד הורצה.
טומאתו – בשוגג – הורצה, במזיד - לא הורצה.

ולרב שילא הא קתני שנטמאו בין בשוגג בין במזיד?
הכי קאמר: נטמא בשוגג, זורקו בין בשוגג בין במזיד, לרצון להם - כתיב.

וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם - מנא ידעי?
העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שהגיע זמנה להבעל, אין פניה מוריקות בידוע שלא הגיע זמנה ליבעל. סימן לעבירה הדרוקן.

כיוצא בדבר אתה אומר: וימצאו מיושבי יבש גלעד ד' מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש משכב זכר - מנא ידעו?
הושיבן על פי חביות של יין - בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ, אמר קרא: לרצון ולא לפורענות.
אי הכי במדין נמי א"ר אשי:
כתיב: להם לרצון ולא לפורענות.
לאומות העולם אפילו לפורענות.
ציץ לא היה כתבו שוקע אלא בולט, כדינר זהב דבולט ולא כדינר, דאילו התם מגואי ואילו הכא מאבראי.

והיה על מצחו תמיד -
תנא דבי רבי ישמעאל:
יוצא אדם בתפלין ערב שבת עם חשכה, מאי טעמא?
כיון דאמר רבה בר רב הונא:
חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה, קל וחומר מציץ:
ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת, אמרה תורה: והיה על מצחו תמיד, תפלין שיש בהן הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה] הלכך מדבר דכיר להו.

תניא: ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר:
עודנו על מצחו מרצה, אינו על מצחו אינו מרצה.

אמר ליה רבי שמעון:
כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה.

אמר ליה רבי יהודה:
הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה בצבור.
מכלל דרבי שמעון סבר: טומאה דחויה היא בצבור.

אמר אביי:
בנשבר הציץ כולי עלמא לא פליגי דלא מרצה, כי פליגי דתלא בסיכתא.

רבי יהודה סבר: על מצחו ונשא.
רבי שמעון סבר: תמיד לרצון להם.
מאי תמיד?
אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה, מי לא בעי מינם, מי לא בעי למיעל לבית הכסא?
אלא תמיד מרצה הוא.

ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד?
ההוא שלא יסיח דעתו ממנו.

דאמר רבה בר רב הונא:
חייב אדם למשמש בתפלין וכו'.

ולרבי שמעון דאמר:
תמיד מרצה, והא כתיב: על מצחו ונשא?
ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא.

ורבי יהודה:
לקבוע לו מקום מנא ליה?
מעל מצחו.

ורבי שמעון נמי תיפוק ליה מעל מצחו?
אין הכי נמי.
אלא על מצחו ונשא מאי עביד ליה?
אמר לך: ראוי למצח מרצה, לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה.

ורבי יהודה:
נשבר הציץ מנא ליה?
נפקא ליה ממצח מצחו.

ורבי שמעון:
מצח מצחו לא משמע ליה.

ועשה להם מכנסי בד -
תניא: מכנסי כהנים למה הם דומים?
כמין פלמניא של פרשים, למעלה עד מתנים למטה עד ירכים. ויש להם שנצים ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה.

והיו על אהרן ועל בניו -
כל הזבחים שקבל דמן מחוסר בגדים פסולים, מנלן?
דכתיב: וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו - בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתן עליהן.
והא מהכא נפקא, מהתם נפקא.
דתניא:
מנין לשתויי יין שאם עבד חלל?
תלמוד לומר: יין ושכר אל תשת ולהבדיל בין הקדש ובין החול.
מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים מנין?
תלמוד לומר: חוקה - חוקה לגזרה שוה.
אי מהתם הוה אמינא הני מילי עבודה דזר חייב עליה מיתה, אבל עבודה שאין זר חייב עליה מיתה אימא לא, קא משמע לן.
ואכתי מהכא נפקא, מהתם נפקא: ונתנו בני אהרן הכהן וגו', כהן בכהונו.

כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד - עבודתו פסולה.
אי מהתם הוה אמינא הני מילי עבודה דמעכבה כפרה, אבל עבודה דלא מעכבה כפרה לא.
ואכתי מהתם וכו' וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים - כהנים בכהונן.

כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה?
אי מהתם הוה אמינא חסור אבל יתור לא, קא משמע לן.

תנו רבנן:
היו בגדיו מסולקים, מרושלים, משוחקים, ועבד - עבודתו כשרה.
לבש שתי כתנות שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת או יתר אחת, או שהיתה רטיה על בשרו תחת בגדו, או שהיו מטושטשים מרוקעים ועבד - עבודתו פסולה.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
מרושלים – כשרים, מסולקים - פסולים.

והתניא: מסולקים כשרים?
אמר רמי בר חמא:
לא קשיא, כאן שסלקן על ידי אבנט, כאן דליתנהו מעיקרא.

רב אמר:
אחד זה ואחד זה פסולין.

בעי רבא:
נכנסה לו רוח בבגדו – מהו?
על בשרו בעינן והא ליכא, או דילמא כיון דלא מפסיק ולא מידי שפיר דמי?
לישנא אחרינא כנה מהו תחוץ?
מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא. חיה מאי, מי אמרינן כיון דאזלא ואתיא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא.
עפר מהו שיחוץ?
עפר ודאי חייץ!
אלא אבק עפר מהו.
בית השחי מהו שיחוץ?
על בשרו בעינן והא ליכא, או דילמא דרך לבישה בכך?
הכניס ידו (לחוץ) [לתוך חיקו] מהו גופו חייץ או לא חייץ?
נימא ודאי חייץ, מדולדלת מהו?

בעי מר בר רב אשי:
יצא שערו בבגדו מהו, שער כגופו דמי או לא?

בעי רבי זירא:
תפלין מהו שיחוצו?
אליבא דמאן דאמר לילה לאו זמן תפלין הוא לא תבעי לך דאי לילה חייצי ביום נמי חייצי, כי תיבעיא לך אליבא דמאן דאמר לילה זמן תפילין, מאי, מצוה דגופיה חייץ או לא חייץ?

איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אמי:
אמר ליה: תלמוד ערוך הוא תפלין דיד חוצצת. מאי שנא דיד דכתיב: ילבש על בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו.
דראש נמי הכתיב: ושמת המצנפת על ראשו.

תנא: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפלין. כיצד הלבישן?
מאי דהוה הוה!
אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא?
לעתיד לבא נמי כשיבא אהרן ובניו ומשה רבינו עמהן יאמרו.
אלא כיצד הלבישן למיסבר קראי.

בני רבי חייא ורבי יוחנן,
חד אמר: אהרן ואחר כך בניו.
וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת.

אמר אביי:
בכתנת ומצנפת דכולי עלמא לא פליגי דאהרן ואחר כך בניו, בין בצוואה בין בעשיה אהרן קודם. כי פליגי באבנט.
מאן דאמר: אהרן ואחר כך בניו, דכתיב: ויחגור אותו באבנט.
והדר כתיב: ויחגור אותם אבנט.

ומאן דאמר: אהרן ובניו בבת אחת, דכתיב: וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו.

ולמאן דאמר: אהרן ובניו בבת אחת, הא כתיב: ויחגור אותו באבנט [הדר כתיב] ויחגור אותם אבנט?
אמר לך: ההוא אבנטו של כהן גדול, לא זהו אבנטו של כהן הדיוט.

ולמאן דאמר: אהרן ואחר כך בניו, הכתיב: וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו?
אמר לך: ההוא אבנטו של כהן גדול זהו שלכהן הדיוט.

ויחגור אותם אבנט - למה לי?
שמע מינה אהרן ואחר כך בניו.
ובבת אחת מי משכחת לה?
לא צריכא דאקדים.

תניא: כשהן חוגרין - אין חוגרין לא ממטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם, אלא כנגד אצילי ידיהן, שנאמר: לא יחגרו ביזע.

אמר אביי:
במקום שמזיעין.