ויקהל משה -
רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד.
אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולת ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.

מכאן אמרו:
משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בעינינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג.
אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר: ואתם עדי נאם ה' ואני אל.
וכן דוד הוא אומר: בשרתי צדק בקהל רב.
וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה?
אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם.

ויקהל משה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ועשו לי מקדש שומע אני בין בחול בין בשבת.
ומה אני מקיים: מחלליה מות יומת?
בשאר כל המלאכות חוץ ממלאכת המשכן. [או אף במלאכות המשכן].
ומה אני מקיים: ועשו לי מקדש?
בשאר כל הימים [חוץ מן השבת, או אף בשבת].
והדין נותן: ומה אם עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין הרי היא דוחה את השבת, מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכחן דין הוא שידחה את השבת, כגון שניטולה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם אף בשבת?!
תלמוד לומר: ויקהל משה - בחול ולא בשבת.

ויאמר אליהם אלה הדברים -
רבי אומר:
להביא שלשים ותשע אבות מלאכות שאמר להם משה על פה.

הא דתנן:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

כנגד מי?

אמר רבי חנינא:
כנגד עבודות המשכן.

רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אמר:
כנגד מלכות שבתורה.

בעי רב יוסף:
האי ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ממנינא הוא או לא?
מספקא ליה משום דכתיב: והמלאכה היתה דים והיאך כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס!
או דילמא: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא, והאי והמלאכה היתה דים.
הכי קאמר: דשלימא ליה עבידתא תיקו.

תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן.
דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן:
הם זרעו אתם לא תזרעו,
הם קצרו ואתם לא תקצרו,
הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, אתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד,
הם הושיטו את הקרשים מעגלה לעגלה ואתם לא תושיטו מרשות היחיד לרשות היחיד.
היכא דאיכא באמצע רשות הרבים.

הלכות שבת כהררין התלויין בשערה, מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא.

ששת ימים תעשה מלאכה -
(כתוב ברמז שצ"א).

וביום השביעי יהיה לכם קדש -
שלא יהו ישראל אומרים: הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה בבית המקדש נהא מותרין לעשות מלאכה בגבולין?
תלמוד לומר: וביום השביעי יהיה לכם קדש לכם - יהיה קדש ולמקום חול.

כל העושה בו מלאכה יומת -
ולא בו ובחברו.
והרי שחל יום הכפורים להיות ערב שבת ועשה מלאכה בין השמשות, שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר: כי כל העושה בו מלאכה יומת - בו ולא בו ובחברו.

לא תבערו אש -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: בחריש ובקציר תשבות - שבות מהחריש בשעת הקציר,
שבות מערב שביעית לשביעית.
אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבות מערב שבת לשבת?
והדין נותן: הואיל והשביעית לשם ה' ושבת לשם ה', אם למדת שהוא שובת מערב שביעית לשביעית כן מערב שבת לשבת.

ועוד קל וחומר: אם שביעית שאין חייבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין, הרי הוא שובת מערב שביעית לשביעית, שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין דין הוא שישבות מערב שבת לשבת!
או לא יהיה רשאי להדליק לו הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה?
תלמוד לומר: לא תבערו אש ביום השבת - ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת.

דבר אחר:
לא תבערו אש ביום השבת -
לפי שהוא אומר: אש תמיד תוקד על מזבח לא תכבה שומע אני בין בחול בין בשבת.
ומה אני מקיים: מחלליה מות יומת?
בשאר כל מלאכות חוץ מן המערכה.
או אינו אלא אף המערכה, ומה אני מקיים: לא תכבה?
בשאר כל הימים חוץ מן השבת, תלמוד לומר: ולא תבערו אש בכל מושבותיכם - במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש.

אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל:
לא תבערו אש - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, שומע אני בין בחול בין בשבת.
ומה אני מקיים: מחלליה מות יומת?
בשאר כל המיתות חוץ ממיתת בית דין.
או אף מיתת בית דין, ומה אני מקיים: ותלית אותו?
בשאר כל הימים חוץ מן השבת.
או אף בשבת?
תלמוד לומר: לא תבערו.
שרפה היתה בכלל ויצתה ללמד:
מה שרפה שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת.

רבי יונתן אומר:
לא תבערו אש -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ויקהל משה - שומע אני לא יהא חייב עד שיעבור על כל שלשים ותשע מלאכות?
תלמוד לומר: בחריש ובקציר תשבות.
ועדיין אני אומר עד שיעבור על שתים ואם לאו אינו חייב?
תלמוד לומר: לא תבערו אש - הבערה היתה בכלל ויצאת ללמד, (אלא) מה הבערה מיוחדת שהיא אחת משלשים ותשע מלאכות וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שאר שלשים ותשע אבות מלאכות דין הוא שיהא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה.

רבי נתן אומר:
לא תבערו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ויקהל משה - שומע אני אינו רשאי להדליק לו את הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו את המדורה מערב שבת?
תלמוד לומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת - ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב.

תנא דבי רבי ישמעאל:
לא תבערו אש בכל מושבותיכם -
מה תלמוד לומר? מה תלמוד לומר?
אי לרבי יוסי – ללאו.
אי לרבי נתן – לחלק.
דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי.

רבי נתן אומר:
לחלק יצאת.

אלא אמר רבא:
תנא מושבות קא קשיא ליה, מושבות מה תלמוד לומר?
מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ.
מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי?

משום רבי ישמעאל אמר:
תלמיד אחד. לפי שנאמר: וכי יהיה באיש חטא משפט מות וכו' עד או אינו אלא אפילו בשבת? תלמוד לומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם.
ולהלן הוא אומר: והיו אלה לכם לחקת (עולם) משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם.
מה מושבות האמור להלן בית דין,
אף מושבות האמור כאן בית דין.
אמר רחמנא: לא תבערו אש בכל מושבותיכם.
והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי?
אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ובענינא דמועדות כתיביי תיבעי קדוש בית דין כי מועדות, קא משמע לן.

מושב דכתיב גבי חלב ודם למה לי?
אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא, בזמן דאיכא קרבן ליתסר חלב ודם ובזמן דליכא קרבן לא ליתסר, קא משמע לן.
מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי?
אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא, קא משמע לן.
ביאה דכתב רחמנא גבי תפלין ופטר חמור למה לי?
מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל:
עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ.

מציתין את האורב בלשכת בית המוקד עם חשכה.

מנא הני מילי?

אמר רב יהודה:
אמר קרא: לא תבערו אש בכל מושבותיכם - בכל מושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד.

מתקיף לה רב חסדא:
אי הכי אפילו בשבת נמי?!

אלא אמר רב חסדא:
קרא כי אתא למישרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מערב שבת הוא דאתא.

שבת שבתון -
בכל מקום שבו שבות מוסיפין מחול על הקודש.

כל העושה בו מלאכה יומת -
רבי יהודה בן בתירא אומר:
הרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו אומרים הואיל וחללנו את מקצת השבת נחלל כולו.
תלמוד לומר: מחלליה מות יומת - כהרף עין.

רבי אלעזר בן פרטא אומר:
מנין אתה אומר כל מי שהוא משמר את השבת מעלין עליו כאלו עשה שבת?
שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת וגו'.

רבי אומר:
מנין אתה אומר שכל מי שמשמר שבת אחת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר שבתות מיום שבראן הקב"ה עד שיחיו המתים?
שנאמר: ושמרו בני ישראל וגו' לדורותם.

כל נדיב לבו -
(כתוב למטה ברמז שס"ח).

אמר שמואל:
גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: לבטא בשפתים.
מיתיבי בשפתים - ולא בלב.
גמר בלבו מנין?
תלמוד לומר: לכל אשר יבטא.

אמר רבא:
תריץ ואימא הכי בשפתים - ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין.
גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין?
תלמוד לומר: לכל אשר יבטא.

מיתיבי: מוצא שפתיך - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין?
תלמוד לומר: כל נדיב לבו.
שאני התם דכתיב: כל נדיב לב.
ונגמור מינה?
משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין.
ולמאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר?
הוי חולין וקדשים, וחולין מקדשים לא גמירי.
היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו.

תניא רבי אליעזר אומר:
יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: כל נדיב לבו.
ודלמא לאפוקי מדשמואל, דאמר: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, קא משמע לן אע"ג דלא הוציא.

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו -
(כתוב בויקחו לי תרומה בפסוק ואת המשכן תעשה עשר יריעות וברמז שנ"ג).

והנשיאים הביאו את אבני השהם -
כתיב: וילקטו אותו בבקר בבקר.
וכתיב: והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר – מלמד, שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן.

והנשיאים הביאו -
תנא נשיאים ממש.
וכן הוא אומר: נשיאים ורוח וגשם אין.

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל -
זה שאמר הכתוב: טוב שם משמן טוב - טוב היה שמו של בצלאל משמן הטוב.
למה?
שפרסמו הקב"ה, שנאמר: ראו קרא ה' בשם.
מזכירין ומניחין: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן - שבח לו, שבח לאביו, שבח למשפחתו, שבח לשבטו, שכן יצא ממנו.
מזכירין ומשחקים - ושם אמו שלומית בת דברי - גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, גנאי למשפחתו, שכך יצא ממנו.
עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח - גנאי לו, לאביו, גנאי לשבטו, גנאי למשפחתו.

ראו קרא ה' בשם -
מה צורך היה להיזכר כאן חור?
אלא שנתן חור נפשו על הקב"ה.
כשבקשו ישראל לעבוד עבודה זרה ולא הניח להם, עמדו והרגו אותו.
אמר ליה הקב"ה: חייך, שאני פורע לך.

משל למה הדבר דומה?
למלך שמרדו לגיונותיו עליו. עמד שר צבא שלו ונלחם בהם.
אמר להם: במלך אתם מורדין?!
עמדו עליו והרגוהו.
בא המלך, אמר: היכן הוא שר צבא שלי?
אמרו לו: הרגו אותו לגינות.
אמר המלך: חייך, אילו ממון נתת לי הייתי פורע לך, עכשיו נפשך נתת עלי!
חייך, כל בנים שיש לך אני אגדלם בעולם ואעשה אותן דוכסין ואיפרכין.
כך חור נתן נפשו על הקב"ה במעשה העגל.
אמר ליה הקב"ה: חייך, כל בניך אני מגדלן בעולם הזה, שנאמר: ראו קרא ה' בשם וגו' וימלא אותו רוח אלהים. ואל תאמר בצלאל בלבד, אלא כל מי שהיה עוסק במלאכת המשכן נתן בהם הקב"ה בינה וחכמה ודעת, שנאמר: ויעשו כל חכם לב ולא תאמר בבני אדם, אלא אפילו בהמה וחיה. ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל, שנאמר: ראו קרא ה' בשם בצלאל.

וכל השבח הזה מהיכן בא?
משבטו של יהודה, זה שאמר הכתוב: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה.
וכתיב: ותיראן המילדות את האלהים.
ומה פרע להן הקב"ה?
ויעש להם בתים - בתי כהונה ומלכות.
יוכבד - נטלה כהונה ומלכות שכרה: משה ואהרן.
ומה נטלה מרים שכרה?
חכמה – שנאמר: הן יראת ה' היא חכמה, העמיד ממנה בצלאל שהיה חכם, שנאמר: ואמלא אותו רוח אלהים.

ראו קרא ה' בשם -
ראו חכמה שנתתי בלבו.
בשלשה דברים הללו נבראו שמים, שנאמר: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו.
ובשלשה דברים הללו נעשה בית המקדש, שנאמר: בן אשה אלמנה וגו'.
ואף לעולם הבא יבנה בית המקדש בשלשה דברים הללו, שנאמר: ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת וגו'.
אמר הקב"ה: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה.
וכתיב בעתניאל: ותהי עליו רוח ה'.
וכן לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם, שנאמר: ונתתי רוחי בכם וחייתם.


ראו קרא ה' בשם וגו' איש איש ממלאכתו אשר המ עושים -
כתיב: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
וכתיב: ותמות עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור.
וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוה?
בר תליסר שני.
כתיב: איש איש ממלאכתו.
ותניא: שנה ראשונה עשה משה משכן,
שניה הקים משכן ושלח מרגלים. וכתיב: בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי. כמה הויא להו?
ארבעים דל ארבסר דהוה בצלאל פשו להו עשרין ושית, דל תרתי דתלתא עיבורי פשו להו עשרים וארבע, אשתכח דכל חד וחד בר תמני אוליד.

תני לוי: איש איש ממלאכתו - ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חברו.