[רש"י: (ב) החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש [ס], והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.
וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר:
(שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה'.
(ויקרא ז לח) ביום צוותו.
(במדבר טו כג) מן היום אשר ציווה ה' והלאה?!
אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:]

אות ס
([נחלת יעקב]) הרא"ם האריך לפלפל וכו' ודבריו אין להם קישור וכו' אבל לי נראה מבואר הוא שצריך חכמה ובינה יתירה לעיני העמים מהא דאמרינן בראש השנה (דף כ') אמר רב זירא אמר רב נחמן עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא ולדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא הרי שבזה השיעור היה מתקשה אם בשיתא לאחר המולד ואם בתמני סרי לאחר המולד וכו' עיין שם.

[רש"י: (ג) דברו אל כל עדת - וכי אהרן מדבר והלא כבר נאמר (שמות ז ב) אתה תדבר [ע]?!
אלא חולקין כבוד זה לזה ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם, כאלו שניהם מדברים:
אל כל עדת ישראל וגו' בעשר לחדש - דברו היום בראש חודש [פ] שיקחוהו בעשור לחודש:
הזה - פסח מצרים [צ] מקחו בעשור, ולא פסח דורות:
שה לבית אבת - למשפחה אחת [ק].
הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן?
תלמוד לומר: שה לבית:]

אות ע
([רא"ם]) ואיני מבין דבריו דדלמא אתה תדבר לאהרן הוא דקאמר אבל לישראל שניהם כאחד היו מדברים ועוד אפילו אם תמצא לומר שפירוש אתה תדבר לפרעה הוא דלמא דוקא לפרעה אתה תדבר ולא אהרן אבל לישראל שניהם מדברים. ויש לומר שמה דכתיב אתה תדבר וגו' רצונו לומר אף על פי שאהרן אחיך יהיה נביאך מכל מקום אתה תדבר פעם אחת בקיצור השליחות לפרעה כפי ששמעת מפי ואהרן ימליצנו ויטעימנו אחר כך וכמו שהוא גבי פרעה ככה הוא גבי ישראל דכתיב ודבר הוא לך אל העם וגו' רצונו לומר אף על פי שאהרן יהיה לך לפה לדבר עם העם עם כל זה צריך אתה לדבר אל העם בכל שליחות פעם אחת בקיצור כמ"ש לעיל.

אות פ
רצונו לומר בעשור לחדש הזה לא קאי אאמירה אלא אויקחו דאי קאי אאמירה הוה ליה למימר בעשור לחדש הזה לאמר ויקחו וגו' דהוה משמע דאמירה יהיה בעשור לחדש אבל השתא שכתוב לאמר קודם בעשור לחדש קאי אאמירה דלעיל אראש חודש.

אות צ
מדכתיב הזה דמיעוטא הוא. ומהרש"ל פירש דהוה ליה למימר ויקחו להם בעשור לחדש וגו' שהיה משמע שהצווי של לקיחה קאי על יום העשור אלא לכן כתיב הכי לומר שהשתא יהיה הלקיחה בעשור ולא לדורות.

אות ק
מדאמר משה לישראל וקחו לכם צאן למשפחותיכם אם כן בית אבות היינו משפחה ולכך פירש רש"י שה למשפחותיכם שה לבית אבות.

[רש"י: (ד) ואם ימעט הבית מהיות משה - ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו' זהו משמעו לפי פשוטו.
ועוד יש בו מדרש ללמד:
שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו ולהימנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים בהיותו בחיים [ר], ולא משנשחט:
במכסת - חשבון וכן (ויקרא כז כג) מכסת הערכך:
לפי אכלו - הראוי לאכילה פרט לחולה וזקן [ש] שאינן יכולין לאכול כזית:
תכסו – תתמנון [ת]:]

אות ר
רצונו לומר מהיות משה קרינן מחיותו דשה דאותיות אחע"ה מתחלפות.

אות ש
דמדפסח הוא נאכל על השובע אם כן מאי נפקותא בין בעל אכילה לשאינו בעל אכילה אלא לפי אכלו היינו הראוי לאכילה.

אות ת
יש לומר משום הכי הביא התרגום שלא תאמר תכוסו את אחרים לכך הביא התרגום תתמנון על ידי אחרים ([נחלת יעקב]) ולי נראה עיקר כוונת הרב למעוטי שלא תפרש לשון שחיטה לא תשחטו תרגום לא תכסון וכן דעת הש"ס.

[רש"י: (ה) תמים - בלא מום:
בן שנה - כל שנתו קרוי בן שנה [א] כלומר שנולד בשנה זו:
מן הכבשים ומן העזים - או מזה או מזה [ב] שאף עז קרויה שה, שנאמר (דברים יד ד) ושה עזים:]

אות א
([נחלת יעקב]) ואתא למעט דלאחר שעבר עליו שנה אף על פי שעדיין לא נתמלאו שתי שנים פסול לקרבן פסח כדאמר בפסחים (דף צ"ז) ברש"י זכר בן שתי שנים אינו ראוי לפסח עיין שם מה שהאריך בראיות.

אות ב
דכתיב ושה עזים ואי אמרת אחד מן הכבשים ואחד מן העזים הוה ליה למימר שיים לשון רבים כיון דעז נמי קרוי שה אלא וכו'.

[רש"י: (ו) והיה לכם למשמרת - זה לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים [ג] מה שלא ציווה כן בפסח דורות.
היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח): ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז): ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו): מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר (זכרי' ט יא): גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה [ד] אמר להם (פסוק כא): משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה:
ושחטו אתו וגו' - וכי כולן שוחטין אלא מכאן ששלוחו [ה] של אדם כמותו:
קהל עדת ישראל - קהל ועדה וישראל.
מכאן אמרו, פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו, נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (דף סד א):
בין הערבים - משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב.
ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב (ירמיהו ו ד).
ועריבת הלילה בתחילת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו (ישעיהו כד יא) ערבה כל שמחה:]

אות ג
והא דלא הקשה לעיל גבי בעשור לחודש ויקחו להם וגו'. ונראה לי דלעיל הייתי אומר מפני בקור ממום צריך ארבעה ימים ואין הכי נמי דפסח דורות נמי צריך ארבעה ימים לבקור ולא בא הזה למעט מבקור ארבעה ימים אלא פסח שני אבל הכא דכתיב והיה לכם למשמרת וגו' וזהו לשון בקור שמע מינה דויקחו דכתיב לעיל קיחה ממש הוא אם כן קשה למה לקיחתו ארבעה ימים קודם לשחיטתו כלומר לקיחתו לשם פסח ופסח דורות לקיחתו לשם פסח כל זמן שירצה אך קשה היאך מתורץ הקושיא במה שמביא בשם רבי מתיא בן חרש וכו' ולמה ארבעה ימים לא פחות ולא יותר וצריך עיון.

אות ד
פירוש ועוד טעם אחר שהיו וכו'.

אות ה
([רא"ם]) ואם תאמר אמאי לא יליף מקרא איש שה לבית אבות שאחד לוקח לכל המשפחה ועוד דלמא שאני הכא שיש לו ולשליח שותפות בגויה. ויש לומר דנפקא ליה מהני תרי קראי דאם אינו ענין להיכא דאית ליה שותפות בגויה תנהו ענין להיכא שאין לשליח חלק בגויה כדאיתא שם בקידושין ([נחלת יעקב]) ואגב חורפיה לא עיין יפה והאריך שם עיין שם ומסיים ולי נראה דהוה ליה למימר ושחטו אותם דהוי משמע דהרבה אנשים שוחטים הרבה פסחים או הוה ליה למימר ושחט אותו השתא דכתיב ושחטו אותו אם כן קשה וכי כולם שוחטים אלא וכו'.

[רש"י: (ז) ולקחו מן הדם - זו קבלת [ו] הדם.
יכול ביד [ז]?
תלמוד לומר (פסוק כב): אשר בסף:
המזוזת - הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:
המשקוף - הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו לינט"ר בלעז [משקוף].
ולשון שקיפה חבטה, כמו:
(ויקרא כו לו) קול עלה נדף, טרפא דשקיף.
(שמות כא כה) חבורה משקופי:
על הבתים אשר יאכלו אתו בהם - ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הבקר [ח], שאין דרין בתוכו:]

אות ו
דלא הוה ליה למימר אלא ונתנו מן הדם ולקחו למה לי אלא זו קבלה.

אות ז
([נחלת יעקב]) והכי פירושו מאחר שלקחו היינו שמקבל את הדם ולא כתיב לתוך מה יקבל יכול אף ביד תלמוד לומר בסף.

אות ח
מדכתיב אשר יאכלו אותו בהם ואין לומר דדוקא כתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל בית שאין אוכלין בתוכו אף על פי שראוי לדור בתוכו אין נותנין שם דם שהרי כתיב בסמוך והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם משמע אם ראוי לדור בהם אף על פי שאין אוכלין בתוכו נותנין שם דם.

[רש"י: (ח) את הבשר - ולא גידים [ט] ועצמות:
על מררים - כל עשב מר נקרא מרור [י]. וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם (שמות א יד):]

אות ט
דאם לא כן לכתוב ואכלו אותו הבשר למה ליה ([גור אריה]) ודוקא הגידין שהם קשין שאין נאכלין מחמת קושיין קמיירי.

אות י
מדכתיב מצות על מרורים הקיש מרור למצה מה מצה מין זרעים וכל דבר הבא לידי חימוץ יצא ידי מצה אף מרור מין זרעים וכל עשב מר יצא ידי מרור.

[רש"י: (ט) אל תאכלו ממנו נא - שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון ערבי:
ובשל מבשל - כל זה באזהרת אל תאכלו:
במים - מנין לשאר משקין?
תלמוד לומר: ובשל מבושל [כ] מכל מקום:
כי אם צלי אש - למעלה גזר עליו במצוות עשה וכאן הוסיף עליו לא תעשה אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:
ראשו על כרעיו - צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני [ל] מעיו נותן לתוכו [מ] אחר הדחתן.
ולשון על כרעיו ועל קרבו כלשון (שמות ו כו) על צבאותם, כמו בצבאותם, כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם:]

אות כ
רצונו לומר הואיל וכתיב מים הוה אמינא דוקא מים למה ליה לכתוב ובשל מבושל לרבות כל המשקים. ואם תאמר לא יכתוב לא מים ולא מבושל אלא לכתוב נא ובשל ותו לא ומתרץ הרא"ם כיון דמבושל כולל גם הצלי כדכתיב ובשלת ואכלת ופירש רש"י דאף הצלי קרי בישול הוצרך לכתוב ולפרש במים לאפוקי צלי אף על גב דכתיב כי אם צלי אש ועל כרחך דמבושל לאו בצלי קמיירי.

אות ל
תקן בזה שלא תאמר דהראש עם כרעיו ועם קרבו צלאם לבדו והכבש לבדו לכך פירש עם ראשו וכו' כלומר כל הכבש במשלם צלאו.

אות מ
וכתב הרא"ם זה אינו אלא אליבא דרבי יוסי הגלילי אבל רבי עקיבא פליג בזה ואומר כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו ותמיה לי איך הניח דברי רבי עקיבא שהלכה כמותו מחבירו ותפס דברי רבי יוסי הגלילי עכ"ל ([נחלת יעקב]) ולא נראה דאסלקא דעתך דכוונת הרב לפסוק הלכה כרבי יוסי למה הזכיר בני מעיו בלחוד שניתן לתוכו הוה ליה למימר נמי נותן כרעיו לתוכו אלא דסבירא ליה דכמו דבראשו כולי עלמא לא פליגי דנותן לתוכו ולא פליגי אלא בכרעיו לחוד וכו' עיין שם.

[רש"י: (י) והנתר ממנו עד בקר - מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה?
ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה [נ], ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו.
ועוד מדרש אחר:
למד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת. וכך תדרשנו והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני [ס] תעמוד ותשרפנו:]

אות נ
(נחלת יעקב) תימה לי דבכמה מקומות בש"ס מוכח שהוא עמוד השחר וכן פירש רש"י בהדיא בברכות((דף ט')) ובפסחים (דף ק"כ).

אות ס
הא דלא נקט בלשון הכתוב באש תשרפו משום דלא תימא שורף והולך מיום ראשון עד יום שני לכך אמר תעמוד ותשרפנו יורה שתחלת עמידתו לשורפו לא יהא אלא עד בקר שני (רא"ם)([גור אריה]) שלא תאמר שלא ישרפנו עד בקר השני אבל אם לא ירצה לשרפו הרשות בידו להניחו כך לכן אמר תעמוד רצונו לומר שהוא מצות עשה לשורפו.

[רש"י: (יא) מתניכם חגרים – מזומנים [ע] לדרך:
בחפזון - לשון בהלה ומהירות, כמו:
(שמואל א' כג כו) ויהי דוד נחפז ללכת.
(מלכים ב' ז טו) אשר השליכו ארם בחפזם:
פסח הוא לה' - הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג [פ] והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט [צ], ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים.
דבר אחר:
דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק"א [פסח] לשון פסיעה:]

אות ע
רצונו לומר דלאו דוקא שיחגרו מתניהם וכו' אלא שיהיו ממהרים כמו שרוצים לילך לדרך.

אות פ
רצונו לפרש דפסח הוא לה' משמע שהוא נותן טעם למה ואכלתם אותו בחפזון.

אות צ
הכי גרסינן ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו וכו' ולא גרסינן דבר אחר (מהרש"ל).

[רש"י: (יב) ועברתי - כמלך העובר ממקום למקום [ק], ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:
כל בכור בארץ מצרים - אף בכורות אחרים [ר] והם במצרים.
ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים?
תלמוד לומר: (תהילים קלו י) למכה מצרים בבכוריהם:
מאדם ועד בהמה - מי שהתחיל בעבירה ממנו מתחלת הפורענות:
ובכל אלוהי מצרים - של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:
אעשה שפטים אני ה' - אני בעצמי ולא על ידי [ש] שליח:]

אות ק
כלומר כמו מלך שמנהגו לילך בדרך ישרה ואינו פונה לכאן ולכאן במבואות העיר כך הקדוש ברוך הוא יהיה עובר במבוי אחד בלבד ובאותו העברה לקו בכורי מצרים בין באותו מבוי בין במבואות אחרים דאי לא כן ועברתי למה לי([רא"ם]).

אות ר
דאם לא כן בארץ מצרים למה ליה.

אות ש
מדכתיב אעשה שפטים למה ליה למימר אני ה' והא דכתיב וה' הכה כל בכור ופירש רש"י הוא ובית דינו יש לומר כיון שהוא עצמו היה המכה אף על פי שבית דין עמו אינו נקרא על ידי שליח.

[רש"י: (יד) לזכרון – לדורות [ת]:
וחגתם אתו - יום שהוא לך לזיכרון אתה חוגגו.
ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון [א]?
תלמוד לומר (שמות יג ג): זכור את היום הזה אשר יצאתם.
למדנו שיום היציאה הוא יום של זיכרון.
ואיזה יום יצאו?
תלמוד לומר (במדבר לג ג): ממחרת הפסח יצאו, הוי אומר יום חמישה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמישה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו:
לדרתיכם - שומע אני מיעוט דורות שנים?
תלמוד לומר חקת עולם [ב] תחגוהו:]

אות ת
([נחלת יעקב]) שלא תאמר מדכתיב לכם הוה אמינא לדור הזה לכך פירש לדורות ולא הוצרך הרב לזה שהרי כתיב אחריו לדורותיכם אלא כדי לסמכו לוחגותם וכו'.

אות א
שהרי למעלה הוזכרו יום החודש ועשור וארבעה עשר.

אות ב
(נחלת יעקב) ואין להקשות אם כן למה ליה לדורותיכם. יש לומר דאי לאו לדורותיכם הוה אמינא לזה הדור יהיה לחוקת עולם שיחוגו בכל שנה ושנה וכו'.

[רש"י: (טו) שבעת ימים - שטיינ"א של ימים [קבוצה של שבעה ימים רצופים]:
שבעת ימים מצוות תאכלו - ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז ח) ששת ימים תאכל מצות?
למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה [ג], ובלבד שלא יאכל חמץ.
מנין אף שישה רשות?
תלמוד לומר: ששת ימים.
זו מידה בתורה, דבר שהיה בכלל [ד] ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות אף שישה רשות.
יכול אף לילה הראשון רשות?
תלמוד לומר (להלן פסוק יח): בערב תאכלו מצות [ה], הכתוב קבעו חובה:
אך ביום הראשון תשביתו שאר - מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה.
ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו: (איוב טו ז) הראשון אדם תולד, הלפני אדם נולדת.
או אינו אלא ראשון של שבעה?
תלמוד לומר (שמות לד כה): לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:
הנפש ההוא - כשהיא בנפשה ובדעתה [ו], פרט לאנוס:
מישראל - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר?
תלמוד לומר: במקום אחר (ויקרא כב ג) מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:]

אות ג
מדכתיב וביום השביעי עצרת לה' אלהיך משמע דלא הוה רק עצרת אבל אינו חובה לאכול בו מצה דאם היה חובה הוה ליה למימר בפירוש וביום השביעי תאכל מצות ועצרת תהיה כדי שלא נחשוב דיצא מן הכלל דלעיל כתב ששה ימים דמשמע ולא שבעה ואין להקשות לא לכתוב אלא בערב תאכלו מצות שבעה ימים לא יאכל חמץ וממילא ידעינן דבערב ראשון חובה וכל השבעה רשות ויש לומר דהוה אמינא בערב תאכלו מצות רצונו לומר בערב תתחיל לאכול מצה ותאכל אותם כל שבעה ולא תאכל חמץ וק"ל. עיין במזרחי כי האריך הרבה אבל אינו צריך כל כך לפירוש רש"י משום הכי לא הארכתי.

אות ד
פירש רשב"ם (פסחים ק"כ) השביעי בכלל שבעית ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל וכתב ביום השביעי עצרת לה' אלהיך ולא נאמר בו תאכלו מצות ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כולו. והרא"ם דחה פירוש זה ופירש בענין אחר.

אות ה
פירש רש"י ([פסחים כ"ח]) קרא יתירא הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלהו דאם לא כן בערב למה ליה והלא בכלל שבעת ימים מצות תאכלו הוא דימים אף לילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום העשרים ואחד לחודש.

אות ו
פירוש מזידה וכן הוא בהדיא במכילתא.

[רש"י: (טז) מקרא קדש - מקרא שם דבר, קרא [ז] אותו קדש לאכילה ושתייה וכסות:
לא יעשה בהם - אפילו על ידי אחרים:
הוא לבדו - הוא ולא מכשיריו שאפשר [ח] לעשותן מערב יום טוב:
לכל נפש - אפילו לבהמה.
יכול אף לנכרים [ט]?
תלמוד לומר: לכם:]

אות ז
שפירושו קריאת קדש רצונו לומר תקראנו לכסות ולאכילה ולשתיה ואין לפרש מקרא שם דבר כלומר שפירושו קרוי מן הקדוש ברוך הוא קדש דאם כן היום היום מבעי ליה ולא וביום וביום.

אות ח
מדכתיב הוא דמשמע הוא ולא מכשיריו וכתיב לכם משמע לכל צרכיכם הא כיצד אלא כאן שאפשר כאן שאי אפשר וכו'.

אות ט
ואם תאמר דלמא איפכא ויש לומר דמרבה אני את הבהמות שמזונותיהן עליך ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותם עליך.

[רש"י: (יז) ושמרתם את המצוות - שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח [י], תלטוש בצונן.
רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות [כ], כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:
ושמרתם את היום הזה - ממלאכה:
לדרתיכם חקת עולם - לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר אזהרת (לעיל טז) כל מלאכה לא יעשה,[ל] לא לדורות נאמרה, אלא לאותו הדור:]

אות י
פירוש אם המצה תפחה ורוצה להחמיץ אף על פי שאין בתפיחה משום חימוץ תתן ידיה בצונן ותטחה פני המצה כדי שתצטנן משום חיוב ושמרתם.

אות כ
([דבק טוב]) דלפי פשוטו אין זה מקומו דהוה ליה למימר אחר שבעת ימים מצות תאכלו ושמרתם את המצות שלא יבואו לידי חימוץ והפסיק ביניהם בשאר דינים לומר דלאו דוקא על המצות קאי וכו'.

אות ל
ואם תאמר דהכא משמע דכל שבעה ימים חובה הוא ולעיל פירש רש"י בהדיא דכל שבעה רשות הוא ויש לומר הא דפירש רש"י לעיל דרשות הוא היינו אכילת מצה דהפסוק משתעי באכילת מצה והכא מיירי לענין השבתת שאור והא דנקט הכא למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים אינו רצונו לומר קרא דלעיל שבעת ימים מצות תאכלו אלא קרא דכתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וקרא דלעיל מיניה עד יום האחד ועשרים לחדש בערב מיירי לענין השבתת שאור ואי לא הוה נאמר אלא שבעה ימים הוה אמינא דביום אתה מצווה על השבתת שאור אבל לא בלילה עיין ברא"ם שהאריך כאן.

[רש"י: (יט) לא ימצא בבתיכם - מנין לגבולין [מ]?
תלמוד לומר (להלן יג ז) בכל גבולך.
מה תלמוד לומר בבתיכם?
מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך, יצא חמצו של נוכרי שהוא אצל [נ] ישראל ולא קבל עליו אחריות:
כי כל אכל מחמצת - לענוש כרת על השאור.
והלא כבר ענש על החמץ [ס], אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו.
ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם:
בגר ובאזרח הארץ - לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:]

אות מ
פירוש חוץ מן הבתים כגון שדות וכרמים וכיוצא בהן.

אות נ
פירוש שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ומיניה ילפינן דגבולך נמי מיירי שאינן אלא ברשותך ונלמד מיתורא דביתך לאפוקי חמצו של נכרי וכו'.

אות ס
כלומר ותיתי שאור מקל וחומר מחמץ שאין חימוצו קשה שאין מחמץ אחרים חייבים עליו כרת שאור שחמוצו קשה לא כל שכן.

[רש"י: (כ) מחמצת לא תאכלו – אזהרה [ע] על אכילת שאור:
כל מחמצת - להביא את [פ] תערובתו:
בכל מושבתיכם תאכלו מצוות – זה [צ] בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבותיכם, פרט למעשר שני [ק] וחלות תודה (שאינם ראויים להאכל בכל מושבות, אלא בירושלים).]

אות ע
דעונש שמענו מכל אוכל מחמצת.

אות פ
(נחלת יעקב) הרא"ם האריך בכאן עד ולבי מגמגם בו על כן. עיין בחולין (דף מ"ג) במשנה דאלו כשרות ברש"י ותוספות ולפי שהרא"ם שכח זה, כתב ולבי מגמגם בו.

אות צ
דקשה לרש"י בכל מושבותיכם למה ליה דהא חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתרץ דזה בא וכו'.

אות ק
כלומר ואפילו בירושלים אין יוצא בו חובת מצה כיון דלא נאכל בכל מושבותיכם.

[רש"י: (כא) משכו - מי שיש לו צאן ימשוך [ר] משלו:
וקחו - מי שאין לו יקח מן השוק:
למשפחתיכם - שה לבית אבות:]

אות ר
הא דלא פירש נמי הכא משכו ידיכם מע"ז כו' ויש לומר דהתם לאו בפירוש המקרא קאי אלא בטעם המצוה וטעם המצוה סגי אפילו במלתא דאגדתא אבל הכא מיירי בפירוש המקרא לכן פירש אותו ביותר קרוב לפי פשוטו. (רא"ם).

[רש"י: (כב) אזוב - מין ירק שיש לו גבעולין:
אגדת אזוב - שלושה קלחין קרויין [ש] אגודה:
אשר בסף - בכלי.
כמו (מלכים ב' יב יד) ספות כסף:
מן הדם אשר בסף - למה חזר ושנאו?
שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, ושתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:
ואתם לא תצאו וגו' - מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית [ת] לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהילים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער:]

אות ש
([נחלת יעקב]) לאפוקי שלא תפרש ה' קלחים ועיין מזה בתוספות דסוכה (דף י"ג).

אות ת
אינו רוצה לומר משחית של מצרים דהא הכה כל בכור אף שלא יצאו לחוץ אלא משחית סתם שיוצא בכל לילה כמו שמפרש והולך רשות למחבלים הוא והא דציוה להם לילה זו ולא כל לילות שבשנה משום שלא יאמרו המצריים כשם שאנו לוקין כך הם לוקין ויאמרו משה בדאי הוא והם לא ידעו שמשחית של כל לילה הוא ומשה לא דבר אלא ממשחית שהכה בכוריהם לכך ציוה להם שלא יצאו.

[רש"י: (כז) ויקד העם - על בשורת הגאולה,
וביאת הארץ,
ובשורת [א] הבנים שיהיו להם:]

אות א
דייק כל אלו השלש מדכתיב ויקוד העם וישתחוו דהוה ליה למימר ויקדו כמו שנאמר וישתחוו אלא להורות שחד קידה היה ושתי השתחוואות (מהרש"ל).

[רש"י: (כח) וילכו ויעשו בני ישראל - וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם?
אלא מכיוון שקבלו עליהם, מעלה עליהם כאלו עשו:
וילכו ויעשו - אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה:
כאשר ציווה ה' את משה ואהרן -
להגיד שבחן של ישראל, שלא הפילו [ב] דבר מכל מצוות משה ואהרן.
ומהו כן עשו?
אף משה [ג] ואהרן כן עשו:]

אות ב
אף על פי שהיה סכנה בדבר לזבוח תועבת מצרים לעיניהם.

אות ג
דסלקא דעתך דמשה ואהרן שאינן בכלל הגאולה לא נצטוו ולא עשו תלמוד לומר כן עשו מיותר דבוילכו ויעשו סגי.

[רש"י: (כט) וה' - כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו [ד], שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני:
הכה כל בכור - אף של אומה אחרת והוא במצרים:
מבכר פרעה - אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורות, ועליו הוא אומר (שמות ט טז) [בעבור הראותך את כחי בים סוף]:
עד בכור השבי - שהיו שמחין לאידם [ה] של ישראל.
ועוד, שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו, ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:]

אות ד
הרא"ם נתן טעם לשאר מקומות שנאמר וה' הוא ובית דינו בפרשת וירא בפסוק וה' המטיר.

אות ה
הא דצריך לשני טעמים אלו עיין לעיל ושם מפורש.

[רש"י: (ל) ויקם פרעה - ממטתו:
לילה - ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:
הוא - תחילה ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר [ו] על בתי עבדיו ומעמידן:
כי אין בית אשר אין שם מת - יש שם בכור מת. אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהילים פט כח) אף אני בכור אתנהו.
דבר אחר:
מצריות מזנות תחת בעליהן [ז] ויולדות מרווקים [ח] פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמישה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:]

אות ו
(נחלת יעקב) והא דעבדיו לא היו מעמידין את פרעה אף על פי שבהם היתה עיקר המכה דכתיב אין בית וגו' יש לומר לפי שהם אמרו כבר שלח את האנשים וגו' הטרם תדע וגו' ולא שמע אליהם לכך הוצרך הוא להעמידם.

אות ז
וקשה דאם כן יוכלו לומר משה בדאי הוא שהרי גם אחרים שאינם בכורים מתים ויש לומר שמשה אמר להם שכולם בכורים היו לפי שהיו נשותיהם מזנות וכו' וכל זה כדי להראות שפלותם וטומאתם (מהרש"ל).

אות ח
פנוים הוא פירושו של רווקים.

[רש"י: (לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה - מגיד שהיה [ט] מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי:
גם אתם - הגברים:
גם בני ישראל - הטף:
ולכו עבדו את ה' כדברכם - הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח (שמות ה ב) בטל מי ומי ההולכים (שם י ח) בטל רק צאנכם ובקרכם יצג (שם כד):]

אות ט
דאם לא כן ויקרא אל משה מבעיא ליה כמו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי למשה פירושו בעבור משה.

[רש"י: (לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו - ומהו כאשר דברתם?
גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י כה):
קחו כאשר דברתם וברכתם גם אתי - התפללו עלי שלא אמות [י], שאני בכור:]

אות י
דאם לא כן מה היה צריך לברכתם כיון ששלח את העם.

[רש"י: (לד) טרם יחמץ - המצריים לא הניחום [כ] לשהות כדי חימוץ:
משארתם - שירי מצה [ל] ומרור:
על שכמם - אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עימהם מחבבים היו את המצווה:]

אות כ
אבל לא בשביל איסור חמץ שהרי בפסח מצרים לא היו מוזהרים מלהיות חמץ בבית. אי נמי דקשה לרש"י למה ליה למימר טרם יחמץ הוה ליה למימר טרם שאפו על זה פירש המצריים כו' כלומר משום הכי כתיב טרם להודיע אותנו כי כל כך היו המצריים ממהרים כו'.

אות ל
אבל לא שירי פסח דאם כן הוא נותר וחייב שריפה.

[רש"י: (לה) כדבר משה - שאמר להם במצרים (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו:
ושמלת - אף הן היו חשובות [מ] להם מן הכסף ומן הזהב [נ], והמאוחר בפסוק חשוב:]

אות מ
דאם לא כן ושמלות למה ליה דאם כסף וזהב השאילום כל שכן שמלות אלא וכו'. ומהרש"ל פירש מדלא צוה הקדוש ברוך הוא שישאלו שמלות שמע מינה שלא היו חשובות ולכך לא אמר הקדוש ברוך הוא שישאלו אלא כסף וזהב כדי לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וישראל מעצמם היו שואלים מהם הבגדים לפי שהעני שלא היה לו בגד על צוארו לא היה נותן עיניו על כסף וזהב אלא לשאול מהם בגד או כתונת ועל זה פירש שחשובות היו כו' רצונו לומר בעיני מצרים היה זה דבר גדול וחשוב להשאיל להם. לפי שהיו מובדלים מישראל במלבושיהן ובמנהגיהם, לפיכך כשהיה המצרי משאיל הבגד לישראל היה יודע בודאי שלא יחזירו לו לפי שהישראל ישנה הבגד, ואפילו הכי השאילום לכך פירש שהיו חשובות להן, רצונו לומר למצרים ולא לישראל. אבל כסף וזהב לא היה כל כך חשוב בעיניהם לפי שהיו סבורים שיחזרו להם.

אות נ
וקשה והלא אצל חטה ושעורה מונה החשוב קודם ויש לומר דכאן אין לומר החשוב קודם דאז הוה זו ואין צריך לומר זו שהרי הלוה להם החשוב מכל שכן שילוה להם השפל (מהרש"ל).

[רש"י: (לו) וישאלום - אף מה שלא היו שואלים מהם [ס] היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך:
וינצלו - ורוקינו:]

אות ס
מדכתיב בתחלה וישאלו ממצרים וגו' ואחר כך כתיב וה' נתן את חן העם וגו' רצונו לומר שנתן להם חן בעיניהם והשאילום למה צריך תו למכתב וישאילום, אלא לרבות אף מה וכו'.

[רש"י: (לז) מרעמסס סכתה – מאה [ע] ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:
הגברים – מבן [פ] עשרים שנה ומעלה:]

אות ע
דלא היה צריך למכתב מרעמסס דהא הם היו ברעמסס כדכתיב בפרשת ויגש אלא לומר לך מאה ועשרים מיל היו וכו'.

אות פ
דהא בפרשת במדבר מנאן מבן עשרים ולמעלה ולא היו יותר אלא כמו הכא והכל היה בשנה אחת ואי אמרת דהכא מנאן משלש עשרה שנה אם כן התם כשמנאן מבן עשרים לא יהיה כל כך הרבה כמו הכא דהא בשנה אחת לא הגיעו כולן לעשרים שנה אלא המנין דהכא נמי היה מבן עשרים ולמעלה.

[רש"י: (לט) עגת מצוות - חררה של מצה בצק שלא החמיץ קרוי מצה:
וגם צדה לא עשו להם - לדרך.
מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו.
הוא שמפורש בקבלה [צ]:
(ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קודש ישראל לה' וגו':]

אות צ
פירוש נביאים נקרא קבלה.

[רש"י: (מ) אשר ישבו במצרים - אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:
שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה.
משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך.
ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים [ק] עד שנולד יצחק.
ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב:
כל שנותיו,
וכל שנות עמרם בנו,
ושמונים של משה,
לא תמצאם כל כך, ועל כורחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים,
והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת,
והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם,
הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק.
ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה.
לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע.
וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך.]

אות ק
עיין לעיל פרשת לך לך ששם מבואר שאברהם היה בן שבעים שנים בגזרת בין הבתרים וכן איתא בסדר עולם.

[רש"י: (מב) ליל שמרים - שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:
הוא הלילה הזה לה' - הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:
שמרים לכל בני ישראל לדרתם - משומר ובא [ר] מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כג) ולא יתן המשחית וגו':]

אות ר
דקשה לו לרש"י כתיב שמורים לכל בני ישראל לדורותם וכי לילה זו של יציאה יהיה לעולם ומתרץ משומר ובא כלומר כל לילה כזו שבא בכל שנה משומר מן המזיקין.

[רש"י: (מג) זאת חקת הפסח - בי"ד בניסן נאמרה להם [ש] פרשה זו:
כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
ואחד נוכרי ואחד ישראל משומד במשמע:]

אות ש
דאי בראש חודש נאמרה להם היה לכותבם לעיל גבי החודש הזה לכם שהרי שתיהן נאמרו בפעם אחת.

[רש"י: (מה) תושב - זה גר תושב:
ושכיר - זה הנכרי.
ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם, ונאמר (פסוק מח) וכל ערל לא יאכל בו?
אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול [ת] והוא תושב או שכיר:]

אות ת
הרא"ם האריך בשני הדבורים להקשות מסוגיא דגמרא ולישבה עיין שם באריכות.

[רש"י: מו) בבית אחד יאכל - בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו.
אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית?
תלמוד לומר (פסוק ז): על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל אוכל [א] בשני מקומות: לא תוציאו מן הבית – מן החבורה.
ועצם לא תשברו בו - הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם [ב], אין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם:]

אות א
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא איפוך אנא בבית אחד יאכל כמשמעו כדפירש רש"י לעיל וקרא דעל הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שיעשו הנמנים עליו לשתי חבורות ויחלקוהו ויאכלו אותו בשני בתים. ותירץ הרא"ם כיון דקרינן יאכל בציר"י משמע דקאי על הפסח אבל אי קאי על הבית היה לו לנקוד יאכל בחולם ופת"ח דהנמנים עליו יאכלו בבית אחד.

אות ב
פירוש דיאכל דרישא דקרא קאי נמי אעצם לא תשברו בו וכאלו כתיב ועצם הנאכל לא תשברו בו (הרא"ם).

[רש"י: (מז) כל עדת ישראל יעשו אתו - למה נאמר?
לפי שהוא אומר בפסח מצרים (פסוק ג) שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות.
יכול אף פסח דורות כן?
תלמוד לומר: כל עדת ישראל [ג] יעשו אותו:]

אות ג
פירוש אפילו אינן ממשפחה אחת.

[רש"י: (מט) תורה אחת וגו' - להשוות גר [ד] לאזרח אף לשאר מצוות שבתורה.]

אות ד
ואם תאמר מהיכא תיתי לחלק והא גר ישראל גמור הוא בשלמא לעיל דכתיב כאזרח הארץ להשוות את הגר לאזרח הארץ בהקרבת פסח בארבעה עשר דהוה אמינא מיד שנתגייר יהיה חייב בקרבן פסח משום הכי כתב כאזרח הארץ כדפירש רש"י לעיל אבל שאר מצות שבתורה מנא ליה לחלק. ([רא"ם]) ויש לומר מדאצטריך קרא להשוות הגר לישראל לענין הקרבת פסח בארבעה עשר הוה אמינא שאין הגר שוה לישראל בשאר מצות.