וירא העם כי בשש משה -
אל תקרי בֹּשֵׁש אלא בָּאוּ שֵׁש.
בשעה שעלה משה למרום אמר לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא.
לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם.
א"ל: משה רבכם היכן הוא?
א"ל עלה למרום.
אמר להם: באו שש, ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו בענן, והיינו דקאמרי: כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו.

כי משה האיש -
חטאו בזה ולקו בזה ומתנחמים בזה.
חטאו בזה - כי זה משה האיש.
ולקו בזה - על זה היה דוה לבנו.
ומתנחמים בזה – זה ה' קוינו לו.

יבא זה ויקבל זאת מזה לזו.
יבא זה - זה משה, שנאמר: כי זה משה.
ויקבל זאת – זו התורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה.
מזה - זה הקב"ה, שנאמר: זה אלי ואנוהו.
לזו - אלו ישראל, עם זו קנית.

ויתפרקו -
(כתוב ברמז תתס"ז)

אלה אלהיך ישראל -
אמר רב יהודה אמר רב:
ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה.
כתחלתה של א"י דאמר רחמנא: ואשריהם תשרפין באש.
מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו?
ואי משום הנך דמעיקרא, בביטול בעלמא סגי להו?
אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת אלילים, וכי אתו גוים שליחותא דידהו עבדי. הכא נמי ישראל שזקף לבנה גלי דעתיה דניחא ליה בעבודת אלילים וכי אתא גוי שליחותא דידיה עבדא.
ודילמא בעגל הוא דהוה ניחא להו, במידי אחרינא לא?
אמר קרא: אלה אלהיך ישראל – מלמד, שאוו לאלהות הרבה.
אימא כל דבהדי עגל ליתסר, מכאן ואילך ליתסר מכאן ואילך לישתרי?
מאן מוכח.

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו -
מה ראה?
ראה חור זבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו עבדין לי כחור, ומקוים בהו: אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב ליעבדו עגל אפשר דהוי להו תקנתא בתשובה.

בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחלה הלכו אצל חור.
אמרו לו: קום עשה לנו אלהים, כיון שלא שמע להם, עמדו עליו והרגוהו. הדא הוא דכתיב: גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקים וגו' - זה דמו של חור, שנאמר: לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה - על אשר עשו אלה אלהיך ישראל.
ואחר כך הלכו אצל אהרן.

דבר אחר:
וירא אהרן -
מה ראה?
אמר: אם בונים הן אותו, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצא מלאכתו כלה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתו, ומשה רבינו יורד ומעביר לעבודת אלילים.
מתוך שאני בונה אותו, אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב: ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר - חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה' מחר.

דבר אחר:
וירא אהרן -
מה ראה?
אמר אהרן: אם בונין הן אותו הסרחון תלוי בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל.
משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו נטל את (הצפורן לחתור) [הסייף לחתוך] את אביו.
א"ל פדגוגו: אל תייגע את עצמך, תן לי ואני חותך.
הציץ עליו המלך, א"ל: יודע אני להיכן היתה כוונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני.
חייך, מן פלטין דידי לית את זיע ומותר פתורי את אכיל, ועשרים וארבעה אנונים את נסיב.
כך מן פלטין דידי לית את זיע - ומן המקדש לא יצא.
ומותר פתורי את אכיל - והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו.
ועשרים וארבע אנונים את נסיב - אלו ועשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו.
אמר ליה: אהבת צדק ותשנא רשע - אהבת לצדק את בני ישראל ושנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך.
אמר ליה: חייך, שמכל שבטו שללוי לא נברר לכהונה גדולה אלא אתה.

ויתן אל משה ככלותו -
אמר רב הונא אמר ריש לקיש:
מה הכלה הזאת מתקשטת בכ"ד מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים.

אמר רבי לוי:
מה הכלה הזאת כל זמן שהיא בבית אביה היא מצנעת את עצמה, ואין אדם מכירה, באתה להכנס לחופה היא מגלה פניה לאמר: כל מי שיודע לי עדות יבא ויעיד לי.
כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ככלה הזאת, ומפורסם במעשיו הטובים ככלה הזאת שהיא מפורסמת.

שני לוחות -
כנגד שמים וארץ,
כנגד חתן וכלה,
כנגד שני שושבינין,
כנגד העולם הזה והעולם הבא.
לפיכך שני לוחות העדות.

לוחות אבן -
בזכותו של יעקב שכתב בו: משם רועה אבן ישראל.

מעשה אלהים המה -
בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'.

מעשה אלהים -
שהם מלאכתו של הקב"ה.
מהו חָרוּת?

רבי אומר:
חֵירוּת מן המלכיות.

רבי נחמיה אומר:
חֵירוּת ממלאך המות.

רבותינו אומרים:
חֵירוּת מן היסורין.

וישב העם לאכול –
(כתוב ברמז קמ"א).
אמר הקב"ה למשה: הם קמו לצחק בעבודת אלילים ואתה יושב?! לך רד.
באותה שעה בא משה לירד וראה מלאכי חבלה ונתירא מהן, שנאמר: כי יגרתי מפני האף והחמה.
מה עשה?
הלך ואחז את הכסא, שנאמר: מאחז פני כסא והגין עליו הקב"ה ופרש מזיו שכינתנו עליו.
בוא וראה, כמה גרמו עונות!
אתמול היה משה מנגח בהם ועכשיו מתירא מהן, שנאמר: כי יגרתי וגו'.
חמשה מלאכי חבלה הן:
אף,
וקצף,
ומשביר,
ומשחית,
וחמה.
הזכיר משה שלשה אבות והלכו שלשה, ונשתייר אף וחמה.
אמר משה לפני הקב"ה: רבנו של עולם, עמוד אתה באחד ואני באחד, שנאמר: קומה ה' באפך אמר ליה הקב"ה: לך רד - ירידה הוא לך.
אמר ליה: למה?
כי שחת עמך.
אמר ליה משה: עכשיו הם עמי ואינם עמך, שוב מחרון אפך וגו'.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:
לא זז משה מהתפלל עד שנרצה לו הקב"ה.
אמר הקב"ה: בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם חטאתם לפני, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם.

וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק -
ישמור אדם שלא ירבה שיחה ותפלות.

אמר ר' עקיבא:
שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ואין שחוק אלא עבודת אלילים, שנאמר: וישב העם וגו'. אין שחוק אלא שפיכות דמים, שנאמר: יקומו נא הנערים וגו'. ועתה אל תתלוצצו וגו', שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו'.
אמר להם הקב"ה לישראל: בני, אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, עד שדרשתי וחקרתי צרפתי ובחנתי את דברי כל התורה כולה, ומיום שנברא העולם עד אותה שעה ישבתי על כסא הכבוד שלי,
שליש היום אני קורא ושונה,
ושליש היום אני דן את הדין,
ושליש היום אני עושה צדקה, זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם,
ואין לפני שחוק אלא שעה אחת, בשעה שאומות העולם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה, שנאמר: למה רגשו גוים.
ואומר: יושב בשמים ישחק וגו'.
ואף במקום אחר יש לפני שחוק ואינו שחוק, שנאמר: קח לך סמים וגו'. וחלבנה אינה אלא מסרחת?
אלא לפי שהקב"ה רחמיו מרובין על ישראל לעולם, בין על רשעים שבהם בין על כשרים שבהן, ואימתי יש לפני שחוק ואינו שחוק?
בזמן שרשעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן, שנאמר: זומם רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב: ה' ישחק לו.

יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו, ועמד קשר חבל ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל, מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה, מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע, מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה, ולא אהרן בלבד אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב.

לעולם ינהוג אדם את עצמו בי"ח מדות:
יהא נאה בביאתו,
חסיד בישבתו,
בענוה,
ביראה,
חכם בתורה,
פקח במעשים טובים,
נאה מקבל ומתקבל על הבריות,
ומודה על האמת,
ודובר אמת בלבבו,
ומודה ועוזב,
ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו,
ומתאנה על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו,
ומחמד מתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בהמ"ק ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, [אז זוכה ל]רוח הקודש בדבריו, שנאמר: כי עוד חזון למועד וגו'.
יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה וכדי שימלא את ימיו.
ירבה אדם דברי תורה, שאין לך שכר גדול יותר ממנו.
יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש, כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבא לידי תנומה, שנאמר: וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש.
ישאל אדם את הפסוק אף על פי שהכל משחקים עליו, שנאמר: אם נבלת בהתנשא וגו' אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה.
ולא עוד, אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם, והפירות מתמעטין.
ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו, מגלה כל בני המשפחה. וכן בני חצר, בני מבוי, בני השכונה, בני העיר מגלה כל בני העיר, שנאמר: אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ מפני מה?
מפני שאינן מוכיחין לישראל, שנאמר: אך איש אל רב וגו'.
מצאו כהן ושחק עמו חולק עמו בפורענות וכן נביא ונשיא, שנאמר: וכשלת ביום ההוא וכשל גם נביא נדמו עמי מבלי הדעת.

שנו חכמים:
הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל אדם.
צא ולמד מן הקב"ה, שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים.

מ' יום ראשונים עלה משה למרום כו'.
למלך שנשא את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה. שלח והביא בן אחד מאצלם לעשותו שליח בינו לבינה, והראהו כל חופות וחדרים וסתרים שלו.
אמר לו: בני, לך אמור לאשה: אני איני צריך ליך כלום, אלא עשי ליך חופה קטנה בשביל שאבוא ואדור עמך בשכונתך, כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבך אהבה גמורה. עד שמלך עסוק לשגר לאשה מתנות רבות, באו ואמרו לו: זנתה אשתו עם אחר, מיד הניח המלך הכל מידו ושליח נדחף לאחוריו, שנאמר: לך רד כי שחת עמך.
וכתיב: עד שהמלך במסבו היה לו שיאמר: נרדי נתן (שיריו) [סרחון] ואמר: נתן ריחו, אלא כיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהן ואמרו: נעשה ונשמע זכר את הראשונה והעביר את האחרונה.
מה כתיב באהרן?
תורת אמת היתה בפיהו - וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים?!
והלא לא עבד, אלא עכב עד שיבא משה.

ויש אומרים:
כדרך שנתכוון יעקב אבינו: ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר קיים יעקב את התורה קודם שניתנה לפניו, כך נתכוון אהרן. ואף עלפי כן העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודת אלילים שנאמר: ויגוף ה' את העם וכו'.

ארבעים יום אמצעים נטל משה את האהל, שנאמר: ומשה יקח את האהל והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן, עד שאמר הקב"ה למשה: משה, מה יעשו אותן העניים?
מנודים לי מנודים לך, מנודים לרב מנודים לתלמיד, חזור בך והכנס למחנה, שנאמר: ודבר ה' אל משה וגו' ושב אל המחנה, מלמד, שהתיר לו הקב"ה את (נדרו) [נדויו], והחזיר את האהל למחנה.

ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל, היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית, ויום אחרון שבכולן גזרו תענית ולנו בתענית, למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה.
באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקבל אותם בתשובה, ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו.
אמר להם: בני, נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה, ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות.

וישבר אותם תחת ההר -
נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהן והשליכו מידיו, מיד נתאלם ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות, ובשביל אותו הצער שהן מצערין, עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר: הנה אדני אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אותו וגו'.
ואומר: מי הקדימני ואשלם. לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכרתי שלמה.
וכן אהרן אמר: אילולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית, שנאמר: זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו'.
אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ארד מלפניך ואעשה בהם את הדין. אם עבדוהו כולם בלב שלם - ימותו כולם ביום אחד. ירד מלפניו נטל את העגל ושרפו.

ויעמוד משה בשער המחנה וגו' -
מעיד אני עלי שמים וארץ שלא א"ל הקב"ה למשה עמוד בשער המחנה ואמור: מי לה' אלי, כה אמר ה' אלהי ישראל, אלא שהיה משה דין קל חומר בעצמו:
אם אומר אני להם: הרגו איש את אחיו, יהיו ישראל אומרים לי לא כך למדתנו סנהדרין ההורגת א' בשבוע נקראת חבלנית, ומפני מה אתה הורג שלשה אלפים ביום אחד?!
לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה.
חזר משה ובקש רחמים, אמר: רבונו של עולם, צדיק אתה חסיד אתה וכל מעשיך באמונה, יגולו רחמיך הרבים על בניך בשביל שלשה אלפים שעבדוהו בלב שלם ימותו שש מאות אלף מעשרים שנה ולמטה בני י"ח בני ט"ו בני י' בני שלשה בני ב' בני א' וכמה גרים וכמה עבדים נתוספו עליהם שאין לדבר סוף, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם.

משל למה הדבר דומה?
למלך שסרח לפניו בנו בכורו ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו.
אמר לו: צא והרוג את זה ותנהו לחייה ולכלבים!
מה עשה אותו עבד?
הוציאו מלפניו והניחו בביתו ורץ ובא ועמד לפניו בסוף שלשים יום, כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו, וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה בנו בכורו, מכניס יגון ואנחה בלבו, ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו, מיד רץ והביאו לפניו. כתר יפה שהיה מונח לפניו נטלו ונתנו בראש עבדו שר ביתו.
לכך נדמה משה הצדיק, כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה, א"ל הקב"ה: משה, הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה, כתר תורה שמונח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו, הרי הוא מונח לך לעולם, שנאמר: וראו בני ישראל את פני משה.
שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר?
תלמוד לומר: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'.
מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים, כך מאור של משה, שנאמר: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו וגו'. ולא משה בלבד, אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנתו ומת עדיין לא מת, אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.
למה זוג הכתוב לומר את ה' אלהיך?
אלא לומר לך מה ה' אלהיך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו הוא בחיים לעולם ולעולמי עולמים.
והיכן הוא ישיבתו?
תחת כסא כבודו.
ולא זו בלבד, אלא שכרו של משה כאלו הוא ברא אותם, לכך נאמר: ויזכור ימי עולם משה עמו וגו'. וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, ורוח הקדש בדבריו: [איה הַשָּׂם] בקרבו את רוח קדשו.
אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רומח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו, שנאמר: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.

וידבר ה' אל משה לך רד -
אמר הקב"ה למשה: לך מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו גדולתך למה לך?!
מיד תשש כחו של משה.
כיון שאמר לו: הרף ממני ואשמידם - מיד אמר משה: זה הדבר תלוי בי, מיד עמד ונתחזק בתפלה.
משל לאדם שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר דבר. אמר: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך,
אמר: הואיל והדבר תלוי בי אעמוד ואצילו, מיד עמד והצילו.

רבי ברכיה בשם רבי לוי:
משל למלך שהיה לו כרם, ומסרו לאריס.
כד הוה עבד חמר טב, והוה אמר: מה טב חמרא דכרמי!
וכד הוה עבד ביש, אמר: מה ביש חמרא דאריסי!
אמר ליה האריס: אדוני המלך, וכד הוא עביד חמר טב הוא דידך, וכד הוא עביד חמר ביש הוא דידי?
בין טב בין ביש דידך הוא.
כך בתחלה אמר הקב"ה למשה: ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל וכיון שעשו אותו מעשה, מה כתיב תמן? לך רד כי שחת עמך.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, עד אינון חטאי דידי, וכד אינון זכאי דידך?
בין חטאי בין זכאי דידך אינון, והם עמך ונחלתך.

למה ה' יחרה אפך בעמך -
אמר רבי סימון:
לא זז מחבבן עד שקראן עמו, שנאמר: וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו:
נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו, שנאמר: זכרו תורת משה עבדי.
והלא תורת אלהינו היא, שנאמר: תורת ה' תמימה, אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, שנאמר: ויהי שם עם ה' ארבעים יום.
ואומר: ואשב בהר ארבעים יום.

נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו, שנאמר: לך רד כי שחת עמך.
והלא עם ה' הם, שנאמר: והם עמך ונחלתך.
ואומר: באמור להם עם ה' אלה וגו'. (כדכתיב ברמז קס"ה):

ויזבחו לו ויאמרו -
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב:
כיון שאמר לו: אלי אתה, בשוגג, חייב קרבן לרבי עקיבא. פשיטא, היינו מגדף?
מהו דתימא עד כאן לא מחייב רבי עקיבא אלא במגדף דכתיב ביה כרת, אבל הכא דלא כתיב כרת אימא לא, קא משמע לן איתקושי איתקוש, דכתיב: ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל.

ועתה הניחה לי -
אמר רבי אלעזר:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד, שתפס משה להקב"ה כאדם שתפס לחברו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתסלח ותמחול להם.

ואעשה אותך לגוי גדול -
אמר רבי אלעזר:
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד היאך יכול לעמוד?!
ולא עוד, אלא שיש לי בשת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו: ראו פרנס שעמד עליהם, בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים.

ויחל משה -
מלמד, שעמד משה בתפלה עד שהוחלה.

אביי אמר:
עד שחלהו להקב"ה בתפלתו.

רבא אמר:
עד שהתיר לו נדרו, דכתיב הכא: ויחל וכתיב התם: לא יחל דברו.

ואמר מר:
הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו.

אמר רבי יוחנן:
מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר: ועתה אם תשא חטאתם וגו'.

רבי יצחק אמר:
מלמד, שהחל עליהם מדת הדין למדת רחמים.

רבנן אמרי:
מלמד, שאמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, חולין הוא לך לעשות כדבר הזה.

ויחל משה וגו' -
תניא: רבי אליעזר אומר:
מלמד, שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו.
מאי אחילו?
אש של עצמות, אשתא דגרמי.
כמה ישהה בין תפלה לתפלה?

רב הונא ורב חסדא,
חד אמר:
כדי שיתחונן דעתו עליו.

וחד אמר:
כדי שתחול דעתו עליו.

מאן דאמר כדי שתחונן, דכתיב: ואתחנן אל ה'.
ומאן דאמר כדי שתחול דעתו, דכתיב: ויחל משה.
ירד משה מן הרקיע והלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו, שנאמר: ויהי כאשר קרב אל המחנה, אותה שעה ויחר למשה וישלך מידיו את הלוחות.
אמר לו הקב"ה: משה, לא היית מאמין לי שעשו ישראל את העגל, סרו מהר מן הדרך אשר צויתים?!
שקד משה היאך לזכות את ישראל.
אמר לו: רבונו של עולם, אני נצטויתי, שמא עברתי את הצווי?
הן לא נצטוו! מה אמרת בסיני?
אנכי ה' אלהיכם לא אמרת, אלא אנכי ה' אלהיך.
לא יהיה לכם לא אמרת, אלא אנכי ה' אלהיך.
לא יהיה לכם לא אמרת, אלא לא יהיה לך.

אמר רבי חייא:
לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט בה.

אמר רבי יצחק:
מן הלוחות ריצה משה את הקב"ה לישראל.
מה עשה לו?
עלה לו אצל הקב"ה כעוס.
אמר לו: בניך חוטאין ואת נותן עלי קטדיקי?!
עשה עצמו כאלו כועס על ישראל, שנאמר: וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם וגו', כיון שראה הקב"ה כך, א"ל: שתי פנים בכעס?!
אני ואתה כועסין עליהן?!
מיד ודבר ה' אל משה פנים אל פנים.
אמר לו הקב"ה: לא יהו שתי הפנים בכעס, אלא כשאהיה נותן רותחין, הוי נותן צונן. וכשתהא נותן רותחין, אהיה נותן צונן.
אמר לו משה: רבונו רבונו של עולם, והיאך אתה אומר?
אמר לו: הוי אומר חַלֵּה.
מה עשה משה?
ויחל משה – אמר: והרי בניך מרים, חלה אותם.

דבר אחר:
אמר לו משה: רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סניגוריא, שנאמר: ועתה הניחה לי וכי תפוס היה בו?!
אלא אינו מבקש אלא מי שיבקש עליהן רחמים.

דבר אחר:
ועתה הניחה לי -
אמר משה: רבונו של עולם, עקור העליונים והתחתונים ואחר כך אתה עוקר את ישראל, שנאמר: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואחר כך ויושביה כמו כן ימותון.
אמר ליה משה: ואפילו אתה עוקר את השמים ואת הארץ, לאלו אי אתה יכול לעקור, שכשנשבעת לאבותם: לא נשבעת לא בשמים ולא בארץ אלא בשמך, שמא אתה יכול לבטל את שמך?
אמר משה: רבונו של עולם, חשוב אותן כסדום. מה אמרת בסדום?
חמשים צדיקים וירדת עד עשרה, ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים.
אמר ליה הקב"ה: העמד!
אמר ליה משה: הרי שבעים זקנים, אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר פינחס וכלב הרי ע"ז אמר ליה הקב"ה: משה, היכן הן עוד שלשה צדיקים?
ולא היה מוצא.
אמר ליה משה: רבונו של עולם, אם החיים אינן יכולין לעמוד להן בפרצה הזאת יעמדו המתים.
אמר ליה: עשה בזכות שלשת אבות והרי שמונים, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר ליה: סלחתי כדברך.
אמר שלמה: ושבח אני את המתים.
ואמר משה: רבונו של עולם, חיים הן המתים, חשוב כמו שהן עומדים ומבקשים על בניהם, מה היית משיבן?
כיון שאמר ליה משה הדבר הזה, מדי וינחם ה' על הרעה.

למה ה' יחרה אפך בעמך -
זה שאמר הכתוב: מוכיח אדם אחרי חן ימצא מחליק לשון.

אמר רבי חמא בר חנינא:
מוכיח - זה משה.
אדם - אלו ישראל, שכתוב בהן: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.
מהו אחרי?
בשביל להביאם אחרי.
חן ימצא - זה משה, שכתוב בו: וגם מצאת חן בעיני.
ממחליק לשון - זה בלעם שהחליקן בנבואותיו, וגבה לבם ונפלו בשטים.

דבר אחר:
מהו אחרי?
אמר הקב"ה: כביכול מי שהוכיחני אחרי ישראל והוכיח ישראל אחרי.
לישראל אמר: אתם חטאתם חטאה גדולה.
להקב"ה אמר: למה ה' יחרה אפך.
מהו למה?

אמר רבי יצחק:
בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בקש לכלות שונאיהם.
אמר משה: העגל הזה טוב הוא לסייע לך.
אמר ליה הקב"ה: מה מסייע לי?
אמר ליה משה:
אתה מוריד גשמים,
והוא מוריד טללים,

אתה מוציא את הרוחות,
והוא מוציא את העננים.
אמר ליה: משה, אף אתה טועה בעגל?
אמר משה: רבונו של עולם, אם כן למה ה' יחרה אפך בעמך.
ולישראל הוא אומר: אתם חטאתם חטאה גדולה.

משל למה הדבר דומה?
למלך שכעס על אשתו וטרדה והוציאה מביתו, כששמעו השושבינים, הלכו אצל המלך.
אמרו לו: אימר כך אדם עושה לאשתו?
מה עשתה לך?
הלכו אצלה ואמרו לה: עד מתי את מכעסת אותו?
קדמותך הוא, תנינותך הוא.
אף משה כשהלך אצל הקב"ה אמר לפניו: למה ה' יחרה אפך בעמך - לא בניך הם?!
וכשהלך אצל ישראל אמר להם: עד מתי אתם מכעיסים אותו?
קדמתכון הוא, תנינוחכון הוא!

למה יאמרו מצרים -
זה שאמר הכתוב: היום גלותי את חרפת מצרים.
לפי שראה פרעה באצטנגינות ואמר להם לישראל: ראו כי רעה נגד פניכם.
אמר להם: אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם שמו רעה והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל במדבר בעגל אמר משה בתפלתו: למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זהו שאמרנו לכם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע, וזהו שנאמר: היום גלותי את חרפת מצרים שהיו אומרים: דם אנו רואים עליכם.

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך -
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא:
כל התולה בזכות עצמו - תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים - תולין לו בזכות עצמו.
משה תלה בזכות אחרים, שנאמר: זכור לאברהם ליצחק ולישראל - לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנאמר: ויאמר להשמידם לולי משה בחירו.
חזקיה תלה בזכות עצמו, שנאמר: זכר נא את אשר התהלכתי לפניך - לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר: וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי.

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי:
הנה לשלום מר לי מר - אפילו בשעה ששגר הקב"ה שלום, מר הוא לי.

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך -
מאי בך?
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אילו בשמים ובארץ נשבעת להם, הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, ועכשיו שנשבעת להם בך, בשמך, מה שמך חי וקיים ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים.

ותדבר אלהם ארבה וגו' אשר אמרתי -
מיבעי' ליה?

אמר רבי אלעזר:
עד כאן דברי תלמיד, מכאן ואילך דברי הרב.

ורבי שמואל בר נחמני אמר:
אלו ואלו דברי תלמיד, אלא כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, דברים שאמרת לי לך אמור להן לישראל, להן לישראל בשמי הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם?

והלוחות מעשה אלהים המה -
הלוחות לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים וכשאמר לו המקום: פסל לך מחצב של סנפירינון נברא למשה בתוך אהלו וחצבו, שנאמר: ויפסול שני לוחות אבנים, ארבעים יום עמד משה בהר לקח את התורה וירד בעשור לחדש ביום הכפורים והנחילה לישראל לחק.

והלוחות מעשה אלהים המה -
ואומר: ויראו את אלהי ישראל
מקיש מעשה למעשה:
מה מעשה האמור להלן של ספיר
אף מעשה האמור כאן של ספיר.

והמכתב מכתב אלהים הוא -
אמר רב חסדא:
מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עמודין.

ואמר רב:
כתב שבלוחות נקרא מבפנים נקרא מבחוץ, נבוב - בובן, בהר - רהב, סור - ורס:

ויהי כאשר קרב אל המחנה -
בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות.
דתניא: בששה בחדש נתנו דברות לישראל.

רבי יוסי אומר:
בשבעה בו,
מאן דאמר בששה נתנו, בשבעה עלה, וכתיב: ויהי משה בהר וגו':

ארבעה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום:
שבר הלוחות,
ופירש מן האשה וכו'.
כיצד?
אמר: אם ישראל שלא נזדמנו אלא לפי שעה ולא נתקדשו אלא לקבל י' דברות, נאמר: אל תגשו אל אשה - אני שאני מזומן לכך בכל יום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי, אם ביום אם בלילה על אחת כמה וכמה, והסכימה דעתו לדעת המקום.

רבי יהודה בן בתירה אומר:
פה אל פה אדבר בו - פה אל פה אמרתי לו פרוש מן האשה, שנאמר: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד.

פירש מאהל מועד – אמר: ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים אמר ליה הקב"ה: אל יבא בכל עת אני שאיני מוזומן לכך על אחת כמה וכמה.

שבר הלוחות כיצד?
בזמן שעלה ונטלן וירד שמח שמחה גדולה, כיון שסרחו ישראל אמר: אם אני נותן להן מזקיק. אני אותן למצות חמורות ומחייב אני אותם מיתה לשמים, שכן כתוב: לא יהיה לך, חזר לאחוריו. וראוהו הזקנים ורצו אחריו. אחז משה בראשי הלוחות והן אחזו בראשן, וחזק כחו של משה יותר מכחן של ע' זקנים, שנאמר: ולכל היד החזקה. נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפורח, וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו.

אחרים אמרו:
לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה: אשר שברת - אמר לו: יפה כחך ששברת.

רבי מאיר אומר:
ויהיו שם כאשר צוני - שנצטוה ושבר הלוחות.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר:
לעולם יהא אדם זהיר בתשובה, שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה, פקרו האפיקורסים, שנאמר: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.

ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר וגו'. -
אמר רב חסדא:
שבטו של לוי לא עבד אלילים, שנאמר: ויעמוד משה בשער המחנה וגו'.
איתיביה: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו?
אביו - אבי אמו מישראל,
אחיו - אחיו מאמו,
בניו - בני בתו מישראל.

שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר:
מאחר שמעשה העגל שוין, מפני מה אין מיתתן שוה?
אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך, שנאמר: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

איתמר רב ולוי,
חד אמר:
זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן.

וחד אמר:
עדים והתראה בסייף, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, עדים בלא התראה במגפה.

מי לה' אלי -
מאן לא בעי מיהוי בר בייתיה דמלכא?
אלא אמר משה: מי שלא נתן נזם לעגל יבא אצלי.
מיד: ויאספו אליו כל בני לוי.

ועתה אם תשא חטאתם -
רבי נתן אומר:
לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר: שאוני והטילוני אל הים.
וכן אתה מוצא באבות ובנביאים שנתנו נפשם על ישראל.
במשה הוא אומר: ועתה אם תשא חטאתם, ואם ככה את עושה לי.
בדוד הוא אומר: ויאמר דוד אל ה' הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו וגו'.

ואם אין מחני נא מספרך -
זה ספרן של צדיקים.

אשר כתבת -
זה ספרן של בינונים.

ג' ספרים נפתחין בראש השנה:
של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים.
ושל רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה.
בינונים תלוין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה.

א"ר אבין:
מאי קראה?
ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו.
וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.

אמר רבי יצחק:
אין לך כל פורענות ופורענות שבא לעולם שאין בו מעשרים וארבע בהכרע ליטרא מעגל הראשון, שנאמר: וביום פקדי וגו'.

אמר רבי:
לאחר כ"ד דורות פסוק זה, שנאמר: ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקודות העיר וגו'. ויתנצלו בני ישראל את עדים (כתוב ברמז עו).

תני רבי שמעון בן יוחאי:
זיין היה להן לישראל בסיני, והיה שם המפורש כתוב עליו, וכשחטאו ניטל מהם.

רבי איבו אמר:
מאליו היה נקלף.

ורבנן אמרי:
מלאך היה יורד ומקלפו.