פסל לך -
אמר רבי חמא בר חנינא:
מפסולת הלוחות העשיר משה, שנאמר: פסל לך שיהא פסולת שלך.

אמר רבי חנן:
מחצב אבנים טובות ומרגליות גילה לו הקב"ה למשה בתוך אהלו, ומשם העשיר משה.
בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: כתב לך, פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך.
משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: טוב עין הוא יבורך.

אמר רבי יוחנן:
אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה.
גבור, דכתיב: ואתפוש בשני הלוחות וגו' ואשברם לעיניכם.
ותניא: הלוחות ארכן ו' ורחבן ו'.

עשיר, דכתיב: פסל לך.

חכם, רב ושמואל דאמרי תרוייהו:
נ' שערי בינה נמסרו למשה חסר אחת, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלהים.

עניו, דכתיב: והאיש משה ענו מאד.

הלכה: אדם מישראל שקדש אשה, מי צריך ליתן שכר כתב קדושין?

כך שנו חכמים:
אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהן, והחתן נותן שכר.
זה שאמר הכתוב: עת להשליך אבנים - זה משה: וישלך משה את הלוחות.
ועת כנוס אבנים - ועת היה שהחזירם לישראל, שנאמר: פסל לך.
וזה שאמר הכתוב: אל תבהל ברוחך לכעוס.
ומי זה שכעס?
זה משה, דכתיב: ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות.
אמר לו הקב"ה: משה, היית מפיג חמתך בלוחות הברית?!
מבקש את שאפיג את חמתי? ואת רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה!
אמר לו: ומה יש לי לעשות לך?
לתת עליך קטדיקי, את שברת ואת מחליף, פסל לך כתיב, והשיב וגו' או את הפקדון אשר הפקד אותו.
אמר לו הקב"ה: הלוחות לא היו מופקדות בידך.

והיה נכון לבקר -
(כתוב ברמז רפ"ב).

וכתבת על הלוחות -
וכתיב: והלוחות מעשה אלהים המה.

משלו משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שקדש את האשה, והלך והביא את הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים, קלקלה היא מביאה את הכל, דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו.
אתה שברת אותם, אתה מחליף אותם.

שאלו את רבן יוחנן בן זכאי:
מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניות מעשה אדם?
אמר לו: אומר לכם: למה הדבר דומה?
למלך שנשא אשה והנייר והלבלר משלו, עטרה משלו, והכניסה לתוך ביתו. ראה אותה המלך שוחקת עם עבד אחד משלו, קצף עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו. אמר לו: מרי, אין אתה יודע מהכין נטלת אותה?!
לא מבין העבדים גידולה?
וכיון שגדלה ביניהן לבה גס בהן.
אמר לו המלך: ומה אתה מבקש?
שאתרצה לה, הבא הנייר והלבלר משלך והרי כתב ידי.
כך אמר משה להקב"ה: כשעשו ישראל אותו מעשה אין אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם?!
ממקום עבודה זרה.
אמר לו הקב"ה: ומה אתה מבקש?
שאתרצה להם, הבא הלוחות משלך, והרי כתב ידי.
אמר לו הקב"ה: חיך, כשם שנתת נפשך עליהם בעולם הזה, אף לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו זכור לטוב, שניכם באים כאחד, שנאמר: ה' בסופה ובשערה דרכו.
בסופה - זה משה, דכתיב: ותשם בסוף על שפת היאור.
ובשערה - זה אליהו, דכתיב: ויעל אליהו בסערה השמים.
אותה שעה הוא בא ומנחם אתכם, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים (כתוב ברמז רע"ו).

גם הצאן והבקר אל ירעו -
תניא: רבי יוסי אומר:
לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו, שכן מצינו בסיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה: גם הצאן והבקר אל ירעו נסתלקה שכינה אמרה תורה: במשוך היובל המה יעלו בהר.
וכן מצינו באהל מועד שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם.

ויעבר ה' על פניו -
אמר רבי יוחנן:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד, שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
אמר הקב"ה: אם אני משמר לאדם עונותיו ראשונים, אין העולם עומד, אלא עלי להעביר ראשונה וכך היא המדה, עמד משה בתפלה והעביר כל מה שחטאו, שנאמר: ויעבר ה' על פניו אל תקרי וַיַּעֲבֹר אלא וַיַּעֲבֵר.
וכן הוא אומר: מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע.

ה' ה' -
אני הוא קודם שחטא אדם ואני הוא לאחר שחטא ויעשה תשובה.

אמר רבי יהודה:
ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: הנה אנכי כורת ברית.

ארך אפים ורב חסד -
מטה כלפי חסד.
היכי עבד?

רבי אלעזר אמר:
כובש, דכתיב: ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו.

רבי יוסי בר רבי חנינא אמר:
נושא - שנאמר: נושא עון.

תנא דבי רבי ישמעאל:
מעביר ראשון ראשון - וכך היא המדה, ועון עצמו אינו נמחק, ואי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו.

אמר רבא:
כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: נושא עון.
למי נושא עון?
למי שעובר על פשע.

רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה, חזא דתקיף ליה עלמא טובא.
אמר להו: צביתו ליה זוודתא. לסוף איתפח. הוה קא מכסיף רב פפא למחזייה.
אמר לו: הכי הוה. ואמר להו קודשא בריך הוא, הואיל ולא מוקי במילי לא תשתעו בהדיה, שנאמר: מי אל כמוך נושא עון.
למי שעובר על פשע.
לשארית נחלתו אליה וקוץ בה,
לשארית נחלתו - ולא כל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים.
אילפא רמי כתיב: ורב חסד וכתיב: ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה חייב (לא') [לו אחד] מאה מנה. שלח עליו שליח ואמר לו: בוא ועשה עם המלך חשבון, היה מצר. שלח עליו אחר ואמר לו: בוא ועשה עם המלך חשבון, שוב היה מצר.
מה עשה המלך?
עמד בלילה ונטל כיס אחד ונתן לתוכו מאה מנה וזרקו דרך החלון, ועמד וקבל הכיס והתחיל להיות שמח, ואחר כך שלח עליו אחר אמר לו: בוא ועשה עם המלך חשבון, בא ופרע לו מה שהיה חייב לו. נמצא זה פורע חובו והמלך נוטל את שלו.
כך הבריות, עשה אדם עבירה חייב עליה מיתה, והקב"ה ממתין לו עד שישא אשה, והוא מוליד בן ראשון ושני, הקב"ה חוזר ונטלו הימנו, נמצא זה פורע את חובו והקב"ה נוטל את שלו והגוף במקומו, שנאמר: אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד.

אמר רבי שמואל בר נחמני:
מאי דכתיב: ארך אפים ולא כתיב ארך אף - מאריך אפים לצדיקים ולרשעים.

נוצר חסד לאלפים -
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר:
גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים.
הכא כתיב: (נוצר) [ועושה] חסד לאלפים לאהבי והתם כתיב: לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.

פוקד עון אבות -
(כתוב ברמז ר"ז):

וימהר משה ויקד ארצה וישתחו -
מה ראה?

רבי חנינא בן גמליאל אומר:
ארך אפים ראה.

רבנן אמרי:
אמת ראה.

תניא: כמאן דאמר ארך אפים ראה: כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו: רבונו של עולם, לצדיקים.
אמר לו: אף לרשעים.
אמר לו: רשעים יאבדו.
אמר ליה: השתא חזית דמיבעי לך.
בשעה שחטאו ישראל במדבר, אמר לו: לא כך אמרת: לצדיקים?
אמר לפניו: רבונו של עולם, לא כך אמרת לי אף לרשעים?
והיינו דכתיב: ועתה יגדל נא כח ה' וגו' היינו דכתיב: עדותיך נאמנו מאד וגו' וסמיך ליה: תפלה למשה שמע מינה ארך אפים ראה.

אמר רבי יוסי בר' חנינא:
נושא עונות אין כתיב כאן, אלא נושא עון - חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות.
1
אמר רבי אלעזר:
ולך ה' חסד - ואי לית את יהיב מן דידך. היא דעתיה דר' אליעזר
ורב חסד - מטה כלפי חסד.

רב הונא בשם ר' אבהו אמר:
הקב"ה אין לפניו שכחה ובשביל ישראל נעשה שכחן.
מה טעם?
נֹשֵׂא עון - נֹשֵׁא כתיב.
וכן דוד הוא אומר: נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה.

כי לא תשתחוה לאל אחר -
(כתבו ברמז רפ"ח).

וקרא לך ואכלת מזבחו -
תניא: ר' שמעון בן אלעזר אומר:
ישראל שבחוצה לארץ עובדי אלילים בטהרה הן. כיצד?
גוי שעשה משתה לבנו וזימן את כל היהודים שבעיר, אף על פי שאוכלין ושותין משלהן (והוא) [ושמש שלהן] עומד עליהן, מעלה עליהן הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וקרא לך ואכלת וגו'.
אימא עד דאכיל?
א"כ לימא קרא: ואכלת מזבחו מאי וקרא לך?
משעת קריאה.

אלהי מסכה לא תעשה לך -
אמר רבי אלעזר בן עזריה:
כל המבזה את המועדות כאילו עובד אלילים, שנאמר: אלהי מסכה לא תעשה לך.
וכתיב בתריה: את חג המצות תשמור.

את חג המצות תשמור -
(כתוב ברמז ש"ט).

וכל מקנך תזכר -
(כתוב ברמז רי"ט):

ופטר חמור תפדה בשה -
פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה, שנאמר: ופטר חמור - עד שיהא היולד חמור והולד חמור.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מתוך שנאמר: אך פדה תפדה - שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים?
תלמוד לומר: ופטר חמור - פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים.
ועדיין אני אומר: פטר חמור בשה - פטרי סוסים וגמלים בכל דבר?
תלמוד לומר: פטר חמור פטר חמור ב' פעמים פטרי חמורים אמרתי לך, ולא פטרי סוסים וגמלים.

פריך רב אחאי:
אי כתב רחמנא כך הוה אמינא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, ולעולם בשה, כתב רחמנא פטר חמור אחרינא, פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים.
ואימא מיעטינהו משה ולעולם בכל דבר?
א"כ ניכתוב רחמנא חמור תפדה בשה פטר פטר תרי זימני למה לי?
שמע מנה פטרי חמורים א"ל ולא פטרי סוסים וגמלים.
ותנא דידן למעוטי סוסים וגמלים מנא ליה?

אמר רב פפא:
כל מקנך תזכר - כלל,
שור ושה וחמור - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין, מידי אחרינא לא.

ור' יוסי הגלילי:
פטר - הפסיק הענין.

ורבנן:
וי"ו הדר עַרְבֵהּ.

ורבי יוסי הגלילי:
לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא פטר.

ורבנן
איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסק להו והדר עריב להו.

אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשחוטה, ולא בטרפה, ולא בכלאים ולא בכוי.
רבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק.
מתניתין מני?
בן בג בג היא, דתניא בן בג בג אומר:
נאמר כאן שה,
ונאמר להלן שה,
מה להלן פרט לכל השמות הללו
אף כאן פרט לכל השמות הללו.

אי מה להלן זכר תמים ובן שנה,
אף כאן זכר תמים ובן שנה.

תפדה תפדה - ריבה.
אי תפדה תפדה ריבה, אפילו כל מילי נמי?
אם כן שה מאי אהני ליה?

ואם לא תפדה וערפתו -
תניא:
לא תעבוד בבכור שורך - אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים.
ולא תגוז בכור צאנך - אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
לא תעבוד בבכור שורך - אבל אתה עובד בבכור אדם.
ולא תגוז בכור צאנך - אבל אתה גוזז פטר חמור.

אמר רבא:
מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור.
מאי טעמא?
גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה.

איתיביה אביי:
לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו. ואסור בהנאה, דברי ר' יהודה.
ורבי שמעון - מתיר.
אימא: מחיים אסור בהנאה דברי ר' יהודה.
ורבי שמעון – מתיר.

הא מדסיפא מחיים, הוי רישא לא מחיים. דקתני סיפא: לא ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ. לא יכניסנו בחדר וינעול דלת בפניו בשביל שימות. ואסור בגיזה ועבודה. דברי ר' יהודה.
ורבי שמעון – מתיר.
רישא וסיפא מחיים, רישא בהנאת דמיו וסיפא בהנאת גופו.
וצריכא, דאי תני דמיו בההוא קא שרי רבי שמעון אבל בהנאת גופו אימא מודי ליה לרבי יהודה, ואי תנא הנאת גופו בההיא קאמר רבי יהודה אבל בהנאת דמים אימא מודי ליה לרבי שמעון, צריכא.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור.

אמר רב נחמן:
מנא אמינא לה?
דתניא: וערפתו נאמר כאן,
וערפתו ונאמר להלן,
וערפו מה להלן אסור,
אף כאן אסור.
מני, אילימא רבי יהודה, מחיים נמי מיסר אסר, אלא לאו רבי שמעון היא.
לעולם רבי יהודה היא, ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא עריפה במקום פדיה עומדת, מה פדיה מתרת אף עריפה מתרת, קא משמע לן.

אמר רב נחמן:
מנא אמינא לה?
מדתני לוי: הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו. מני, אילימא רבי יהודה, הא מיפסד וקאי, אלא לאו ר' שמעון..
איבעית אימא לר' שמעון, לפחת מיתה.
איבעית אימא: ר' יהודה הפסדא דביני ביני.

תניא: תפדה – מיד,
תפדה - כל שהוא.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
אין פדיה פחותה משקל.

אמר מר:
תפדה – מיד,
תפדה - כל שהוא.
פשיטא?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש לבכור אדם, מה בכור אדם אחר שלשים וחמש הכא נמי שלשים וחמש, קא משמע לן.
תפדה – מיד.
תפדה - כל שהוא.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
אין פדיה (אלא) פחותה משקל, מה נפשך אי מקיש לבכור ליבעי חמש, ואי לא מקיש - שקל מנא ליה?
לעולם לא מקיש.

אמר רבא:
אמר קרא: וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל.

ורבנן, ההוא בהשגת יד הוא דכתיב.

אמר רב נחמן:
הלכה כדברי חכמים.
וכמה?

אמר רב יוסף:
אפילו פטרוזא בת דנקא,

אמר רבא:
אף אנן נמי תנינא: ופטר חמור תפדה בשה - מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה, קטן וגדול, תמים ובעל מום. ופודה בו פעמים הרבה.
פשיטא?
מהו דתימא כולי האי לא, אי נמי פטרוזא לא, קא משמע לן.

רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור, שדריה לקמיה דרבי טרפון.
א"ל: כמה בעינא למיתבא ליה לכהן?
א"ל: הרי אמרו: עין יפה בסלע, עין רעה בשקל, בינונית ברגיא.

אמר רבא:
הילכתא ברגיא, וכמה?
תלתא זוזי, רגיל להכא ורגיל להכא. קשיא הילכתא אהילכתא!
לא קשיא, כאן בבא לימלך, כאן בבא מעצמו.

אמר ר' יצחק: אמר ריש לקיש:
מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו, פודהו בשויו.
למאן, אילימא לרבי יהודה, הא אמר הקפידה עליו תורה בשה.
אלא לריש לקיש. אפילו תימא לרבי יהודה, יהא פדיונו חמור מן ההקדש, ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו.

רב נחמן בריה דרב יוסף:
פריק ליה בשלקי בשויו.

חד עם דארעא שאליה לר' מאיר:
פטר חמור במה הוא נפדה?
א"ל: בשה, דכתיב: ופטר חמור תפדה בשה.
ואם אין לו שה במה הוא נפדה?
אמר ליה: בגדי.
אמר ליה: מן הא?
אמר ליה: דכתיב: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים עמד ונשקו על ראשו.

כל בכור בניך תפדה -
המפריש פדיון בנו בדמי שויו ואבד, חייב באחריותו. מנלן?

אמר רב אמר ר' יונתן:
כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם -
מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין.

תנו רבנן:
כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו, אנשים חייבין ונשים פטורות:
למולו,
ולפדותו,
ללמדו תורה,
ולהשיאו אשה,
וללמדו אומנות.

לפדותו מנלן?
דכתיב כל בכור בניך תפדה.
והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למפרק נפשיה, דכתיב: תִּפְדֶּה - קרי ביה תִּפָּדֶה.
ואיהי מנלן דלא מיפקדה?
דכתיב: תִּפָּדֶה תִּפְדֶּה - המצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים.
ואיהי מנלן דלא מיפקדה למיפרק נפשה?
דכתיב: תִּפְדֶּה תִּפָּדֶה - כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות את עצמו.
ומנין שיאן אחרים מצווין לפדותה?
אמר קרא: כל בכור בניך תפדה, בניך - ולא בנותיך.

תנו רבנן:
הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו.

רבי יהודה אומר:
בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו.

אמר רבי (יהודה) [ירמיה]:
הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו.
מאי טעמא?
מצוה דגופיה עדיף.
כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין.

רבי יהודה סבר: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, בהני חמש סלעים פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף חמש משועבדים ופריק ליה לדידיה.

ורבנן לטעמייהו דאמרי: מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף.

תנו רבנן:
לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל.

רבי יהודה אומר:
עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת.
בשלמא לרבי יהודה כדקאמר, אלא רבנן מאי טעמייהו?
דאמר קרא: כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם.

תנו רבנן:
מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים, שחייב לפדות את כלם?
שנאמר: כל בכור בניך תפדה.
פשיטא, בפטר רחם תלה רחמנא?
מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה.
מה להלן ראשית אונו,
אף כאן ראשית אונו קא משמע לן.

בחריש ובקציר תשבות -
(כ' ברמז שצא).

רבי עקיבא אומר:
אינו צריך לומר בחריש ובקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.

ורבי (שמעון) [ישמעאל] אומר:
מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה.

ורבי ישמעאל:
מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה?
נפקא ליה מדתניא: ועניתם את נפשותיכם וכו'.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא:
ממאי דחרישה רשות דילמא חרישַת עומר דמצוה אפילו הכי אמר רחמנא תשבות?

אמר רבא:
קצירה דומאי דחרישה.
מה חרישה מצא חרוש אינו חורש,
אף קצירה מצא קציר אינו קוצר.
ואי סלקא דעתך דבקצירה דמצוה, מצא קציר אינו קוצר?
הא מצוה לקצור ולהביא!

וחג האסיף תקופת השנה -
אמר רבי יהודה אמר רב:
אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש י"ו יום, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר:
כ"א יום.

אמר רבי יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: וחג האסיף תקופת השנה –
מר סבר: כולו חג בעינן בתקופה חדשה.
ומר סבר: מקצת חג בעינן בתקופה [חדשה].
מאי קא סברי?
אי קא סברי יום תקופה גומר, בלאו הכי נמי לא למאן דאמר כולי חג איכא,
ולא למאן דאמר מקצת חג איכא. אלא קסבר יום תקופה מתחיל.
מיתיבי: יום תקופה גומר, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר:
יום תקופה מתחיל.

ועוד תניא: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש י"ו יום.

ר' יהודה אומר:
שתי ידות בחודש כ' יום.

רבי יוסי אומר:
מחשבין י"ו לפני פסח מעברין, י"ו לפני החג אין מעברין.

רבי שמעון אומר:
אף י"ו ולפני החג מעברין.

אחרים אומרים:
מעוטו י"ד יום. קשיא.

אמר מר: רבי יוסי אומר:
י"ו יום לפני הפסח מעברין היינו רבי יהודה.

יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל איכא בינייהו.
אלא לר' יוסי י"ו לפני החג הוא דלא הא י"ז וי"ח אין, והאמר י"ו לפני הפסח אין בציר לא. איידי דתנא רישא י"ו לפני הפסח, תנא סיפא נמי י"ו לפני החג.

רבי שמעון אומר:
אף י"ו לפני החג מעברין.
היינו תנא קמא?
איכא בינייהו יום תקופה [מתחיל ויום תקופה גומר] ולא מסיימי.

אחרים אומרים:
י"ד יום. מאי קסברי, אי קא סברי יום תקופה גומר וכולי חג בעינן הא איכא?
אחרים בתקופת ניסן קיימי, דכתיב: שמור את חדש האביב ועשית פסח - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן.
וליעבריה לאדר?
תנא מלמעלה למטה קא חשיב, והכי קאמר: עד מעוטו מעברין י"ד יום.

רבינא אמר:
לעולם אחרים בתשרי קיימי, וקסברי אחרים כולי חג בעינן, יום ראשון.
חג האסיף – כתיב?
חג הבא בזמן אסיפה.

שלש פעמים בשנה -
(כתוב ברמז שנ"ו).

זכורך וכן את פני האדון -
(כתוב ברמז שנ"ז).

ולא יחמוד איש את ארצך -
אמר רבי אלעזר:
שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן.
כמאן?
כי האי תנא, דתניא: איסי בן יהודה אומר:
כלפי שאמרה תורה: ולא יחמוד איש את ארצך – מלמד, שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, ותרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה.

והלא דברים קל וחומר: ומה מי שדרכן ליזוק אין ניזוקין, אדם שאין דרכו ליזוק על אחת כמה וכמה!
אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין?
תלמוד לומר: ופנית בבקר והלכת לאהליך – מלמד, שתלך ותמצא אהלך בשלום.
וכי מאחר דנפקא ליה מ-ופנית בבקר דאפילו בחזרה לא יוזק, בהליכה למה לי?

כדרבי אמי:
כל שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל.

ולא יחמוד איש את ארצך -
מעשה באחד שהניח בית של תרנגולין ובא ומצא חתולות מקורעין. חד בר נש שביק ביתו פתוח, ובא ומצא הכנא כריבא על קוקוסוי.

רבי פנחס משתעי הדין עובדא: תרין אחין באשקלון הוה לון מגורין נוכראין.
אמרין: כדואלין יהודאין סלקין לירשלם, אנן נסבין כל מה דאית להון, מן דסלקין זימן להון הקב"ה מלאכין נכנסין ויוצאין בדמותן, מן דנחתין שאלון להון מאן שבקתון לגו ביתא?
אמרין: ולא (חד) בר נש.
אמרין: בריך אלהא קודשא דיהודאי, דלא שביקן ולא שביק להון.

נבות היזרעלי היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה והעמידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם.
מי גרם לו?
על ידי שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את הקב"ה ממה שחננו.
למה?
שכבר אמרה תורה: ולא יחמוד איש את ארצך.
אימתי?
בעלותך.

לא תשחט על חמץ דם זבחי -
אמר רבא:
לא תשחט - את הפסח ועדיין חמץ קיים.
ואימא חד חד כי שחיט?
זמן שחיטה אמר רחמנא (ב' ברמז ש"ט).

ולא ילין וגו' -
חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים.

מתניתין דלא כבן תימא: דתנינא: בן תימא אומר:
חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא נאכלת אלא ליום אחד ולילה.
מאי טעמא?
דכתיב: ולא ילין לבקר זבח חג - זה חגיגה.

הפסח -
כמשמעו.
ולכליל אקשיה לפסח, ואינה נאכלת אלא צלי ואינה באה מן הבקר ואינה באה מן הנקבות ואינה באה בן שתי שנים ואינה נאכלת אלא למנוייו.

ראשית בכורי אדמתך -
(כ' ברמז שנח).

לא תבשל גדי -
(כ' ברמז שנט).

כתב לך את כל הדברים האלה כי על פי וגו' -
אמר רבי אלעזר:
תורה רוב בכתב ומעוט על פה, שנאמר: אכתב לך רובי תורתי.

רבי יוחנן אמר:
רוב על פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה.
ואידך נמי הכתיב: אכתב לך רובי?
ההיא אתמוהי קא מתמה.
ואידך נמי הכתיב: כי על פי הדברים האלה?
ההאי משום דתקיפי לא מצי למימר להו.

דרש רבי יהודה בר נחמני: מתורגמניה דריש לקיש:
כתב כתב לך את כל הדברים האלה –
וכתיב: כי על פי הדברים האלה, הא כיצד?
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב.

דבי רבי ישמעאל תנא:
אלה - אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות.

אמר רבי יוחנן:
לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי עתך ברית ואת ישראל.
אמרי: דילמא מלתא חדתי שאני, דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: עת לעשות לה' הפרו תורתך - מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל.
גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.

כשבא הקב"ה ליתן את התורה, אמר למשה על סדר המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד, שנאמר: וידבר אלהים את כל הדברים האלה - אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו.
אמר ליה הקב"ה: לך ולמדה את בני ישראל.
אמר ליה משה: רבונו של עולם, כתוב אתה לבניך.
אמר ליה: מבקש אני ליתן אותה לכם בכתב, אלא שגלוי לפני שעתידים אומות העולם לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בני כאומות העולם.
אלא המקרא תתן להם בכתב,
והאגדה והמשנה והתלמוד על פה.

ויאמר ה' אל משה כתב לך -
זה מקרא.

כי על פי -
המשנה והתלמוד שהן מבדילים בין ישראל ובין אומות העולם.
כתב לך - הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם, שנאמר: כתובים באצבע אלהים, אבל השניים אתה כתב לך.

משל למה הדבר דומה?
למלך שנשא אשה וכתב לה גמיקום משלו. לא עשה אלא קלקלה, וטרדה, בא שושבינה וריצה אותה למלך.
אמר ליה המלך: אני לא נתרציתי אלא לך, ועשה גמיקום אחר. כטוב [כתב] לך בזכותך אני נותן להם את התורה.

ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה -
אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ושתיה?
מלאכים ירדו אצל אברהם ואכלו, משה עלה לעליונים ראה שאין שם אכילה ושתיה לא אכל ולא שתה (כתוב בסוף ואלה המשפטים).

לחם לא אכל -
מִלַּחְמָהּ של תורה אכל, ומים לא שתה מֵימֶיהָ של תורה שתה, שנאמר: לכו לחמו בלחמי. ואומר: הוי כל צמא לכו למים.
היה לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה.
למה?
אלא ללמד לישראל, שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה.
ומאין היה נזון כל אותן ארבעים יום?
מזיו השכינה.

ארבעים יום וארבעים לילה -
והלא כתיב: ונהורא עמה שרא גם חשך לא יחשיך ממך.
מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה?
אלא בשעה שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר:
כשהיה רואה למלאכים מקלסין אותו בקדוש היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה רואה אותן מקלסין בברוך היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר:
כשהיה רואה אותן ששוחקין מן להוריד לישראל היה יודע שהוא יום, וכשהיה יורד להם היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר:
כשהיה רואה גלגל חמה בא וכורע לפני המקום היה ידוע שהוא לילה. וכשהיה רואה הלבנה וכוכבים ומזלות באים ומשתחוים היה יודע שהיא יום.
כשהיה תפלה קודמת לק"ש היה יודע שהוא לילה. מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שיתפלל כנסיה האחרונה שבישראל, והוא עושה כל התפילות עטרה, והוא נותנו בראשו של הקב"ה, שנאמר: ברכות לראש צדיק - לראש צדיקו של עולם.

ויהי ברדת משה מן ההר -
מהיכן נטל משה קרני ההוד?

רבותינו אומרים:
מן המערה, שנאמר: והיה בעבור כבודי ושמתיך וגו'.

רבי ברכיה אומר:
מן הלוחות, ארכן של לוחות ששה טפחים ורחבן ג' והיה משה מחזיק בב' טפחים והקב"ה בב' טפחים וב' טפחים ריוח באמצע משם נטל משה קרני ההוד.

רבי יהודה בר נחמן אמר:
כשמשה כתב את התורה נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד.

ומשה לא ידע כי קרן וגו' -
כל ההוד שנטל ממתן שכר אבל הקרן קיימת לו, שנאמר: קרנים מידו לו וגו'. וכשיטלו הצדיקים שכרן לעולם הבא יטול הוא שכרו, שנאמר: הנה אדני ה' בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אותו ופעולתו לפניו.

וייראו מגשת אליו -
(כתוב ברמז שס"ג).

ויקרא אלהם משה וישובו אליו -
לפי שנאמר: ותקעו בהן ואם באחת יתקעו אבל לא שמענו להיכן?
הריני דן:
נאמר כאן תקיעה בעדה
ונאמר תקיעה בנשיאים,
מה תקיעה האמורה בעדה בפתח אהל מועד,
אף תקיעה האמורה בנשיאים בפתח אהל מועד.

או הקודם במקרא קודם למעשה?
תלמוד לומר: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל - הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט באחת מהן שהנשיאים קודמין, אף פורט אני בכל דברות שבתורה שהנשיאים קודמים.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר: ויקרא אלהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים וגו' ואחרי כן נגשו כל בני ישראל - הואיל ואמור דבור בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם שהנשיאים קודמים וכו'.
ומה תלמוד לומר: אל ראשי המטות?
בא ללמדך שאין התרת נדרים אלא במומחין.

ויצא ודבר אל בני ישראל -
(כתוב ברמז רפ"ב).