[רש"י: (ב) פטר כל רחם - שפתח את הרחם [ה] תחלה, כמו:
(משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, וכן (תהילים כב ח) יפטירו בשפה, יפתחו שפתים:
לי הוא - לעצמי קניתים [ו] על ידי שהכיתי בכורי מצרים:]

אות ה
דקשה לרש"י הא כל עובר פתח את הרחם לכך פירש תחלה.

אות ו
דקשה לרש"י הא כל דבר שבעולם שלו הוא ועל זה פירש לעצמי קניתים כלומר אף אם לא תקדיש אותו הוא קדוש אך קדש לי כל בכור כדי שתקבל שכר.

[רש"י: (ג) זכור את היום הזה - למד שמזכירין יציאת מצרים [ז] בכל יום:]

אות ז
מדכתיב זכור בקמ"ץ משמע זכור תמיד כמו שפירש רש"י בפרשת יתרו על פסוק זכור את יום השבת. נחלת יעקב האריך שם לסתור דברי הרא"ם וסוף דבריו ונראה לי דממלת הזה יליף דהוה ליה למימר זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כמו למען תזכור את יום צאתך וגו' אלא הזה משמע בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאתם וכמו היום הזה נהייתה לעם פירש רש"י בכל יום יהיה בעיניך כאלו באת היום בברית כו' והשתא אתי שפיר אין לי אלא ביום מאחר דיליף ממלת היום הזה עיין שם.

[רש"י: (ה) אל ארץ הכנעני וגו' - אף על פי שלא מנה אלא חמישה עממין, כל שבעה גויים במשמע, שכולן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחת כנען הייתה שלא נקרא לה שם [ח] אלא כנעני:
נשבע לאבתיך וגו' - באברהם הוא אומר (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' [ט].
וביצחק הוא אומר (שם כו ג) גור בארץ הזאת וגו'.
וביעקב הוא אומר (שם כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו':
זבת חלב ודבש - החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים:
את העבדה הזאת - של פסח.
והלא כבר נאמר למעלה (יב כה) והיה כי תבואו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה?
בשביל דבר שנתחדש בה.
בפרשה ראשונה נאמר (שם כו): והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל.
וכאן (פסוק ח) והגדת לבנך, בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:]

אות ח
ולא שהוא שם כולל כל הנשארים דבשאר מקומות מנה כולן וחשיב כנעני בהדייהו והתם אין צורך לכלול בו משפחות רבות לכך פירש ואחת וכו' (רא"ם) אי נמי דקשה לרש"י כיון דכולם בכלל כנענים למה ליה למימר החתי והאמורי וגו' לא הוה ליה למימר רק כנעני ומתרץ ואחת ממשפחות כנען וכו' ואי לא כתיב אלא כנעני הוה אמינא שלא מרבה כלום לכך כתיב הכנעני ואחר כך החתי וגו' כדי שיקשה לך למה לא מנה אלא חמשה ומוכרח אתה לומר שכולם בכלל כנעני הם.

אות ט
ואם תאמר והלא בפרשת וארא פירש רש"י לא נודעתי להם אלא באל שדי ויש לומר שזה לא היה אלא בשורה בעלמא ואם תאמר אם כן היכא נשבע ויש לומר שכפל דבריו וזו היא שבועה כדכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ופירש רש"י לא מצינו בו שבועה אלא שכפל בו דבריו וזו היא שאמר לא אוסיף ולא אוסיף ב' פעמים בפסוק אחד בפרשת ואלה תולדות נח.

[רש"י: (ח) בעבור זה - בעבור שאקיים מצוותיו, כגון [י] פסח מצה ומרור הללו:
עשה ה' לי - רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית [כ] שם לא היית כדאי ליגאל:]

אות י
מדכתיב זה משמע שמרמז לו מידי.

אות כ
ואם תאמר למה רמז לו לרשע תשובה כאן בתשובת בן שאינו יודע לשאול? ויש לומר דגם היא תשובה לו דהקדוש ברוך הוא לא עשה נסים אלא בשביל צדיקים שיודעים את התורה אבל בשביל עמי הארץ לא זכו לעשות להם את הנסים ולא היו כדאי ליגאל בשביל עצמם אלא בשביל זכות הצדיקים. ואם תאמר ודלמא הכל להכי הוא דאתי ומנא ליה רמז לתשובת הרשע ויש לומר מדכתיב לי דמשמע לי ולא לו דמשמע שלא היה נגאל כלל ועל כרחך בבן רשע הכתוב מדבר דאלו בשאינו יודע לשאול קשה למה לא היה נגאל בזכות הצדיק אבל הרשע לא היה נגאל כי גם הוא היה מת בשלשת ימי אפילה ודו"ק נראה לי.

[רש"י: (ט) והיה לך לאות - יציאת מצרים תהיה לך לאות:
על ידך ולזכרון בין עיניך - שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע:
על ידך - יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז) לדרוש בה, יד שהיא כהה [ל]:]

אות ל
פירוש לשון חושך שיד ימינו חשובה יותר משמאלו.

[רש"י: (יא) והיה כי יבאך - יש מרבותינו שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקיימוהו במדבר תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם:
נשבע לך - והיכן נשבע לך?
והבאתי אתכם אל הארץ [מ] אשר נשאתי וגו' (שמות ו ח):
ונתנה לך - תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום [נ], ואל תהי בעיניך כירושת אבות:]

אות מ
(נחלת יעקב) דבפרשה הקודמת כתיב אשר נשבע לאבותיך וכאן כתיב כאשר נשבע לך משמע דשתי פעמים נשבע פעם אחת לאבותיך ופעם אחת לך והיכן נשבע לך? והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' ואותה שבועה היתה לך דהא בראש הפרשה הזכיר שבועת האבות ועלה מסיים לכן אמור לבני ישראל וגו' ופירש הרב לכן על פי אותה שבועה ואם כן למה הוצרך שנית לומר אל הארץ אשר נשאתי וכו' על כן צריך לומר דזאת השבועה היתה להם. ומהר"ם פירש נשבע בעבורך ואותה שבועה היתה עם אבותיך ופעם תקרא שבועת הבנים מצד שהיתה בעבורם.

אות נ
דקשה לרש"י למה ליה למימר ונתנה לך דודאי אם יביאם לארץ כבר תהיה נתונה להם לכך פירש תהא בעיניך וכו'.

[רש"י: (יב) והעברת - אין והעברת אלא לשון הפרשה.
וכן הוא אומר (במדבר כז ח) והעברתם את נחלתו לבתו:
שגר בהמה - נפל ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו.
ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו (דברים ז יג) שגר אלפיך. אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל שהרי כבר כתיב כל פטר רחם.
ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע [ס]?
בא ופירש במקום אחר (דברים טו יט) בבקרך ובצאנך.
לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם [ע] הכתוב מדבר:]

אות ס
פירוש ואם תאמר לעולם שגר דהכא היינו שאינו נפל כמו שגר דהתם והא דאמרו הרי כבר כתיב כל פטר רחם דלמא שגר מרבה אף בכור כו'.

אות ע
רצונו לומר ולפי זה שגר היינו שאינו נפל.

[רש"י: (יג) פטר חמר - ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא [פ] לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים.
ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים:
תפדה בשה - נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין [צ] ביד כהן:
וערפתו - עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו:
וכל בכור אדם בבניך תפדה - חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחר:]

אות פ
([נחלת יעקב]) בפרק קמא דבכורות והרב הוסיף ביאור מדעתו לפי שנמשלו וכו'.

אות צ
לא שהשה אסור בהנאה במקום פטר חמור רק הוא חולין כרצונו.

[רש"י: (טז) ולטוטפת - תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים [ק], פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם:
(יחזקאל כא ב) והטף אל דרום.
(מיכה ב ו) אל תטיפו, לשון דבור.
כמו (לעיל פסוק ט) ולזיכרון, שהרואה אותם קשורים בין העיניים יזכור הנס וידבר בו:]

אות ק
בכתפי שם מקום שקורין לשנים טט. וכן אפריקי שם מקום שקורין לשנים פת ([נחלת יעקב]) ועיין בתוספות דסנהדרין (דף ד') ולפי שהוקשה השינוי לשון דכאן כתיב ולטטפת ובפרשת קדש כתיב זכרון לכך הביא זה הדרוש. ואם תאמר לפי זה היה לו לעשות שתים עשרה פרשיות דג' פעמים כתיב טטפת ויש לומר דחד איצטריך לגופו ואחד משמע בכתפי שתים ובאפריקי שתים ואחד מלמד בכתפי צריך ארבעה בתים ובאפריקי צריך ארבעה ואי לא כתיב אלא שתים לא היו אלא שתים. ועוד יש לומר דמה דכתיב ג' פעמים טטפת לא ציווי הוא אלא כפרשה שנאמרה וחזרה ונשנית וכן הרבה פרשיות וק"ל.



[רש"י: (יז) ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם - ולא נהגם [א].
כמו: (שמות לב לד) לך נחה את העם,
(משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך:
כי קרוב הוא - ונוח לשוב באותו הדרך [ב] למצרים.
ומדרשי אגדה יש [ג] הרבה:
בראתם מלחמה - כגון מלחמת (במדבר יד מה) וירד העמלקי [ד] והכנעני וגו'.
אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו (במדבר יד ד) נתנה ראש [ה] ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה!
פן ינחם - יחשבו מחשבה על שיצאו [ו] ויתנו לב לשוב:]

אות א
ומ"ם נחם הוא כנוי ולא למ"ד הפעל, והוא מענין הנהגה ולא מלשון מנוחה ולא מענין נחמה.

אות ב
דקשה לו דכל כי שבמקרא נתינת טעם, והכא מאי טעם הוא אלמעלה, אדרבה היה לו להנחותם בדרך קרובה, לכן פירש ונוח לשוב בו, כמו שמפרש נמי אחריו הפסוק כי אמר אלהים, כלומר ומה היא הסיבה שישובו כי אמר אלהים וגו' בראותם מלחמה, והמלחמה היא הסיבה.

אות ג
רצונו לומר שהם דרשו על כי קרוב הוא בענין אחר, ולפיכך צריך לומר כי אמר אלהים וגו' לא קאי על כי קרוב הוא, אלא על ולא נחם אלהים וגו', כלומר ועוד סיבה אחרת שלא נחם אלהים כי אמר אלהים וגו', ומשום הכי לא נחם.

אות ד
ולא סתם מלחמה שהרי ראו מלחמת עמלק, ואף על פי שנצחוהו היה להם לחזור בהיותם קרובים למצרים מפחד שאר מלחמות. (הרא"ם בשם מכילתא). ומהרש"ל פירש הא דלא נקט ויבא עמלק דבסמוך, משום דבאותה מלחמה נצחו ישראל את עמלק ולא היה לחוש כל כך ליתן לב לשוב למצרים, אבל גבי וירד העמלקי כתיב ויכום ויכתום, היה לחוש שיתנו לב לשוב.

אות ה
כלומר בשביל חסרון ראש הם אינם חוזרין כיון שהדרך רחוק צריכים לראש, אבל כשיהיה להם ראש פשיטא שהיו חוזרין אף על פי שהיו רחוקים מארץ מצרים כל שכן כשיהיו קרובים ובדרך פשוטה שאין צריכים לראש היו חוזרין. ומהרש"ל פירש מה אם כשהקיפם אמרו נתנה ראש וכו', אפילו משמועתו של עמלק לבד ששמעו ממרגלים אם הוליכם בפשוטה וממלחמה עצמה על אחת כמה וכמה שיחזרו לגמרי.

אות ו
דלשון ינחם הפוך מחשבה הוא, והיינו לפי דבר אחר שפירשנו לעיל בפרשת בראשית, אבל לפי פירוש ראשון ינחם לשון נחמה הוא כמו שמפרש שם.

[רש"י: (יח) ויסב - הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה:
ים סוף - כמו לים סוף.
וסוף הוא לשון אגם [ז] שגדלים בו קנים, כמו:
(שמות ב ג) ותשם בסוף.
(ישעיהו יט ו) קנה וסוף קמלו:
וחמשים - אין חמושים אלא מזויינים. לפי שהסיבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצורך.
ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל בחרב.
וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמושים.
וכן תרגם אונקלוס: מזרזין.
כמו (בראשית יד יד) וירק את חניכיו וזריז.
דבר אחר:
חמושים אחד מחמשה יצאו [ח], וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:]

אות ז
דלא תימא שהוא לשון קץ והוי פירושו שנסעו לסוף הים, לכן פירש סוף לשון אגם וכו', וים הוא מלא אגם לכך, צריך לומר ים סוף כמו לים סוף. (מהרש"ל).

אות ח
דלפירוש ראשון קשה איך מביא ראיה דהתם אי אפשר לפרש בענין אחר, לכן פירש דבר אחר ואמר אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שגם הוא לשון זירוז.

[רש"י: (יט) השבע השביע - השביעם שישביעו [ט] לבניהם.
ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען [י] מיד, כמו שהשביעו יעקב?
אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והיה סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו:
והעליתם את עצמתי מזה אתכם - לאחיו השביע [כ] כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עימהם, שנאמר אתכם:]

אות ט
([נחלת יעקב]), דליכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם, וכי עלתה על הדעת שאותו הדור יעלו ממצרים, והלא היה להם להיות במצרים ארבע מאות שנה ולפחות רד"ו שנה, ועוד מאי נתינת טעם הוא, אלא שהשביעם וכו' ודלא כהרא"ם.

אות י
פירוש ולא היה צריך להשביעם שישביעו אחרים, ותירץ אמר יוסף וכו', ובזה מיושב למה לא הקשה רש"י הקושיא על הפסוק ולא על פירושו, ועוד למה לא הקשה זה בפרשת ויחי מקום עיקר השבועה, (דבק טוב).

אות כ
ופירוש בני ישראל בני יעקב, ולאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם את בניכם שהם במקומכם, דאם לא כן אתכם למה ליה, לכן פירש לאחיו השביע כך ואתכם קאי על עצמות אחיו, והכי פירושו פקד יפקוד אלהים אתכם רצונו לומר בנים שלכם והעליתם בציווי קאמר שישביעו הם את בניהם שישאו את עצמותיו עם עצמות שלהם.

[רש"י: (כא) לנחתם הדרך - נקוד פת"ח, שהוא כמו להנחותם, כמו: (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה, שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם על ידי שליח [ל].
ומי הוא השליח?
עמוד הענן, והקב"ה בכבודו [מ] מוליכו לפניהם.
ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים, ועמוד הענן אינו לאורה [נ] אלא להורותם הדרך:]

אות ל
כלומר שהוא פועל יוצא לשלישי, ומביא ראיה מן לראותכם שהוא כמו להראותכם, דאם לא כן היה לראותכם מן הקל ופירושו לראות אתכם, ואין זה המכוון מן הקרא, אלא על כרחך שהוא כמו להראותכם, אף כאן כמו להנחותם, [אבל אין זה כוונת הרא"ם].

אות מ
דקשה לו הא כתיב וה' הולך לפניהם ולא העמוד הענן, ולכן פירש הקדוש ברוך הוא בכבודו וכו', רצונו לומר הקדוש ברוך הוא מוליך את עמוד הענן לפניהם, ואין להקשות כיון שהקדוש ברוך הוא היה הולך לפניהם למה צריך לעמוד הענן, ומפרש והולך ומכל מקום את עמוד הענן וכו'.

אות נ
([נחלת יעקב]), דהא ביום אין צריך לאורה אלא להורותם כו', והא דכתיב להאיר להם קאי אעמוד אש בלבד, ומכל מקום עמוד האש גם כן היה להורותם דכתיב ללכת יומם ולילה.

[רש"י: (כב) לא ימיש - הקב"ה [ס] את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע [ע] זה עולה זה.]

אות ס
כי הוא מבנין הפעיל, דאם לא כן היה לו לינקד ימוש בחולם וי"ו.

אות ע
דאם לא כן לא ימיש וגו' למה לי, דהא כתיב וה' הולך וגו'.

[רש"י: (ב) וישבו - לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל וגו':
ויחנו לפני פי החירת - הוא פיתום [פ], ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין [צ], והם שני סלעים גבוהים וזקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים:
לפני בעל צפן - הוא נשאר מכל אלוהי מצרים [ק], כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן.
ועליו פירש איוב (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם:]

אות פ
דהא הפסוק רוצה להגיד לנו באיזה גבול היו חונים, ועדיין אין אנו יודעין פי החירות דלא הוזכר פי החירות במקרא, אלא ודאי הוא פיתום.