[ד, א]
והן לא יאמינו לי -
אמר ריש לקיש:
החושד בכשרים לוקה בגופו. מנלן?
ממשה, דכתיב: והן לא יאמינו לי.
וקמי קודשא בריך הוא גלי' דהוו מהימני.
א"ל: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.
מאמינים – דכתיב: ויאמן העם.
בני מאמינים – דכתיב: והאמין בה'.
ואתה אין סופך להאמין, דכתיב: יען לא האמנתם בי.
וממאי דלקה?
דכתיב: הבא נא ידך בחיקך.

אמר רבא:
מדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורענות.
במדת פורענות כתיב: ויוציאה והנה ידו מצרעת.
ואלו במדה טובה כתיב: ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו.
מחיקו - הוא דשבה כבשרו.

ויבלע מטה אהרן את מטותם -
א"ר אלעזר:
נס בתוך נס.
א"ל: לשון הרע אתה אומר על בני!
מה הנחש דאמר לשון הרע והלקיתי אותו בצרעת, אף אתה הבא נא ידך בחיקך.

והיה אם לא יאמינו, ולקחת ממימי -
רמז לו מאין אתה תטול שלך?
מן המים, שנאמר: המן הסלע הזה.

[ד, ג]
וישליכהו ארצה ויהי לנחש -
אמר הקב"ה למשה: כשם שהנחש מתעקם, כך פרעה עתיד להתעקם עליכם, הוי: מגיד מראשית אחרית.
אמר הקב"ה למשה: שני סימנין הללו נחש ומצורע, אחד שלי ואחד שלך.
וידבר העם באלהים ובמשה וגו',
וישלח ה' בעם את הנחשים.
ומי שהוא מדבר בעצמך לוקה בצרעת: והנה מרים מצרעת כשלג.

עד שלא זכה משה לתורה, כתיב בו: לא איש דברים אנכי. כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל מדבר, שנאמר: אלה הדברים אשר דבר משה.
וכן לעתיד לבוא: ועלהו לתרופה, מי שהוא אלם לועט מתרפא לשונו ומצחצח מיד בדברי תורה, שנאמר: ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר: מזה ומזה הם כתובים.
אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה שמרפא את הלשון, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים.

דבר אחר:
למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז ואמר: הרי ארגמן!
הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו וא"ל: מה אתה מוכר?
א"ל: ולא כלום.
א"ל: אני שמעתי את קולך, שאמרת: הרי ארגמן, ואת אומר ולא כלום?!
א"ל: מרי, ארגמן הוא, אבל אצלך ולא כלום.
כך משה אצל הקב"ה, שברא את הפה ואת הדבור.
אמר: לא איש דברים אנכי, אבל אצל ישראל אלה הדברים.

כל שבעת הימים היה הקב"ה מדבר עם משה מתוך הסנה, שנאמר: גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך. ופרק הפסח היה, ובאותו הזמן לשנה הבאה בט"ו בניסן יצאו ישראל ממצרים. בט"ו בניסן נולד יצחק.
בט"ו בניסן נתבשרה שרה.
בט"ו בניסן נדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים, שנאמר: ויהי מקץ קץ אחד לכולן.
בי"ד בו שחטו את פסחיהם, ויום ד' היה.
בו בלילה לקו בכורות.
למחרת נסעו מרעמסס,
וברביעי ויוגד למלך מצרים.
ובה' ובו' רדפו.
לשחרית אמרו שירה ויום ד' היה, ויו"ט אחרון של פסח היה:

[ד, יג]
שלח נא ביד תשלח -
את סבור שמא עיכב משה שלא ילך?
לא עשה אלא כמכבד אהרן.
אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה, הוא שכתוב: ואודע להם בארץ מצרים.
ומנין שהיה אהרן מתנבא להם?
שנאמר: ויבוא איש אלוהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן.
אמר: כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם, עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מֵצֵר, לכך לא בקש משה לילך.
א"ל הקדוש ברוך הוא: אהרן אחיך אינו מצר בדבר הזה, אלא ישמח. תדע לך שהוא יוצא לאנפטי שלך, שנאמר: הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח לא בפיו אלא בלבו, (לג) בלבו יותר מבפיו.

אמר ר"ש בן יוחאי:
הלב ששמח בגדולת אחיו - ילבש אורים ותומים, שנאמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן.
כיון שא"ל הקב"ה כך, קבל עליו לילך.
מיד נגלה הקב"ה על אהרן, א"ל: צא לקראת משה אחיך, כדי שידע שאתה שמח בדבר זה, לכך נאמר: לקראת משה המדברה.
אלו היה אהרן יודע (כתוב ברמז קמ"א):

סימן קעג

[ד, יד]
ויחר אף ה' במשה -
ר' יהושע בן קרחה אומר:
כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, חוץ מזה שלא נאמר בו רושם.

ר"ש בן יוחאי אומר:
אף זה, נאמר בו רושם, שנאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, והלא כוהן הוא?!
הכי קאמר: אני אמרתי אתה כוהן והוא לוי, עכשיו הוא כוהן ואתה לוי.

וחכמים אומרים:
לא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המלואים בלבד.

ויש אומרים:
לא פסקה אלא מזרעו של משה, שנאמר: ומשה איש האלהים, בניו יקראו על שבט לוי.
ואומר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.
מאי ואומר?
וכי תימא ההוא לדורות הוא דכתיב, ואומר: משה ואהרן בכהניו.
וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, והכתיב: ויצא מעם פרעה בחרי אף, ולא אמר ליה ולא מידי?

אמר ריש לקיש:
סטרו ויצא.
והכתיב: ונצבת לקראתו על שפת היאר?

ואמר ריש לקיש:
מלך הוא והסבר לו פנים.

ור' יוחנן אמר:
רשע הוא והעז לו פנים. איפוך.
אם נאמר: אהיה עם פיך למה נאמר: הוריתיך?
ואם נאמר הוריתיך למה נאמר אהיה עם פיך?
אלא אהיה עם פיך - זה פתיחת פה ומענה לשון.
הוריתיך - זה גנזי חכמה, שגלה הקב"ה למשה על כל גנזי תורה חכמה ומדע וגנזי חיים, והראהו מה שעתיד להיות לעוה"ב. וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין, שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים, והראהו ר' עקיבא דורש כתרי אותיות, אמר: אין לי עסק בשליחות של מקום, שנאמר: ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח.
מה עשה הקב"ה?
שגרו לשר של חכמה ותפשו למשה והוליכו למקום אחד, והראה לו בפרגוד של הקב"ה רבוא רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים: הלכה למשה מסיני, מיד נתקררה דעתו של משה.

[ד, יז]
ואת המטה הזה תקח בידך -
המטה שנברא בין השמשות נמסר:
לאדם הראשון בגן עדן,
ואדם מסרו לחנוך,
וחנוך מסרו לשם,
ושם מסרו לאברהם,
ואברהם מסרו ליצחק,
ויצחק מסרו ליעקב,
ויעקב הוליכו למצרים,
ומצרים ליוסף,
וכשמת יוסף נטלטל כל ביתו ונתן בפלטין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים, וראה את המטה וחמד אותו בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן שלו, ולא היה יכול לקרב אליו, עד שבא משה לארץ מדין ונכנס לתוך גן ביתו, וראה את המטה וקרא את האותיות אשר עליו ושלח ידו ולקחו.
וראה יתרו ואמר: זה הוא האיש שהוא עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו צפורה בתו לאשה, שנאמר: ויואל משה וגו'. והיה משה רועה ומנהיג באותו מטה את צאנו של יתרו מ' שנה, ולא שכלה אותם חית השדה והם פרים ורבים הרבה מאד, ועליהם הכתוב אומר: כצאן קדשים.

וינהג את הצאן -
עד שבא להר חורב, ושם נגלה הקב"ה מתוך הסנה.

א"ר יהודה בר אמי:
המטה משקל ארבעים סאה היה, ושל סנפירינון היה, ועשר מכות חקוקות עליו, ובנוטריקון: דצ"ך,
עד"ש,
באח"ב.
א"ל הקב"ה: המטה הזה יביא עליו את המכות.

[ד, יט]
ויאמר ה' אל משה במדין -
תני:

המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו.

מנא הני מילי?

אמר רב נחמן:
דכתיב: ויאמר ה' אל משה במדין.
אמר ליה: במדין נדרת לך והתר נדרך דכתיב: ויואל משה לשבת ואין אָלָה אלא שבועה, דכתיב: ויבוא אותו באלה.
וכתיב: וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים.

ר' אליעזר אומר:
פותחין בנולד וחכמים אוסרין. כיצד?
שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר, או שהיה משיא את בנו.
אמר: אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב, לא הייתי נודר.
מאי טעמא?

אמר רב חסדא:
דאמר קרא: כי מתו כל האנשים.
והא מיתה דנולד הוא?
מכאן שפותחין בנולד.

ורבנן מאי טעמא?
קסברי הנהו מי מתו?
והאמר מר: כל מקום שנאמר: נצים נצבים אינו אלא דתן ואבירם, אלא שירדו מנכסיהם.

[ד, יח]
וילך משה וישב אל יתר חותנו -
לא היה צריך לומר אלא וישב אל מצרים, ולמה שב אל יתרו?
להתיר נדרו.
מה עשה הקב"ה?
קשר ענן שם, כביכול התיר נדרו של משה.

דבר אחר:
שהלך ליטול רשות ממנו.

ויאמר לו לך לשלום -
כל מי שכתוב בו לשלום - הולך וחוזר, וכל מי שכתוב בו בשלום הולך ואינו חוזר.
באבנר – כתיב: וישלח דוד את אבנר וילך בשלום - הלך ולא חזר, אבל יתרו שאמר למשה: לך לשלום - הלך וחזר.


[ד, כ]
ויקח משה את אשתו ואת בניו -
באותה שעה נאמר לאהרן: לך לקראת משה המדברה - יצא לקראתו והיה מגפפו ומחבקו ומנשקו.
אמר ליה: משה אחי, היכן היית כל השנים הללו?
אמר ליה: במדין.
מה טף ונשים אלו עמך?
אמר ליה: אשתי ובני.
אמר ליה: להיכן אתה מוליכן?
אמר ליה: למצרים.
אמר ליה: על הראשונים אנו מצטערין, ועכשיו הבאת את האחרונים?!
באותה שעה אמר לה: לכי לבית אביך, לכך נאמר: אחר שלוחיה.

[ד, כ]
[וירכיבם על החמור -
(כתוב ברמז צח).

[ד, כד]
ויהי בדרך במלון וגו' ויבקש המיתו -
(כתוב ברמז פ"א ותתנ"נ).

[ד, כה]
ותקח צפורה צר -
(ברמז פ"א)].

[ד, כו]
אז אמרה חתן דמים [למולת] -
כל פרקמטיא של משה לא הייתה אלא באז, כיצד?
הצלת נפשו לא הייתה לא באז שנאמר: וירף ממנו אז אמרה.
קנתורו לא היה אלא באז, שנאמר: ומאז באתי אל פרעה.
שירתו לא הייתה אלא באז, שנאמר: אז ישיר משה ובני ישראל.
אף הפרשת ערים לא הייתה אלא באז, שנאמר: אז יבדיל משה שלוש ערים.

[ד, כז]
ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה -
זה שאמר הכתוב: ירעם אל בקולו נפלאות.
אימתי עשה הקדוש ברוך הוא בקולו נפלאות?
בשעה שבקש הקב"ה לשלוח משה בשליחות לגאול את ישראל והיה במדין.
אמר ליה: שוב מצרים נחלק הדבור לשני קולות, ונעשה דו פרצופין:
ושמע משה במדין: לך שוב מצרים,
ואהרן שמע במצרים: לך לקראת משה המדברה.
ומה שבאמצע לא היו שומעין, הוי ירעם אל בקולו נפלאות.
זה שאמר הכתוב: מי יתנך כאח לי.
אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: מי יתנך כמשה ואהרן, שנאמר: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שהיו אוהבין זה לזה ומחבבין זה לזה.
שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה, לא קנאו זה לזה אלא היו שמחין זה בגדולת זה.
אמצאך בחוץ אשקך - וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו.
זה שאמר הכתוב: חסד ואמת נפגשו וצדק ושלום נשקו.
צדק - זה משה, שנאמר: צדקת ה' עשה.
שלום - זה אהרן, שנאמר: בשלום ובמישור הלך אתי.
חסד - זה אהרן, שנאמר: וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך.
ואמת - זה משה, שנאמר: בכל ביתי נאמן הוא.
כל נשיקה של תִפְלוּת (ברמז קכ"ד).

[ד, כט]
וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל -
אמר להם: כך אמר הקב"ה: פקד פקדתי אתכם, סימן היה לישראל, כל גואל שבא בלשון הזה שהוא גואל של אמת, שכך אמר להם יוסף: פקד יפקד אלוהים אתכם.

[ד, לא]
ויקדו וישתחוו -
כיון שהזכיר להם פקד פקדתי מיד ויאמן העם.
א"ל משה ואהרן: בואו עמנו ונלך אצל פרעה, מיד קבלו עליהם זקני ישראל והלכו עמהם, עד שהיו הולכין היו מגנבין עצמן אחד אחד ושנים שנים, כיון שהגיעו לפלטין של פרעה, לא נמצאו עמהן אחד מהן, שנאמר: ואחר באו משה ואהרן.
והיכן הם הזקנים?
אלא שהלכו להם.
א"ל הקדוש ברוך הוא: מה אתם סבורים שאיני פורע לכם?
חייכם, כשיעלו משה ואהרן לקבל את התורה, אתם עולים עמהם ואני מחזיר אתכם, שנאמר: ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה.