ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנות המזבח באצבעך -
תנו רבנן:
באצבעו ולקח - מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין.
באצבעו ונתן - מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין.
באצבעו ונתן - מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין.

אמר רבי שמעון:
וכי נאמרה יד בקבלה?
הואיל ולא נאמר יד בקבלה קבל בשמאל כשר.

אמר אביי:
במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפלגי.

אמר אביי הא דרבי אלעזר בר רבי שמעון מפקא מדאבוה ומפקא מדרבנן.

דתניא: רבי אלעזר בר' שמעון אומר:
כל מקום שנאמר אצבע בקבלה, שינה בקבלה – פסול, בנתינה – כשר.
וכל מקום שנאמר: אצבע בנתינה, שינה בנתינה – פסול, בקבלה - כשר.
והיכן נאמר אצבע בנתינה?
דכתיב: ולקחת מדם הפר ונתתה על קרבנות המזבח באצבעך.
וקסבר מקרא נדרש לפניו, אבל לא לפני פניו ולא לאחריו.

אמר רבה אמר רבי שמעון בן לקיש:
כל מקום שנאמר: אצבע וכהונה אינה אלא ימין. אצבע לא בעיא כהונה כהונה בעיא אצבע, אלא כהן למה לי?
בכהונו.

ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם -
אמר רב חסדא:
מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי, ואין נאכלין אלא בחרדל, מאי טעמא?
למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

והיתה לאהרן ולבניו -
תנו רבנן:
כהן גדול כיצד מקריב חלק בראש?
אומר: עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב.
כיצד נוטל חלק בראש?
אומר: חטאת זו אני מקריב ואוכל, ונוטל חלה אחת משתי חלות, ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים.

רבי אומר:
לעולם חמש, שנאמר: והיתה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן ומחצה לבניו.

ההוא קיסר דהוה סני ליהודאי, אמר להו: לחשיבי דמלכותא: מי שעלתה לו נימא ברגלו, יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער?
אמרו ליה: יקטענה ויחיה.

אמר ליה קטיעא בר שלום:
חדא דלא מצית מכלת להו לכולהו, דכתיב: כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, ועוד קרו לך מלכותא קטיעא.
אמר ליה: מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא לישדי לקמוניא חלילא. כד נקטין ליה ואזלי.
אמרה ליה ההיא מטרוניתא: ווי לה לאילפא דאזלא בלא מכסה, נפל על רישא וקטע.
אמר: יהבית מיכסאי חלפית ועברית.
כי שדו ליה אמר: כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו.
יצא רבי עקיבא ודרש: והיתה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
יצתה בת קול ואמרה: קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי ואמר:
יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.

ההוא גברא דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך.
אמר רב יוסף:
קנאי פלגא.

אמר רב יוסף:
מנא אמינא לה?
דתניא: רבי אומר:
והיתה לאהרן ולבניו - לאהרן מחצה ולבני ומחצה.
והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה.

איתמר: מלואים –
רבי יוחנן ורבי חנינא,
חד אמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן.
וחד אמר: דבר המעכב לדורות מעכב בהן, שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן וכו'.
מאי בינייהו?

אמר רב יוסף:
סמיכה איכא בינייהו.
למאן דאמר: כל הכתוב בהן מעכב - מעכבא.
למאן דאמר: דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן - לא מעכבא.
ולדורות מנלן דלא מעכבא?

דתניא: וסמך ונרצה - וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר, ומה תלמוד לומר וסמך ונרצה?
שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר.

רב נחמן בר יצחק אמר:
תנופה איכא בינייהו.
למאן דאמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא וכו'.
ולדורות מנלן דלא מעכב?
דתניא: לתנופה לכפר עליו - וכי תנופה מכפרת וכו'.

רב פפא אמר:
פרישת שבעה איכא בינייהו.
למאן דאמר: כל הכתוב בהן וכו'.
ולדורות מנלן דלא מעכבא?
מדקתני סיפא מתקינין, ולא קתני מפרישין.

רבינא אמר:
רבוי שבעה ומשיחת שבעה איכא בינייהו וכו'.
ולדורות מנלן דלא מעכבא?
דכתיב: וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו.

ילבש -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אין לי אלא שנתרבה שבעה ונמשח שבעה.
נתרבה שבעה ונמשח יום אחד,
נתרבה יום אחד ונמשח שבעה,
נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד, ואפילו שעה אחת מנין?
תלמוד לומר: אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מכל מקום.
הא אשכחן רבוי שבעה לכתחלה, משיחת שבעה לכתחלה מנלן?
אי בעית אימא: מדאיצטריך קרא למעוטי.
ואי בעית אימא: דאמר קרא: ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו' - איתקש משיחה לרבוי:
מה רבוי שבעה,
אף משיחה שבעה.
מאי טעמא דמאן דאמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן?
אמר קרא: ועשית לאהרן ולבניו ככה - עכובא.
התינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא, כל מלתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן?
גמר פתח - פתח.

רב משרשיא אמר:
ושמרתם את משמרת ה' - עכובא.

רב אשרי אמר:
כי כן צויתי - עכובא.

רבי עקיבא איקלע לגינזק, בעו מניה:
קנקנים של גוים אסורין או מותרין?
מתענין לשעות או אין מתענין לשעות?
במה שמש משה שבעת ימי המלואים?
לא הוה בידיה.
אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה:
הלכתא מתענין לשעות.
קנקנים של גוים לאחר י"ב חודש מותרין.
ובמה שמש משה שבעת ימי המלואים?
בחלוק לבן שאין בו אימרא.

ואכלו אותם אשר כפר בהם -
מלמד, שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.

ושרפת את הנותר באש -
אמר רבי סימאי:
אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה. מאי טעמא?
יליף קדש, קדש כתיב הכא: ואוכליו עונו ישא כי את קדש וגו'.
וכתיב התם: ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא.

לא יאכל כי קדש הוא –
תנן התם: הפגול והנותר אין מצטרפין.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
לא שנו אלא לטומאת ידים ומדרבנן הוא, אבל לענין אכילה מצטרפין.

דתניא: רבי אלעזר אומר:
לא יאכל כי קדש הוא - כל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

תניא רבי יוסי אומר:
מתוך שנאמר: כל הנוגע במזבח יקדש - שומע אני בין שראוין בין שאינן ראוין?
תלמוד לומר: כבשים - מה כבשים מיוחדים שהן ראוין אף כל דבר שהוא ראוי.

ורבי עקיבא אומר: עולה - מה עולה הראויה אף כל בראוי.
מאי בינייהו?

אמר רב אדא בר אהבה:
עולת העוף פסולה איכא ביניהו.
מר מייתי לה מעולה, ומר מייתי לה מכבשים. ולמאן דמייתי לה מכבשים, הא כתיב עולה?
אי כתיב כבשים ולא כתיב עולה הוה אמינא אפילו מחיים, כתב רחמנא עולה.
ולמאן דמייתי מעולה, הא כתיב כבשים?
אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא אפילו מנחה כתב רחמנא כבשים.
מאי איכא בין הני תנאי להגי תנאי דמתניתין, דתנן:
המזבח מקדש את הראוי לו.

ר' יהושע אומר:
לאישים, אם עלה לא ירד, שנאמר: היא העולה על מוקדה - מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שראוי לאישים אם עלה לא ירד.

רבן גמליאל אומר:
כל הראוי למזבח וכו' מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שראוי למזבח אם עלה לא ירד.
אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים.

שרבן גמליאל אומר:
לא ירדו.

ורבי יהושע אומר:
ירדו.

רבי שמעון אומר:
הזבח כשר והנסכים פסולין.
הנסכים כשרין והזבח פסול.
אפילו זה וזה פסולים, הזבח לא ירד והנסכים ירדו.
מאי איכא בין הני תנאי לתנאי דמתניתין?

אמר רב פפא:
קמצים שקדשו בכלים איכא בינייהו. לתנאי דידן לא ירד וכו'. אלו אם עלו לא ירדו.
הלן והיוצא וכו'. פרשה זו יפה נדרשת בפרשת פנחס.

וזה אשר תעשה על המזבח -
(כתוב ברמז קפח).

שני כבשים -
מיעוט כבשים שנים, מה תלמוד לומר: שני?
שיהו שניהם שוין.
מנין שאף על פי שאינן שוין כשרין?
תלמוד לומר: כבש כבש ריבה.
למצוה הכי נמי דבעינן?!
ההוא מבעי' ליה לכדתניא:
שנים ליום - כנגד היום.
הא כיצד?
תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית.
ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה?
מוסיפין ודאי צריכין שיהיו שניהן שוין.

את הכבש האחד -
(כתוב בפסוק וחם השמש ונמס ברמז רס"א)

ועשרון סלת -
(כתוב לעיל בפסוק שמן זית זך).

ונסך רביעית ההין לכבש האחד -
ילמד שחרית משל ערבית.

רבי אומר:
של ערבית משל שחרית.
בשלמא רבנן האי בתמיד של בין הערבים כתיב, אלא רבי מאי טעמא?

אמר קרא: לכבש האחד - כבש שנאמר בו אחד, הוי אומר זה תמיד של שחרית.

ורבנן מאי אחד?
מיוחד שבעדרו. האי ממבחר נדריך וכו'?
חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי.

לדבר אליך שם, ונועדתי שמה לבני ישראל –
(כתוב ברמז רפ"ה).